הלכה יומית

אמרו חכמים: "הנכנס לישן על מטתו אומר משמע ישראל עד והיה אם שמוע, ואומר: ברוך המפיל חבלי שינה על עיני ותנומה על עפעפי . . ברוך אתה ה' המאיר לעולם כולו בכבודו'". וביארו הפוסקים שכשם שתקנו ברכה על כל הנהגת האדם והעולם, כך תקנו את ברכת "המפיל" הנחשבת כברכת הודאה לה' על השינה והכוחות החדשים שמעניקה, ואף נשים נוהגות לברכה. וכתבו הפוסקים שאף מי שלא הצליח לישן, אין זו ברכה לבטלה כיוון שההודאה שאמר בברכה זו היא כשבח לה' על הנהגת העולם; אלא שמלכתחילה תקנו חכמים ברכה זו למי שמתכוון לישן, אך מי שאינו מתכונן לישן באותו לילה, יקרא ק"ש שעל המטה ולא יזכיר שם ומלכות בברכת "המפיל".

השומע הבדלה, והתכוון לצאת ידי-חובתו כששמע ברכת-הבדלה, אע"פ שלא היה בדעתו לצאת בהבדלה זו בשעת ברכת-היין, ואפילו לא שמע כלל ברכת היין, יצא ידי-חובת הבדלה. המתכון לצאת ידי-חובתו בשמיעת ההבדלה, לא יענה "ברוך-הוא וברוך שמו", שהרי "שומע כעונה", ונחשב הדבר כהפסק באמצע הברכה. ונהוג שאף השומעים אומרים בלחש את פסוקי "הנה א-ל", ופסוק "ליהודים" אומרים בקול רם, כמו-כן נהוג שכל אחד מהשומעים מברך בפני עצמו על הבשמים והאש.

נחלקו הפוסקים האם דינה של ברכת המפיל נחשבת כברכת השבח על מנהגו של עולם, או שדינה ממש כברכת הנהנין שאין מפסיקים בה בין הברכה להנאה, וממילא אף אין להפסיק בין ברכת המפיל לבין השינה. ולמעשה הכריעו פוסקים רבים שאין דינה כברכת הנהנין, ואף על פי כן למעשה מקפידים שלא להפסיק בין הברכה לשינה, ואין מדברים ולא אוכלים או שותים לאחר ברכת המפיל. מסיבה זו, אף שאת קריאת שמע נהוג לומר בעמידה כשלבושים במעיל וכובע, והנשואים אף בחגירת אבנט; עם זאת, את ברכת המפיל יש להקפיד לברך על המיטה ובסמיכות לשינה ממש. ומי שאכל לאחר קריאת שמע יקרא שוב את הפרשה הראשונה של קריאת שמע קודם ברכת המפיל.

על-אף שנשים פטורות ממצוות עשה התלויות בזמן, עם-זאת, בכל מצוות השבת חייבות, משום שנאמר "שמור" ונאמר "זכור", ומכאן למדו שכיוון שאשה מצווה בשמירת-השבת, מצווה אף בזכירתה בקידוש וביתר מצוותיה. מסיבה זו אף נשים חייבות בהבדלה שהיא חלק מזכירת השבת. אלא שכיוון שנחלקו הפוסקים אודות חיובה של האשה בהבדלה, לכן מי שכבר יצא ידי-חובת הבדלה לא יבדיל לנשים בלבד, אבל הנשים עצמן, יכולות להבדיל לעצמן ואף להוציא נשים אחרות, אך האיש לא יצא ידי-חובתו בהבדלת האשה.

לאחר ששתה מיין ההבדלה יברך ברכה מעין ג' על הגפן. ואף אם רוצה לסעוד סעודת "מלווה-מלכה" מיד לאחר הבדלה, אך אין בדעתו לשתות יין ב"מלוה מלכה" ואיננו מזמן על הכוס – צריך לברך ברכה-אחרונה לפני הסעודה. ואינו נפטר בברכת-המזון; ולכן גם אם שכח ולא בירך ברכה מעין ג' על היין לפני הסעודה, יברך בתוך הסעודה, לפני ברכת-המזון, אך אם נזכר לאחר ברהמ"ז, לא יברך.

בין מצוות יום הפורים המנויות במגילה, היא מצוות "מתנות-לאביונים". ומכך שנאמר "מתנות-לאביונים" בלשון רבים, למדו שהחיוב הוא לתת לפחות שתי מתנות לשני אביונים – מתנה אחת שוות פרוטה לכל אביון. נשים חייבות אף הן במצוות "מתנות-לאביונים" ואם אין מזדמנים לה אביונים, תמנה שליח כגון בעלה או בנה הגדול, שימסור עבורה לאביונים וקטנים שהגיעו לחינוך יש לחנכם במצווה זו, והורה הרבי שאף קודם גיל חינוך יש לשתף את הקטנים ביותר במצוות "מתנות-לאביונים"; בנוסף לכך בהתוועדות פורים, הנהיג כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב לערוך מגבית-פורים, ובדורנו עורר הרבי על חשיבותו של מנהג זה, והורה כי יש לחזקו ולקיימו.

אף שיוצאים ידי חובת "מתנות-לאביונים" במאכלים ובגדים וכדומה, לכתחילה יש לתת דווקא כסף עבור "מתנות-לאביונים". כסף זה שנותן צריך להיות "עובר לסוחר", כלומר זמין באופן כזה שיוכל העני להשתמש ביום פורים עצמו ועל כן ראוי לתת כסף ממשי שאפשר להשתמש בו, כמו כן ניתן לתת מטבע של מדינה אחרת (כשאפשר לפדותו), או צ'ק מזומן סחיר (לא דחוי ולא 'למוטב בלבד'), אך כל זה מעיקר הדין; ובאם יש לו רק צ'ק 'למוטב בלבד' או מטבע זר שאין לו כרגע היכן לפדותו יכול לתנם כמתנות לאביונים.

אודות השיעור המינימלי למצוות "מתנות-לאביונים" נאמר "מתנות", ולכן ניתן לצאת ידי חובה בפרוטה לכל עני, אמנם למעשה כתבו הפוסקים שזהו רק למי שאין ידו משגת, אך לאדם שיכול לתת, שיעור הנתינה הוא סכום כסף כדי שיוכל לקנות שיעור של ג' ביצים (170 סמ"ק) אוכל, ויש מחמירים שצריך להיות שוויה של ארוחה קטנה שכתבו הפוסקים שכיום סכום זה נאמד בכ-10 ש"ח לערך. עם זאת, יש לדעת שראוי להרבות בהוצאות על "מתנות-לאביונים" יותר ממה שמוציאים על משלוחי מנות וסעודת פורים. וכפי שכתב הרמב"ם: "מוטב לאדם להרבות במתנות-אביונים, מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו. שאין שם שמחה גדולה ומפוארה, אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה, שנאמר "להחיות רוח שפלים, ולהחיות לב נדכאים"".

מצוות "מתנות-לאביונים" אין יוצאים בה ידי חובה ממעות מעשר, וכן מי שנדר שייתן סכום כסף לצדקה, אינו יכול לתת את ה"מתנות-לאביונים" על חשבון סכום זה שנדר לצדקה, שכן מצוות "מתנות-לאביונים" צריכה להיעשות מכספו הפרטי של הנותן, ואילו מעות מעשר וכן סכום שהתחייב לתתו לצדקה, כיון שמחויב לתנו נחשב שפורע חובו מכספי מעשר. אלא שהרוצה להוסיף לעניים נוספים מעבר לשיעור הנתינה שהוזכר בהלכה הקודמת, רשאי לתת להם אף מכספי מעשר או צדקה.

מעיקר הדין אין מדקדקים במעות פורים אלא כל הפושט יד נותנים לו. אך למעשה ראוי לתת לעניים ממש, וכתבו פוסקי זמננו, שמי שאין לו הכנסה ברורה שמאפשרת לממן את ההוצאות הכרחיות לו ולבני ביתו במשך שנה נחשב כ'אביון'. כמו כן גם מי שבדרך כלל מצליח לכלכל את בני ביתו, אלא שכעת הזדמנו לו הוצאות חריגות כגון חתונת בניו או להבדיל הוצאות רפואיות, ואיננו עומד בנטל ההוצאות, נחשב אף הוא ל'אביון' לעניין "מתנות-לאביונים"; אלא שכאמור כל מי שפושט ידו ליטול נותנים לו.

מצוות "מתנות-לאביונים" מחויבת להיות ביום פורים, ולכן אין להקדימה או לאחרה. אולם מותר לכתחילה לתת "מתנות לאביונים" לגופי צדקה האוספים כספים לפני חג הפורים וביום הפורים עצמו מוסרים אותם לעניים. וכל יום פורים כשר למצוות "מתנות-לאביונים", ויש המקפידים לכתחילה לקיים את מצוות "מתנות-לאביונים" לאחר קריאת המגילה של שחרית, שכן בברכת "שהחיינו" שקודם המגילה בבוקר מכוונים אף על מצוות "מתנות-לאביונים" (ושאר מצוות הפורים), ואף עפ"י הקבלה יש לדקדק בכך. ומי שלא מזדמנים לו אביונים ביום הפורים אף לא ע"י שליח שימסרם לאביונים ביום הפורים, יפריש את סכום ה"מתנות-לאביונים" ויניחם להזדמנות הקרובה בה יוכלו המעות להגיע אל האביונים, וכאשר יודע מראש שלא יזדמנו לו אביונים בפורים, מוטב להקדים ולשלוח קודם הפורים סכום כסף ע"י שליח או ע"י קרנות "מתנות-לאביונים" על מנת שימסרוהו לאביונים ביום פורים עצמו.

על הפסוק: "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", דרשו חז"ל שבפסוק זה מרומזות מצוות מהותיות עליהן בייחוד גזר המן-הרשע, ובמפלתו יכלו היהודים לקיימן ללא חשש. אחת ממצוות אלו היא מצוות המילה, "ששון זו מילה" כאמור "שש אנכי על אמרתך". וכן אמרו חכמים "כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה כגון מילה . . עדיין עושין אותה בשמחה". ועל-כן נוהגים שכאשר התפלה מתקיימת בנוכחותו של אבי-הבן, או הסנדק או המוהל אין אומרים "תחנון" בשחרית ובמנחה שקודם הברית. וכן בבית-הכנסת שבו תיערך הברית באותו היום, אין אומרים "תחנון" בתפלות שקודם הברית. וכשהברית חלה בתענית-ציבור אין אומרים תחנון (שלפני הסליחות) ו"אבינו-מלכנו", אך אומרים 'סליחות'.