הלכה יומית

למדו חכמים, שבפתיחת השנה אוכלים דברים מסוימים לסימן טוב, ולכן נוהגים שאת פרוסת "המוציא" טובלים בדבש (שלוש פעמים), ואחריה נוטלים חתיכה נוספת ומטבלים במלח שלוש פעמים. לאחר הטעימה מפרוסת המוציא, נוטלים תפוח מתוק, חותכים אותו לחלקים, וטובלים חלק אחד ממנו בדבש (שלוש פעמים), נוטלים ביד ימין ומברכים "העץ", ואחר הברכה קודם האכילה אומרים את ה"יהי-רצון". ברכת העץ היא על התפוח דווקא גם כשישנם תמרים או רימונים, שהם משבעת-המינים, ופוטרים בברכה זו אף את יתר הפירות שיוגשו במהלך הסעודה והורה הרבי שבליל ראש השנה יש לאכול מן הרימון כשיעור שלם; למנהגנו את יתר הדברים המוגשים לסימן טוב כגון רימון או ראש איל ודומיהם, אוכלים ללא אמירת "יהי-רצון".

בין מנהגי חודש-אלול שמנו הפוסקים, הוא מנהג אמירת מזמור "לדוד ה' אורי" בסיום תפלות שחרית ומנחה, החל מל' מנחם-אב (אדר"ח אלול) ועד מנחה של הושענא רבה. טעם אמירת מזמור זה הוא משום שמרומזים בו מועדי תשרי. ויש המנמקים את התחלת המזמור כבר מתחילת חודש-אלול, משום שבמזמור זה ישנם י"ג פעמים שמות ה', המרמזים על י"ג מידות הרחמים שמאירים החל מר"ח אלול. וכמה שיטות נאמרו אודות זמן אמירתו, ומנהגנו לאמרו בשחרית אחרי אמירת "שיר של יום", ובמנחה לפני "עלינו לשבח". אלא שכותב הרבי, שהמתפלל במקום שאומרים "לדוד ה'" לאחר "עלינו", יאמר "עלינו" עם הציבור ואחר כך יאמר "לדוד ה'".

בשל ההקפדה והזהירות בכל דבר הנעשה בראש-השנה, נמנעים ביותר מלדבר דברים בטלים אף בעת הסעודה, ובפרט בלילה הראשון. כמו כן נמנעים מלאכול דברים מסוימים, ולכן כתבו הפוסקים להימנע מלבשל את הדגים בחומץ, וכן נוהגים שלא לאכול חריף בראש השנה. כמו כן כתבו שראוי להימנע מאכילת אגוזים ולוזים, מפני ש"אגוז" בגימטריא "חט(א)". ואף משום שטבעם של האגוזים, להרבות רוק וליחה המפריעה בתפילה ובתקיעות. ועל-פי-זה, יש שנהגו להימנע אף מאכילת פיסטוקים, שקדים, ובוטנים, אך גרעיני חומוס "ארבעס" אוכלים, אולם ניתן לערב אגוזים בעוגה או בתבשיל כשאין טעמם ניכר כל-כך, אך גם בזה יש רבים שהורו להחמיר.

מעיקר הדין יש לבדוק את התפילין והמזוזות פעמיים בשבע שנים, אלא שבדורנו עורר הרבי בהזדמנויות שונות על חשיבות בדיקתן לכל הפחות פעם בשנה; ואנשי מעשה נוהגים לבדקם בחודש-אלול באם לא נבדקו במהלך השנה האחרונה, והורה הרבי שנכון ביותר שכל אחד ואחד ישתדל לפרסם זאת.

תקנו חכמים, להזכיר בברכת המזון את קדושת היום. ואם לא הזכיר את קדושת היום בברכת-המזון, בשבתות וימים טובים, חוזר ומברך, מפני שיש בהם חובה לאכול סעודה עם לחם, אולם בימים שאין בהם חובה לאכול סעודה עם לחם, כיוון שאין הכרח שמצד קדושת היום יברך ברכת-המזון, אינו חוזר. ולגבי סעודות ראש-השנה ביום, כיון שישנה דעה שאין מחויבים באכילה אלא ניתן לצום בו (אף שאין דעה זו עיקרית), אם שכח "יעלה-ויבוא" אינו חוזר ש"ספק ברכות להקל"; אבל בלילי ר"ה שחייבים לאכול בהם פת, אם שכח חוזר לראש הברכה, ואם נזכר קודם שהתחיל "הטוב-והמטיב" אומר "ברוך . . אשר נתן ימים-טובים..".

אחת מל"ט המלאכות שהיו במשכן, היא מלאכת הדש, שמהותה היא פירוק שני דברים הדבוקים כשהאחד מכסה על משנהו, ותולדתה של מלאכה זו היא הסחיטה שאף היא מפרידה את המשקה מן המאכל שהיה כנוס בו מתחילה. ומכאן למדו שמלאכה זו ותולדתה אסורות בשבת. מן התורה איסור הסחיטה בשבת הוא בזיתים וענבים שמהם מפיקים משקאות חשובים – השמן והיין. אולם שאר הפירות כתותים ורימונים שרגילים לסוחטם, אסורים בסחיטה מדרבנן. וכיוון שכיום רגילים לייצר כמעט מרוב הפירות משקים או תרכיזים שונים לשם שתיה, ע״כ כתבו הפוסקים שאיסור הסחיטה בשבת קיים אף ביתר הפירות.

כשהיו מקדשים את החודש על פי עדויות ראיית מולד-הלבנה, היו בית-הדין מפרסמים לציבור באיזה יום חל ראש-החודש, ועל פי הודעה זו ידעו מתי יחולו החגים. אלא שבראש-השנה שהחג חל בראש-החודש, לא יכלו להודיע באיזה יום הוא יחול, כי הדבר היה תלוי בביאתם של העדים. בכדי להסיר ספק, קבעו מראש, שראש-השנה יהיה תמיד יומיים. אלא שעל-אף שיום-ב' דראש-השנה נחשב כחג, זהו רק להחמיר אך לא להקל, ולכן אסור להכין שום דבר – לא לערוך שלחן, לא לחמם אוכל, ולא להכין סלטים וכדומה מיום א' דראש-השנה ליום השני שזהו כמכין מהחג לחול, וכן את נרות החג של היום השני מדליקים רק לאחר צאת-הכוכבים.

איסור סחיטת הפירות במהותו הוא כאשר המטרה היא להוציא מהפרי מיץ כדי לשתותו, ולכן אסור לסחוט פרי לתוך משקה, וכן אין לסחוט לימון לתוך סוכר על מנת לערבו עם משקה. אבל אם המטרה להוסיף טעם בתבשיל, מותר לסחוט פירות לתוכו. ולכן מותר לסחוט לימון לתוך סלט ירקות, או על שניצל דג וכדומה, אף שהטיפות לא ייבלעו בתוך הדג, כיוון שהן נועדו לשיפור טעמו הרי הן טפלות לו ונחשבות כחלק ממנו.

לגבי ברכת "שהחיינו" בהדלקת-נרות, בקידוש ובתקיעות יום-ב' של ראש-השנה התעורר ספק: יש שכתבו ששני הימים נחשבים כיום ארוך, ורק בראשון מברכים "שהחיינו", או שמברכים אף ביום השני. בכדי לצאת לכל הדעות נהוג להביא לשולחן פרי חדש, ולהביט בו בברכת-שהחיינו. ולכן נוהגות הנשים להדליק את הנרות סמוך לסעודה כאשר הפרי כבר על השלחן ולכיון עליו כבר בעת ההדלקה. לאחר הקידוש יש לאכלו לפני נטילת ידיים, כשיעור ברכה אחרונה ואחר-כך מברכים ברכה אחרונה על הפרי. כמו כן בתקיעות ביום השני (כאשר ר"ה חל בחול וברך שהחיינו היום א') בעל התוקע לובש בגד חדש; אלא שאם אין פרי או בגד חדש, גם יש לברך "שהחיינו" כי למעשה נוקטים שיש לברך שהחיינו ביום השני.

מותר לסחוט פרי לתוך רטבים סמיכים, גבינות ודייסות סמיכות, ובתנאי שאינם דלילים ולא ניתן לבולעם ללא הלשון כיוון שהם בגדר מאכל ואם הם נבלעות בשתיה ללא הלשון הרי הם כנוזל ואסור לסחוט לתוכן. ולכן מותר בשבת לסחוט לימון לתוך טחינה סמיכה בכדי להוסיף בה טעם, שכן במקרה זה מוגדר הדבר כתיקון מאכל. אך במיני יוגורט ודומיהם כשהם מימיים, אין לסחוט לתוכם פירות משום שנחשבים הם כמשקה.

אף שמותר לסחוט בשבת פרי לתוך האוכל, עם זאת את הסחיטה יש לבצע באופן ידני ולא בכלי המיועד לסחיטה. סחיטת הפירות לאוכל צריכה להיות ישירות לתוך המאכל, ולכן אסור לסחוט פרי לתוך כלי ריק ואחר כך להעבירו למאכל, וכן ראוי שלא לסחוט לגמרי אלא לשייר מעט נוזל בפרי.

איסור סחיטת הפירות הוא גם כאשר הם מבושלים או כבושים, ואם סוחט את כל בשר הפרי מתוך חלקו החיצון – מותר. אך אין לסחוט לתוך כלי כשכוונתו ליהנות מהמים, אא"כ אינו צריך כלל למימיהם שאז מותר לסחוט לתוך כלי. כמו כן, מאכלים מוכנים הספוגים בשמן או נוזלים שונים, מותר לסחטם כדי לשפר את טעמם על ידי הוצאת הנוזלים המיותרים שבהם. אבל אם הוא מעוניין במשקים היוצאים מהם, אסור לסחטם לכלי ריק, אלא לתוך מאכל בלבד.