הלכה יומית

אודות שיעור הזמן בו ניתן עדיין לברך ברכה-אחרונה אמרו חכמים שרשאי לברך כל עוד שאינו רעב מאותה אכילה. ולכן נפסק שהאוכל לחם לשובע רשאי לברך ברכת-המזון עד לרגע ששב להיות רעב, וכן אם שתה לרוויה או אכל פירות כל צרכו, כל עוד אינו צמא או תאב לאותם פירות, יברך. אבל אם אכל מעט ללא שביעה והפסיק, יברך מיד אחרי האכילה; ואם שהה בין 10- דקות ועד 72 דקות, יאכל שוב כשיעור ברכה כדי שיוכל לברך בלא פקפוק, ואם לא אכל שוב, לא יברך עוד. אולם בסעודות גדולות כגון התוועדויות או אירועי-שמחה, אף אם עבר שיעור עיכול מאז שאכלו את הלחם, כיוון שאכלו בינתיים, נחשב הכול סעודה אחת וניתן לברך בסופה.

אודות משקפיים שצבע הזגוגיות שלהן משתנה בשמש לכהות ובצל מתבהרות, דנו הפוסקים האחרונים האם מותר להרכיבן בשבת או שמא יש בהן משום איסור צובע, ולמעשה נטו הפוסקים להקל בזה כיון שאין הדבר דומה לצביעה במשכן שהייתה על ידי חומר ממשי הניתן על גוף אחר, כצביעת חוטי צמר בצבע תכלת. מה שאין כן בזגוגיות העשויות מחומר הרגיש לקרני אור ומשנה את צבען, אין דמיון לצביעה שהייתה במשכן. אולם כתבו הפוסקים להימנע משימוש בשבת בכוס החושפת תמונה כששמים בה מים חמים, וכן מקלונים המחליפים את צבעם המיועדים לבדיקות שונות ודומיהם, אין להשתמש בהם בשבת אלא במקום חולי או צורך גדול.

דנו הפוסקים האם מותר להשתמש בשבת באסלה בה מותקנת סבוניה צבעונית עם חומר חיטוי, הגורמת לצביעת מי האסלה. ולמעשה כתבו פוסקים רבים שהנמצא בבית אחרים או במקום ציבורי, כיוון שאין הוא מעוניין בצביעת המים, רשאי להשתמש בה ובפרט שהדבר כרוך בכבוד-הבריות, אולם בביתו הפרטי אין להשתמש במתקן זה בשבת, אלא אם-כן משמש הדבר לצורך בריאות ואין ברירה אחרת, אך ללא צורך-בריאותי יש להסירו מלפני השבת ואם שכח להסירו קודם השבת יסירנו בשבת כלאחר-יד.

נאמר בגמרא שמן הראוי היה לקבוע את פרשת בלק כחלק מקריאת-שמע, משום שנאמר בה "כרע שכב כארי וכלביא מי יקמנו" הדומה לפסוק "בשכבך ובקומך" שבקריאת-שמע, אולם למעשה לא צורפה פרשה זו לקריאת-שמע בשל הטרחה הכרוכה בכך, משום שאין להטריח את הצבור. יש הסוברים שאיסור זה עיקרו מן התורה ונכלל במצוות "אהבת-ישראל". ומצינו שמפני טורח-הציבור פעמים שקיצרו חכמים בתפילה, והקילו בדברים רבים נוספים מטעם זה. ודנו הפוסקים האם הצבור יכול למחול על טרחתם מפאת כבודם, ונטו להקל בכך. ומכל מקום ודאי אין להטריח את הציבור הרבה, אפילו כשמחלו על כבודם.

נפסק להלכה ששליח צבור רשאי להאריך בתפלתו בקולו הערב, אם אינו עושה זאת בכדי להתייהר בקולו אלא מתוך שמחה של הודאה לה' בנעימה, וכמבואר בתורת החסידות מעלתה של הנגינה בתפלה, ובפרט בשבת שיש להאריך ולהנעים בניגון הזמירות בתפלה. אולם זהו בתנאי שלא יאריך בתפלתו יתר על המדה מפני טורח הציבור. וכן יש להקפיד בשבת ויו"ט שלא להאריך בניגוני התפלה יותר מדי, בכדי שלא לאחר את זמנה של הסעודה.

כשכבר התאסף מנין בבית הכנסת אין להמתין עבור אדם חשוב שעדיין לא בא מפני כבוד הצבור. כמו כן כשסיימו ציבור להתפלל תפילת לחש, אין לחזן להמתין מלהתחיל בחזרת-הש"ץ בשביל יחידים שמאריכים בתפילתם, ואפילו הם חשובי העיר, מפני טורח-הציבור. וכתבו הפוסקים שנוהגים להמתין עד שיסיים הרב תפילתו, בכדי שאותם האנשים המתפללים מילה במילה יוכלו לענות קדושה עם הציבור, וכן מפני שעל ידי הידיעה שממתינים לרב לא יתפללו במהירות כל כך, אולם אם הרב מאריך יותר מדי והציבור ממתינים לו, מותר לו לרמוז בידיו לחזן שיתחיל.

שליח ציבור שטעה כשהתפלל תפילת שחרית או מנחה בלחש, אם סיים תפילתו אינו חוזר ומתפלל בלחש פעם שנייה, מפני טורח-הציבור, אלא סומך על התפלה שיאמר בקול-רם. ואם טעה בחזרת-הש"ץ עליו לחזור, חוץ מתפילת שחרית של ראש חודש שלא הזכיר בה יעלה ויבא, שאינו חוזר מפני טורח-הציבור, וסומך הוא על כך שבתפילת מוסף יזכירו את ראש-חודש, ואם נזכר שליח-הציבור קודם שסיים תפלתו חוזר ל"רצה", שאין בזה טורח-לציבור כל כך.

בין המצוות שנשים חייבות, היא מצוות ייחוד ה', אהבתו ויראתו, כיוון שהנן מצוות תמידיות ואינן תלויות בזמן מסויים; וכשם שעל הנשים לדעת היטב את הלכות המצוות בהן הן חייבות כך עליהן לדעת את "הלכות" אהבת ה' ויראתו. בכמה הזדמנויות עורר הרבי על כך שבדורות האחרונים, קיום מצוות ייחוד ה' אהבתו ויראת ה' בשלמות היא ע"י למוד תורת החסידות בה מתבארים היטב עקרונותיהם של מצוות אלו. ולכן חיוני שגם נשים ובנות ילמדו את תורת החסידות, בכדי שיקיימו מצוות אלו בשלמות.

כיוון שמוטל על האשה ללמוד תורה בעניינים הנוגעים אליה כפי שהתבאר בהלכות הקודמות, מברכת היא את ברכות התורה; טעמים נוספים הובאו לברכת התורה של הנשים לבד מחיובה ללמוד הלכות הצריכות משום שהאישה חייבת בתפילה ובאמירת פרשת קרבן התמיד, ולכן מברכות אף הנשים את ברכות-התורה. וכן בברכת המזון אומרות אף הנשים "נודה לך . . על תורתך שלמדתנו".

אף-על-פי שהאשה פטורה עקרונית מלמוד-התורה, אמרו חז"ל שאשה העוזרת לבנה או לבעלה בגופה ומאודה, בכדי שיהיה לו פנאי ויכולת לעסוק בתורה, חולקת אף היא שכר גדול על למודם בשכר שמזרזת את בניה ללכת לבית הכנסת, ושולחת את בעלה לבית המדרש. מטעם זה מנהגנו לברך אף בלידת בת -בנוסח ה"מי-שברך" שלאחר הלידה- ש"יגדלוה לתורה לחופה ולמעשים טובים", ובמכתבי הברכה להורים עבור לידת בנותיהם אף ציטט זאת הרבי לצד ברכותיו הקדושות להולדת הבת.

דין "דבר שטיבולו במשקה" המצריך נטילת ידיים הוא רק בשבעת המשקים המעבירים את הטומאה, והם: יין, דבש דבורים, שמן, חלב, טל, דם, מים. משקאות אלו מצריכים נטילת ידיים רק כאשר הם נוזליים, אולם כשהם קרושים בין ע"י חימום ובין ע"י הקפאה אינם נחשבים למשקים, ולכן חמאה אינה נחשבת כ"משקה" ומאכל המרוח בה אינו מצריך נטילת ידיים לפניו, אך ברגע שחזר המשקה ונימוח, כגון שהמיס את החמאה וממרחה על דבר מאכל, חוזר להיות דינה כ"משקה".

אף על פי שכהן קטן אינו נושא את כפיו מפאת כבוד הציבור, עם-זאת נהוג שמצטרף הוא אל הכהנים הגדולים ונושא את כפיו בברכה. כמו כן ישנם דברים נוספים בהם משתפים את הקטנים בבית-הכנסת, ולדוגמא כתבו הפוסקים שלגלילת ספר-התורה נהגו לכבד את הקטנים שיש בהם דעת בכדי לחנכם במצוות; ולעניין מסירת ספר-התורה לידי הקטן שיאחזו, כתבו הפוסקים שאם הוא בר דעת אף שהוא קטן, אם ניכר שהתורה חביבה עליו אין לדחותו ולהרחיקו מכך, ולכן גדולי הדורות העלימו עיניהם וללא מיחו בידם, וכן כותב הרבי שרבים נוהגים כך באין מוחה ומפריע.