אין מוצרים בסל הקניות.
363 תוצאות
י"גתמוז
את מאה הברכות מברכים במשך היממה. בימות החול, מגיעים למספר מאה ברכות בשלוש התפילות, ברכות השחר ושאר הברכות הקבועות בכל יום ובכל עת. אך בשבת וביום טוב שאין שמונה עשרה ברכות בתפילה – חסרים ברכות ממנין מאה הברכות. לכן צריך להרבות במשך השבת והיום טוב באכילת פירות ומיני מגדים, ובהרחת מיני בשמים, כדי לברך עליהם וכך להשלים למאה ברכות.
ט"זתמוז
מי שאין לו פירות ומיני בשמים שיוכל לברך עליהם כדי להשלים מאה ברכות, יכוון וישמע את ברכות העולים לתורה והמפטיר, וביום הכיפורים שאין אפשרות להגיע למאה ברכות ניתן לכוון לברכות בחזרת הש"ץ , ויענה אחריהם אמן, וזה ייחשב לו למנין המאה ברכות, ובלבד שישמע הברכה, ולא מספיק שיודע על איזו ברכה עונה. אולם כשיש אפשרות להשלים מאה ברכות ע"י פירות וכדומה, אינו יוצא ידי חובת מאה ברכות בשמיעת הברכות מהש"ץ והעולים לתורה.
כ"זסיון
בתפלת המנחה של שבת לאחר "אשרי" אומרים "ובא לציון", במקום קדושת ובא לציון הנאמרת בכל יום בבוקר, מפני שבשבת ויום-טוב שמאריכים בתפילת שחרית ומוסף, הניחוהו עד המנחה. ותקנו לומר במנחת השבת לפני קריאת התורה את הפסוק "ואני תפלתי", מפני שקודם פסוק זה נאמר: "ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר", ודרשו חכמים שאמר דוד לפני ה' "רבונו של עולם אין אומה זו כשאר אומות העולם – אומות העולם כשהם שותים ומשתכרים הולכין ופוחזין, ואנו לא כן אלא אף על פי ששתינו ואני תפלתי לך ה'".
כ"חסיון
כיוון שאמירת "ואני תפלתי" נתקנה כשבח על כך שישראל אינם כיתר האומות – שאף לאחר סעודה ומשתה מתאספים לשמוע תורה לכן הנהיגו לומר זאת בתפלת מנחה של שבת לפני קריאת התורה, בה היו הכל מתאספים לשמוע את התורה. בעת אמירת "ואני תפלתי" נוהגים לעמוד. ציבור שאין להם ספר תורה, יאמרו "ואני תפלתי" מיד אחרי "ובא לציון" (בלי קדיש ביניהם), ולאחר מכן יאמר הש"ץ חצי קדיש, ויתחילו תפלת לחש.
כ"טסיון
עזרא תיקן, שבכל שבת במנחה יקראו לשלושה אנשים לספר התורה – עשרה פסוקים או יותר מפרשת שבוע הבא, טעם התקנה הוא מפני שהמתעסקים בסחורה כל ימות השבוע, אינם באים לשמוע קריאת התורה בשני וחמישי, לפיכך תיקן בשבילם קריאה יתירה בשבת במנחה, שהם פנויים ויבואו לשמוע. אפילו אם חל יום-טוב להיות בשבת, קוראים בפרשת שבוע הבא, ולא בפרשת יום-טוב – שאין עניין ליום-טוב כלל לקריאת התורה במנחה, שהרי אלמלא שבת אין קריאת התורה ביום-טוב במנחה.
ל'סיון
מנהגנו להתחיל לומר חצי קדיש קרוב לסוף הגלילה, ולמהר בגלילה, אמירת "יהללו" ובכניסה לארון הקודש – ובמקביל להאריך במתינות באמירת החצי קדיש, באופן שיסיימו את אמירת הקדיש אחר הכניסה ויאריך מעט יותר כדי שלא יצטרך מכניס הס"ת להיכל, לעבור בד' אמות של המתפללים, ועל כל פנים להסמיכו לתפילה ככל האפשר. אם אירע וסיים את הקדיש לפני כן, לא יתחילו מיד שמונה עשרה (העומדים בדרך לארון הקודש), אלא רק אחר סיום הכנסת הס"ת לארון הקודש.
א'תמוז
נוהגים לומר שלשה פסוקי "צדקתך", והם משמשים כעין "צדוק הדין" על שלשה צדיקים שנפטרו בשעה זו: יוסף משה ודוד. אולם בכל יום שאין אומרים בו תחנון כשחל בחול – כשחל בשבת אין אומרים "צדקתך". עם זאת, בשבת מברכים אומרים "צדקתך" (אלא אם כן הוא ערב ראש חודש, או מועד אחר שאין אומרים בו תחנון כשחל בחול, או שיש חתן בבית הכנסת).
ב'תמוז
נוהגים לומר פרקי אבות בשבתות שבין פסח לשבועות אחרי תפילת מנחה, פרק אחד בכל שבת. וכותב אדה"ז שיש נוהגים כך כל שבתות הקיץ, וכך מנהגנו. לפני הפרק אומרים את המשנה "כל ישראל", ולאחריו את המשנה "רבי חנניא בן עקשיא". כדאי ונכון ביותר, שכל אחד ואחד יקבל על עצמו שנוסף על אמירת פרקי אבות בכל שבת משבתות הקיץ – יוסיף וילמד בעיון משנה אחת (לכל הפחות) עם הפירושים של מפרשי המשנה, כל אחד לפי מדתו.
י"אתמוז
אמרו חכמים: "חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום", תקנה זו נתקנה ע"י דוד המלך ע"ה לאחר שבכל יום היו מתים מאה נפשות מישראל ר"ל ולא היו יודעים על מה היו מתים עד שחקר והבין ברוח הקודש ותיקן מאה ברכות בכל יום ורמוז הדבר במה שנאמר עליו "נאום הגבר הוקם על" – "על" בגימטריא ק', וסמך לדבר מן האמור "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך" – "אל תקרי מה אלא מאה", וכתב רבינו 'בעל הטורים' בדרך רמז ש"יש בפסוק ק' אותיות", ומביא עוד רמזים בזה. והן מאה ברכות שהן ליראה את ה' ולאהבה אותו ולזכרו תמיד על ידי הברכות שמברך תמיד.
י"אסיון
בגמר הקריאה נוגע העולה בטליתו בסוף מקום הקריאה ובתחילתו ומנהג הרבי לנגוע שוב בסוף, נושק הטלית במקום שנגע בס"ת. סוגרת את הס"ת, פונה לימין ומברך. העולה ממתין על הבימה עד שיעלה העולה הבא ויסיים את הקריאה שלו (עם ברכותיו), ואז יורד בין עליה לעליה. לפני שיורד מהבימה, נוגע בטליתו בספר תורה מבחוץ ונושק במקום שנגע. לאחר מכן ישוב אל מקומו בדרך הארוכה יותר, ואם הדרך משני הצדדים שווה ילך בדרך השנייה ולא בדרך שעלה.
י"גסיון
בעת קבלת שבת נוהגים לעמוד כשאומרים: "מזמור לדוד", "אנא בכח" ו"לכה דודי", וכן בקדיש שאחרי קבלת שבת – עומדים. ויש נוהגים לעמוד כל משך תפילת קבלת שבת, וכך מנהג הרבי . בקבלת שבת – אומרים "אנא בכח" בלחש, ובעת האמירה צריך לראות – או לצייר במחשבה – את השמות, שהם ראשי התיבות (אב"ג ית"ץ וכו'), אבל לא לאמרם.
י"דסיון
לאמירת "בואי בשלום" מסתובבים כלפי מערב, כיוון הסיבוב הוא מצד שמאל (כלומר, יפנה לשמאלו ויסתובב), ומי שאינו עומד ב"לכה דודי" לכיוון מזרח – ראוי שיפנה למזרח מעט לפני "בואי בשלום", כדי לעשות סיבוב כנהוג . כשאומרים "בואי כלה" הראשון מנהגנו לשוח לצד ימין, באמירת "בואי כלה" השני – לצד שמאל, ולאחר מכן מפנים את הפנים חזרה לאמצע. לאחר מכן מסתובבים בחזרה כלפי מזרח ומרכינים שוב הראש לכוון מזרח. "בואי כלה שבת מלכתא" אומרים – בלחש – עם הפנים למזרח, לאמצע.