הלכה יומית

כל איש או אשה מישראל מעל גיל מצוות נאמנים על בדיקת המאכלים מחרקים, ובתנאי שיודעים לבדוק כראוי בכל מאכל ומאכל לפי סוגו ואופן בדיקתו. ובמאכל שאינו מוחזק בתולעים מעיקר הדין ניתן לסמוך אף על הקטן אך לכתחילה יש לבדוק אף אותם על ידי גדול. אדם שנחלשה ראייתו ונזקק להרכיב משקפיים או להשתמש בזכוכית מגדלת בכדי לראות דברים קטנים רשאי לבדוק באמצעותם וניתן להסתמך על בדיקתו.

בעת אמירת הברכה יש להיזהר להתרכז ולהבין את כוונת הברכה שמברך בה את ה', ולא יהיה לבבו פונה לדבר אחר בעת שמוציא בשפתיו את מילות הברכה. התיבות הנחשבות כעיקר הברכה הן: "ברוך", הזכרת שם ה', וכן הזכרת המלכות בברכה "מלך", וכן הזכרת הדבר שמברך עליו כגון "בורא פרי האדמה" או "שהכל נהיה בדברו" וכן בברכות המצוות – הזכרת המצווה אותה מקיים. אלא שבדיעבד יצא ידי חובת הברכה גם אם לא כיון בה אלא רק אמרה.

נחלקו הפוסקים אודות אמירת "תחנון" בנוכחות החתן ביום חופתו, יש שכתבו שלכו"ע כשהנישואין בערב, נופלים הקהל על פניהם. והיו שהכריעו והורו שרק בתפלה הסמוכה לנישואין אין הקהל אומרים "תחנון". והמנהג למעשה המקובל בזמנינו בקהילות אנ"ש, שכשהחתן ביום חופתו בבית הכנסת אין אומרים הקהל "תחנון", גם כשהחתונה לאחר השקיעה, וכמה טעמים נאמרו לישוב מנהג זה.

על הפסוק העוסק באכילת המן בשבת, "ויאמר משה אכלוהו היום, כי שבת היום לה', היום לא תמצאוהו וגו'", אמרו חכמים שיש בו רמז לשלוש סעודות-השבת. כיוון שבפסוק זה נאמר שלש פעמים "היום". ועיקר סעודת השבת היא בפת, משום שנאמר אודות המן: "הוא הלחם". ואף מפני שהלחם הוא עיקר סעודת האדם. לכתחילה, יאכל פת מעט יותר מכביצה (כ-54 גרם), לפי שעד שיעור זה נקרא אכילת עראי. ואם אינו יכול יוצא ידי-חובתו בכזית (כ-27 גרם). ולמנהגנו אוכלים פת בסעודת הלילה ובסעודת הבוקר -ובבוקר ניתן לצאת ידי-חובה במיני מזונות- אבל לסעודה שלישית יוצאים בטעימה כלשהי.

בערב-שבת נוהגים ללוש עיסה כשיעור חלה ולאפות ממנה חלות, בכדי לבצוע בשבת על חלות ביתיות דווקא ולא בחלות קנויות. ושני טעמים נאמרו בדבר, מצד כבוד-השבת כיוון שחלות ביתיות מושקעות יותר מן הקנויות, ועוד מפני שעל-ידי זה יוכלו הנשים לקיים את מצוות הפרשת-חלה, הבאה בין-היתר כתיקון על חטא עץ-הדעת שהיה בערב-שבת. ולכן גם כיום כשניתן להשיג חלות משובחות שנאפו במאפייה, נוהגים רבים להכין חלות ביתיות לכבוד השבת.

על המן שירד לישראל במדבר מספרת התורה: "ביום השישי לקטו לחם משנה". מפסוק זה למדו חז"ל שיש לבצוע על שתי ככרות, ולהלכה נפסק שאף נשים חייבות ב"לחם-משנה" בשבת. אודות אחיזת הפת בברכה, מובא בגמרא שהיו שנהגו לברך על שתי הכיכרות אך לבצוע רק אחת משום שנאמר "לקטו לחם-משנה" רק על ה"לקיטה" – האחיזה. ולכן למעשה, אין-צורך לבצוע משניהם, אלא לבצוע פרוסה גדולה שתספיק לכל הסעודה שבכך מראה את חביבותו לאכילת סעודת-השבת, (ויש שכתבו שראוי לבצוע את שתי הכיכרות או על כל פנים להשאיר את שתיהן על השולחן). קודם הברכה נהוג לרשום עם הסכין על החלה, תוך הקפדה שלא לחתוך כדי שהחלות יהיו שלימות בברכה.

אודות העדפת בציעת הכיכרות ישנם חילוקי דעות. שכן, מצד הכלל "אין מעבירין על המצוות", על האדם להעדיף לקיים את המצווה שבאה לפניו תחילה, משום כך ישנה עדיפות לבצוע על החלה העליונה. וכך נוהגים למעשה בסעודת ליל יו"ט וכן בסעודת-שבת בבוקר. אולם לגבי סעודת ליל-שבת, נהוג על-פי הקבלה לבצוע מן החלה התחתונה, ובכדי שלא 'להעביר על המצווה', כתבו הפוסקים שהבוצע יקרב אליו יותר את החלה התחתונה. למעשה אנו נוהגים בכל סעודות שבת ויו"ט להניח את החלות צמודות זו לזו בצדם החלק, ותמיד לבצוע מן החלה הימנית, אלא שבשבת ביום החלה הימנית תהיה קצת מעל החלה השנייה.

עבור ה"לחם משנה" מקפידים שיהיו החלות שלימות ולכן יש להשתדל שלא להסיר את המדבקה שעל החלות קודם בציעה; כשאין חלות שלימות ל"לחם-משנה", אלא ישנם שני חצאי לחם, ניתן לחברם יחד בעץ או באיזה דבר שאינו מוקצה, באופן שלא יהא חיבורם נראה, ודינו כשלם לעניין "לחם-משנה". אבל אם יש לו לחם שלם – אין לסמוך על זה. ואם לא היה חתוך ומופרד לגמרי, אלא שהיה חתוך רק מעט – נחשב כשלם ל"לחם-משנה". שכל עוד אוחז בפרוסה ושאר הככר עולה עמו, הרי הוא כשלם; כמו כן כשאין לו פת נוספת ללחם משנה ניתן לצרף גם פת הבאה בכסנין.

המסובים בסעודה יוצאים הם ידי חובת "לחם-משנה" בשמיעת בעל-הבית המברך "המוציא", על חלותיו ואוכלים מהן. בכדי שלא להפסיק בין ברכה לאכילה שלא לצורך, על הבוצע להקפיד שיאכל תחלה מן הפת ואחר-כך ייתן הבוצע פרוסה לפני כל אחד מהמסובים, ולא יזרקנה אלא יניחה על השולחן (ולא לתוך ידו של המקבל). מי ששמע את ברכת המוציא מהבוצע קודם שנטל את ידיו יצא ידי חובת לחם משנה, אפילו שלא יצא ידי חובת ברכת "המוציא". ומן הדין יוצאים המסובים מבעל-הבית אף בברכת "המוציא", אלא שמפני שקשה להיזהר מהפסק, וכן כיון שצריך שתהיה כוונת המברך להוציא ידי-חובה וכוונת היוצא לצאת ידי-חובה – נוהגים שכל אחד ואחד יברך לעצמו, כשמגיעה הפרוסה לידו.

כתבו כמה מן הפוסקים שבכלל האיסור של שכחת התורה, יש להיזהר מפני עשיית או אכילת דברים הגורמים לשכחה. בין הדברים הגורמים לשכחה הוא השארת ספר פתוח בתום הלימוד בו, מסיבה זו יש להקפיד לסוגרו ולא יניחו פתוח, שהדבר עשוי לגרום לשכחה. ויש שהקלו להשאיר את הספר פתוח כאשר יוצא להפסקה קצרה כגון כשנצרך לנקביו, אלא שכתבו הפוסקים להימנע מכך, ולכן גם כשנצרך לקום מן הספר לזמן קצר ראוי שלפחות יכסה את הספר בדבר מה. ומסופר שהורה הרבי בשם כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ שמי שהשאיר את הספר פתוח צריך לסוגרו בעצמו ולכן כשמוצאים ספר פתוח, וניתן למצוא את מי שפתחו – יש לקרוא לו שיסגרהו.

נאמר "לא תלך רכיל בעמך". וכתבו הפוסקים בהגדרת איסור זה, ש"הולך-רכיל", הוא המעביר מידע מחברו ואחר-כך הולך ואומר: "כך-וכך אמר פלוני", "כך-וכך שמעתי על פלוני", דבר זה אסור אף-על-פי שהדברים שהשמיע לאחרים הנם אמת, ואפילו הנם דברים שאין בהם גנאי כלל, כיוון שעלול להיווצר מכך שפיכות דמים. כדוגמא לכך הביאו רבותינו את סיפורו של דואג שבתקופת בריחתו של דוד משאול, סיפר לשאול שאחימלך הכהן הגדול עזר לדוד, וסופו של הסיפור היה שדואג עצמו הרג שמונים וחמישה כוהנים, "ואת נב עיר הכהנים הכה לפי חרב מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק"; בריבוי שיחות מבאר הרבי את חומר איסור לשון הרע שעצם ההתעסקות ברע של הזולת מזיקה לו ולאחרים, כיוון שבדיבור יש כח להביא לידי את הדברים מהעלם אל הגילוי, ועל כן יש להקפיד על דבור חיובי כלפי הזולת.

כתבו הפוסקים להיזהר מכמה דברים מפני שקשים הם לשכחה, ומהם: מי שאינו נוטל ידיים לאחר שעושה דבר המצריך נטילה; הקורא אותיות בולטות שעל גבי הקבר; המתגאה והמתייהר; הכועס וכן המסתכל בפני אדם הכועס; העוסק בדברי ליצנות; לבישה או הפשטת שני מלבושים יחד; כמו כן אין לנגב ידים (אחרי נט"י) בבגדים; בעת נטילת הצפרניים, יש להקפיד שלא ליטול אותן כסדרן אצבע אחר אצבע הסמוכה לה; וכהנה ישנם עוד כמה וכמה דברים עליהם אמרו חכמינו שגורמים לשכחה, ויש להימנע מכל אלו, פן ישתכח תלמודו.