הלכה יומית

סדר ההבדלה במוצאי-שבת הוא: ברכת-היין, ברכת-הבשמים, ברכת-הנר וברכת ההבדלה. לאחר הכנת כוס שאינה פגומה המודחת ושטופה, ממלאים יין שאינו פגום על גדותיו; על-פי מנהג הרבי נוטל המבדיל הכוס בימינו, מוסרה לשמאלו, וחוזר ומניחה על כף-יד ימינו כשהאצבעות זקופות מסביב. ומתחיל פסוקי "הנה א-ל"; ומשנת תשכ"ז מנהג הרבי שקודם ברכת-הבשמים מניח את הכוס על השלחן עד לאחר ברכת-האש וההסתכלות בציפורניים, (ובסדור כתב אדה"ז שבשעת ברכת הבשמים יחזיק הכוס בשמאלו ובשעת ברכת האש יחזיק הכוס בימינו), אחר-כך מגביהים שוב את הכוס עד סיום ההבדלה, ולאחר שתיית הכוס מכבים את הנר בשאריות היין.

אמרו חכמים: "הנכנס לישן על מטתו אומר משמע ישראל עד והיה אם שמוע, ואומר: ברוך המפיל חבלי שינה על עיני ותנומה על עפעפי . . ברוך אתה ה' המאיר לעולם כולו בכבודו'". וביארו הפוסקים שכשם שתקנו ברכה על כל הנהגת האדם והעולם, כך תקנו את ברכת "המפיל" הנחשבת כברכת הודאה לה' על השינה והכוחות החדשים שמעניקה, ואף נשים נוהגות לברכה. וכתבו הפוסקים שאף מי שלא הצליח לישן, אין זו ברכה לבטלה כיוון שההודאה שאמר בברכה זו היא כשבח לה' על הנהגת העולם; אלא שמלכתחילה תקנו חכמים ברכה זו למי שמתכוון לישן, אך מי שאינו מתכונן לישן באותו לילה, יקרא ק"ש שעל המטה ולא יזכיר שם ומלכות בברכת "המפיל".

השומע הבדלה, והתכוון לצאת ידי-חובתו כששמע ברכת-הבדלה, אע"פ שלא היה בדעתו לצאת בהבדלה זו בשעת ברכת-היין, ואפילו לא שמע כלל ברכת היין, יצא ידי-חובת הבדלה. המתכון לצאת ידי-חובתו בשמיעת ההבדלה, לא יענה "ברוך-הוא וברוך שמו", שהרי "שומע כעונה", ונחשב הדבר כהפסק באמצע הברכה. ונהוג שאף השומעים אומרים בלחש את פסוקי "הנה א-ל", ופסוק "ליהודים" אומרים בקול רם, כמו-כן נהוג שכל אחד מהשומעים מברך בפני עצמו על הבשמים והאש.

נחלקו הפוסקים האם דינה של ברכת המפיל נחשבת כברכת השבח על מנהגו של עולם, או שדינה ממש כברכת הנהנין שאין מפסיקים בה בין הברכה להנאה, וממילא אף אין להפסיק בין ברכת המפיל לבין השינה. ולמעשה הכריעו פוסקים רבים שאין דינה כברכת הנהנין, ואף על פי כן למעשה מקפידים שלא להפסיק בין הברכה לשינה, ואין מדברים ולא אוכלים או שותים לאחר ברכת המפיל. מסיבה זו, אף שאת קריאת שמע נהוג לומר בעמידה כשלבושים במעיל וכובע, והנשואים אף בחגירת אבנט; עם זאת, את ברכת המפיל יש להקפיד לברך על המיטה ובסמיכות לשינה ממש. ומי שאכל לאחר קריאת שמע יקרא שוב את הפרשה הראשונה של קריאת שמע קודם ברכת המפיל.

על-אף שנשים פטורות ממצוות עשה התלויות בזמן, עם-זאת, בכל מצוות השבת חייבות, משום שנאמר "שמור" ונאמר "זכור", ומכאן למדו שכיוון שאשה מצווה בשמירת-השבת, מצווה אף בזכירתה בקידוש וביתר מצוותיה. מסיבה זו אף נשים חייבות בהבדלה שהיא חלק מזכירת השבת. אלא שכיוון שנחלקו הפוסקים אודות חיובה של האשה בהבדלה, לכן מי שכבר יצא ידי-חובת הבדלה לא יבדיל לנשים בלבד, אבל הנשים עצמן, יכולות להבדיל לעצמן ואף להוציא נשים אחרות, אך האיש לא יצא ידי-חובתו בהבדלת האשה.

לאחר ששתה מיין ההבדלה יברך ברכה מעין ג' על הגפן. ואף אם רוצה לסעוד סעודת "מלווה-מלכה" מיד לאחר הבדלה, אך אין בדעתו לשתות יין ב"מלוה מלכה" ואיננו מזמן על הכוס – צריך לברך ברכה-אחרונה לפני הסעודה. ואינו נפטר בברכת-המזון; ולכן גם אם שכח ולא בירך ברכה מעין ג' על היין לפני הסעודה, יברך בתוך הסעודה, לפני ברכת-המזון, אך אם נזכר לאחר ברהמ"ז, לא יברך.

בין מצוות יום הפורים המנויות במגילה, היא מצוות "מתנות-לאביונים". ומכך שנאמר "מתנות-לאביונים" בלשון רבים, למדו שהחיוב הוא לתת לפחות שתי מתנות לשני אביונים – מתנה אחת שוות פרוטה לכל אביון. נשים חייבות אף הן במצוות "מתנות-לאביונים" ואם אין מזדמנים לה אביונים, תמנה שליח כגון בעלה או בנה הגדול, שימסור עבורה לאביונים וקטנים שהגיעו לחינוך יש לחנכם במצווה זו, והורה הרבי שאף קודם גיל חינוך יש לשתף את הקטנים ביותר במצוות "מתנות-לאביונים"; בנוסף לכך בהתוועדות פורים, הנהיג כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב לערוך מגבית-פורים, ובדורנו עורר הרבי על חשיבותו של מנהג זה, והורה כי יש לחזקו ולקיימו.

טעה ולא התפלל מנחה ביום שישי, מתפלל פעמיים ערבית של שבת, וכן השוכח מנחה בערב ראש-חודש, מתפלל ערבית שתיים ובשתיהן יאמר "יעלה ויבוא". שכח מנחה של שבת, מתפלל פעמיים ערבית במוצאי-שבת, ויאמר "אתה חוננתנו" בראשונה ולא בשנייה. מי ששכח שחרית בשבת, מתפלל פעמיים מנחה, אף שכבר התפלל תפילת מוסף, כיוון ש"מוסף" אינו חלק מסדר התמידים, ואינו מפסיק ביניהם. תפילת מוסף, בדיעבד ניתן להתפלל כל היום, אפילו אחרי מנחה, אך אם לא התפלל במשך היום, אין לה תשלומין.

יש לזכור כי התפלה הראשונה שמתפלל הינה התפלה המחויבת, כגון שכח ערבית, בבוקר מתפלל את תפלת שמונה עשרה פעמיים, כשהראשונה הינה לשם חובת שחרית ואילו השנייה היא בתורת תשלומין. ונחלקו הפוסקים אודות מי שסבר שתפלתו הראשונה היא לתשלומין והתפלה השנייה היא של זמנה, האם יחזור שוב התפלה והיו שאמרו שאינו חוזר, ולמעשה הכריע אדמו"ר הזקן שעליו לחזור ולהתפלל, אך לחוש לדעתם יחדש דבר בתפלתו.

תפלת התשלומין נתקנה רק כהשלמה לתפלת העמידה, משום שתפלה היא בקשת רחמים, והלוואי שיתפלל האדם כל היום. אולם לגבי יתר קטעי התפלה כגון פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע לא תקנו תשלומין; ומי שאיחר זמן קריאת שמע, אף שהפסיד שכר מצוות קריאת שמע בזמנה, יקרא אותה שלא בזמנה בכדי שיקבל עליו עול מלכות שמיים, אך אם עברה עונתה כגון שלא קרא קריאת שמע כל יום והגיע הלילה, לא ישלימה

נאמר: "כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה השב תשיבנו לו". בין הגורמים המרכזיים לקביעת החפץ כ"אבידה", הוא מיקומו; כשהחפץ מונח במקום בטוח, או שרגילים להניח שם חפצים עד לאסיפתם, אסור להזיזו ממקומו, גם כשלא ברור שהונח שם בכוונה; שכן, ייתכן שהחפץ הונח במקומו בכוונה, וטלטולו יסב לבעליו הפסד או אי-נוחות. ואפילו לקחתו על-מנת להכריז עליו אסור. ואף אם נטלו, יחזיר מיד למקומו; אך אם נטלו והלך לא יחזיר למקומו, שמא בתוך-כך הגיע בעליו ולא מצאו, ולכן יכריז וישיבו על-פי סימנים.

חפץ שנמצא במקום שאינו משתמר כל כך, יש להכריז עליו ולהחזירו על-פי הסימן שבו לבעליו. אך אם אין בו סימן היכר לא ייטלו, כיוון שלא יוכל להחזירו ללא סימן, והשארתו במקומו מותירה סיכוי שבעליו ישוב וייטלו. ואם נמצא במקום שאינו משתמר כלל, אם יש בו סימן, נוטל ומכריז, וכשאין בו סימן, יתייעץ על-כך עם רב וינהג כהוראתו.