הלכה יומית

על איסור אכילת שרצים נאמר: "וכל השרץ השורץ . . לא תאכלום כי שקץ הם", מן-הדין האיסור רק בחרק בגודל כזה שעין האדם יכולה לראותו אולם אם גודלו מאפשר לראותו, אלא שהוא נמצא במקום שקשה להבחין בו, כגון חרק ירוק על עלה ירוק, חרק זה אסור באכילה, ועל-כן צריך ללמוד היטב כיצד לאתרו ולהוציאו. יצוין שאף בעלים, ירקות ופירות הגדלים בגינה עשויים מאוד להמצאות חרקים, ומי שאיננו בקי באופני הבדיקה לא יאכלם; כמו כן יש להיזהר בבדיקתם של המאכלים המחייבים בדיקה, כנדרש על פי הנחיות הכשרות.

חרק שנפל לתבשיל או נמצא בפרי או ירק איננו בטל לעולם, על-אף שבדרך-כלל, איסור שהתערב במאכל, באופן שלא ניתן לזהותו, בטל כשיש במאכל פי שישים ממנו. אולם ישנם דברים שאינם בטלים לעולם מפאת חשיבותם או חומרתם. אחד מהם הוא כאשר האיסור הוא חרק שלם, המוגדר כ"בריה" ואינו בטל. אך אם ניתן לזהות את החרק ולהוציאו בשלימותו הכל מותר, ואין צריך פי שישים כנגד הטעם שנפלט מהחרק כיון שטעמו פגום.

מנהג נפילת-אפיים נלמד מתפלותיו של משה-רבינו שהתפלל על ישראל אחר חטא-העגל, תחלה בישיבה, שנאמר "ואשב בהר"; אחר כך בעמידה, שנאמר: "ואנכי עמדתי בהר"; ולבסוף בנפילת-אפיים, שנאמר "ואתנפל לפני ה'". וכך אנו נוהגים לאחר קריאת-שמע בישיבה, ולאחריה תפלת שמונה-עשרה בעמידה, אומרים את התחנונים בנפילת-אפיים. ולאחר נפילת-אפיים נוהגים לומר "ואנחנו לא נדע" ולהתרומם כשאומרים "מה נעשה", כביטוי לכך שאין בנו עוד כח לעשות יותר, לאחר שהתפללנו בישיבה, בעמידה ואף בנפילת-אפיים. ויש להקפיד שלא להפסיק בשיחה בין שמונה-עשרה לתחנונים, מפני שבסמיכותם לתפלה הם מתקבלים יותר.

מנהגנו על פי הזוהר והאריז"ל, שקודם נפילת-אפיים אומרים וידוי וי"ג מידות, אותם יש לומר בציבור ובעמידה; ועל-פי דברי חז"ל על הפסוק "והחי ייתן אל ליבו", שכשאדם מתחרט על עוונותיו, כותש ומכה על הלב, לומר שהוא הגורם לעוונות. כמו-כן מבארים שההכאה היא באמצעות היד, כיוון שהידיים הן עדים על כל מעשי האדם, וכאמור: "יד העדים תהיה בו בראשונה". לכן בעת הווידוי נוהגים להכות באגרוף על החזה (מעל הלב), על כל מילה הכאה אחת, וכן מנהגנו שמכים גם ב"ואנחנו הרשענו" וכדומה.

נפילת-אפיים נוהגת רק במקום שיש בו ספר-תורה וכפי שנאמר: "ויפול על-פניו לפני ארון ה'", וכל מבנה בית-הכנסת נחשב כמקום שיש בו ספר-תורה. במקום שאין ספר-תורה אומרים את המזמור בישיבה מבלי לכסות את הפנים ויש נוהגים ליפול גם כשאין ס"ת, וי"א שכך מנהג הרבי. בעת נפילת-אפיים יש להרכין את הראש ולהשעינו על זרוע היד, בבוקר כשמניחים תפילין בשמאל נופלים על יד-ימין -ואיטר שמניח בשמאל נופל בימין- ובמנחה נופלים על יד-שמאל. בעת נפילת-אפיים נוהגים לכסות את הפנים בבגד, ואין מסתפקים בכיסוי הראש ביד, מפני שהיד והפנים שייכים לגוף אחד, ואין הגוף יכול לכסות את עצמו.

עלייתו של משה-רבינו לקבל את הלוחות-האחרונים הייתה ביום חמישי, וירידתו הייתה בשני. ולמדונו חכמים שימים אלו הנם ימים בהם מתווספים הדינים בבית-דין של מעלה וכן בבתי דין של מטה קבעו את ישיבת בתי-דין, ומפני ייחודיותם של ימים אלו מוסיפים בהם תחנונים. ואף אומרים "והוא-רחום", אותו יסדו שלושה חכמים, שביקש ההגמון להשליכם לאש כחנניה מישאל ועזריה. ולאחר שצמו והתפללו, הובטחו ברמז שינצלו, ונחלקה האש לשלושה חלקים ויצאו בשלום. וכל אחד מהשלשה יסד חלק מנוסח "והוא-רחום". ולמנהגנו אומרים אותו בעמידה מפני שנתקן כנגד תפלת שמונה-עשרה.

חוץ מהימים הידועים שבהם אין אומרים "תחנון" ישנם מצבים בהם נוהגים שלא לומר "תחנון". בבית–האבל אין אומרים "תחנון". והאבל עצמו, בתוך השבעה, אינו אומר "תחנון" אף כשאינו בביתו. ולהבדיל באירועים משמחים, כגון כשהתפלה בנוכחותם של חתן בשבעת ימי-המשתה, וכן אבי-הבן, הסנדק והמוהל פוטרים את הציבור מאמירת "תחנון" בשחרית ובמנחה שקודם הברית. וכן בבית-הכנסת שבו תיערך הברית באותו היום, אין אומרים בו "תחנון" בתפלה שקודם הברית. ונוהגים שביום בו מתקיימת הכנסת ספר-תורה, כל בני העיר השמחים בספר-התורה החדש אינם אומרים "תחנון". והמתפלל במקום שבו אין אומרים "תחנון" מסיבה כלשהי והוא אינו נוהג כך, כגון ביום הילולות הצדיקים שיש הנוהגים שלא לומר "תחנון" ואנו נוהגים לומר, יאמר תחנון אך לא יתבלט בכך.

נחלקו הפוסקים אודות אמירת "תחנון" בנוכחות החתן ביום חופתו, יש שכתבו שלכו"ע כשהנישואין בערב, נופלים הקהל על פניהם. והיו שהכריעו והורו שרק בתפלה הסמוכה לנישואין אין הקהל אומרים "תחנון". והמנהג למעשה המקובל בזמנינו בקהילות אנ"ש, שכשהחתן ביום חופתו בבית הכנסת אין אומרים הקהל "תחנון", גם כשהחתונה לאחר השקיעה, וכמה טעמים נאמרו לישוב מנהג זה.

על הפסוק העוסק באכילת המן בשבת, "ויאמר משה אכלוהו היום, כי שבת היום לה', היום לא תמצאוהו וגו'", אמרו חכמים שיש בו רמז לשלוש סעודות-השבת. כיוון שבפסוק זה נאמר שלש פעמים "היום". ועיקר סעודת השבת היא בפת, משום שנאמר אודות המן: "הוא הלחם". ואף מפני שהלחם הוא עיקר סעודת האדם. לכתחילה, יאכל פת מעט יותר מכביצה (כ-54 גרם), לפי שעד שיעור זה נקרא אכילת עראי. ואם אינו יכול יוצא ידי-חובתו בכזית (כ-27 גרם). ולמנהגנו אוכלים פת בסעודת הלילה ובסעודת הבוקר -ובבוקר ניתן לצאת ידי-חובה במיני מזונות- אבל לסעודה שלישית יוצאים בטעימה כלשהי.

בערב-שבת נוהגים ללוש עיסה כשיעור חלה ולאפות ממנה חלות, בכדי לבצוע בשבת על חלות ביתיות דווקא ולא בחלות קנויות. ושני טעמים נאמרו בדבר, מצד כבוד-השבת כיוון שחלות ביתיות מושקעות יותר מן הקנויות, ועוד מפני שעל-ידי זה יוכלו הנשים לקיים את מצוות הפרשת-חלה, הבאה בין-היתר כתיקון על חטא עץ-הדעת שהיה בערב-שבת. ולכן גם כיום כשניתן להשיג חלות משובחות שנאפו במאפייה, נוהגים רבים להכין חלות ביתיות לכבוד השבת.

על המן שירד לישראל במדבר מספרת התורה: "ביום השישי לקטו לחם משנה". מפסוק זה למדו חז"ל שיש לבצוע על שתי ככרות, ולהלכה נפסק שאף נשים חייבות ב"לחם-משנה" בשבת. אודות אחיזת הפת בברכה, מובא בגמרא שהיו שנהגו לברך על שתי הכיכרות אך לבצוע רק אחת משום שנאמר "לקטו לחם-משנה" רק על ה"לקיטה" – האחיזה. ולכן למעשה, אין-צורך לבצוע משניהם, אלא לבצוע פרוסה גדולה שתספיק לכל הסעודה שבכך מראה את חביבותו לאכילת סעודת-השבת, (ויש שכתבו שראוי לבצוע את שתי הכיכרות או על כל פנים להשאיר את שתיהן על השולחן). קודם הברכה נהוג לרשום עם הסכין על החלה, תוך הקפדה שלא לחתוך כדי שהחלות יהיו שלימות בברכה.

אודות העדפת בציעת הכיכרות ישנם חילוקי דעות. שכן, מצד הכלל "אין מעבירין על המצוות", על האדם להעדיף לקיים את המצווה שבאה לפניו תחילה, משום כך ישנה עדיפות לבצוע על החלה העליונה. וכך נוהגים למעשה בסעודת ליל יו"ט וכן בסעודת-שבת בבוקר. אולם לגבי סעודת ליל-שבת, נהוג על-פי הקבלה לבצוע מן החלה התחתונה, ובכדי שלא 'להעביר על המצווה', כתבו הפוסקים שהבוצע יקרב אליו יותר את החלה התחתונה. למעשה אנו נוהגים בכל סעודות שבת ויו"ט להניח את החלות צמודות זו לזו בצדם החלק, ותמיד לבצוע מן החלה הימנית, אלא שבשבת ביום החלה הימנית תהיה קצת מעל החלה השנייה.