הלכה יומית

מותר להשכיר חדר עבור שבת, בתנאי שהשכירות תימשך גם ביום שישי או במוצאי שבת, בכדי ששכר השבת יובלע בשכר החול. כמו כן במידה והתשלום הוא אף על הכנת וסידור הבית וכלי המיטה וכדומה המתבצעים בימות החול, נחשב הדבר כהבלעה ומותר. וכן כתבו הפוסקים שהטובל בשבת רשאי לשלם על כך אחר השבת, כי השכר הוא על הניקיון והחימום שמבעוד יום.

עסקאות הנושאות ריבית הן מגופים פרטיים והן מגופים פיננסיים, מותר לקבלם אף אם הנם מחושבות על בסיס יומי, ואין בכך משום שכר-שבת כיוון שהגדרת היום אינו תואם את זמני השבת (אלא מחצות ועד חצות), ולפיכך שכר-השבת נחשב כמובלע בשכר החול. ויש שאסרו במקרה שהיו שבת ויום-טוב סמוכים, שכן במקרה זה ודאי ישנה יממה שכולה קודש שמקבלים עליה ריבית בנקאית. אלא שלמעשה כתבו הפוסקים להתיר אף במקרה זה, כיוון שכיום כמעט כל העסקאות הפיננסיות מחושבות על-פי תכנית שבועית או חודשית, שכן המבטל עסקה באמצע התכנית מחויב בקנס, כך שלאמיתו של דבר אינן על בסיס יומי וריביות השבת ויום-טוב מובלעות בשל חול.

נחלקו הפוסקים אם מותר לאדם לקבל שכר עבור חזנות, קריאת-התורה ושאר צרכי מצווה בשבת. יש אומרים שגם לגבי מצוות שכר-שבת אסור, ולכן אסור לקבל שכר עבורם. ויש אומרים שעבור מצוות מותר לקבל שכר-שבת, אלא שאין רואים ממנו ברכה. ולמעשה כתבו הפוסקים שראוי לסכם שהתשלום יהיה גם על דבר שיעשה ביום חול, כגון עבור זמן ההכנה בימות החול, וכך שכר השבת יובלע בשכר חול. וכתבו הפוסקים שרופא שנקרא להעניק טיפול רפואי בשבת, רשאי לדרוש במוצאי-שבת שכר, שאם לא ידע שיקבל שכר, יתכן ולא יסכים להתנדב בעתיד, אלא שעדיף שיקבל את שכרו בהבלעה, כגון שיכתוב מרשם וכדומה במוצאי-שבת. או שיקבלם לא בתור שכר אלא כמתנה והוקרה על מסירותו.

נחלקו הפוסקים האם ניתן למכור בשבת עליות-לתורה ומצוות שונות במכירה פומבית, כשכל אחד נוקב סכום והמרבה זוכה; והיו שאסרו משום שדומה הדבר למקח-וממכר, אלא שכתבו הפוסקים שפשט המנהג להקל בזה, ואדרבה היו שהגדילו במעלת הזכות לקנות מצוות בדמים, ונתנו לזה מקום מכובד בשבתות וחגים, ואנשי מעשה נוהגים שיתן כל מה שהתחייב לתת גם אם בפועל זכה חבירו בקניית המצווה.

אחת ממתנות הכהונה היא מצוות חלה כפי שנאמר: "ראשית עריסותיכם חלה, תרימו", בכך מצווה התורה להקדיש לה' את מנת הבצק הראשונה שנוטלים מהעיסה, ממנה מכינים מאפים מחמשת מיני דגן. וניתנת לכהן שיאכלה בטהרה, אלא שכיום כיוון שהכוהנים וכן החלה עצמה אינם טהורים, יש לשרוף אותה לאחר ההפרשה. עיסה החייבת בהפרשת חלה היא כזו ששיעור הקמח שבה הוא לפחות עשירית האיפה שמשקלה נאמד ב-1.667 ק"ג, ואף בפחות מכך (החל מ-1200 גרם) יש להפריש בלי ברכה. שיעורים אלו הם רק בקמח חיטה לבן, ולא בקמח מלא, שיפון או כוסמין וכדומה שלהם שיעורים אחרים לגמרי. מצווה זו היא אחת מן המצוות שנמסרו בייחוד עבור האשה, ונהוג שבכל ערב שבת תאפנה הנשים חלות כשיעור חלה בכדי לקיים מצווה זו הבאה בין היתר כתיקון על חטא עץ הדעת שהיה בערב שבת, ונהגו לתת לצדקה קודם ההפרשה.

מצוות הפרשת חלה נמנתה בין המצוות התלויות בארץ שהרי נאמר בה "והיה באכלכם מלחם הארץ", כך שמצוות החלה מהתורה היא מעיסה שלשו אותה בארץ ישראל בלבד, אולם חכמים תיקנו להפריש חלה גם מעיסה שנעשתה בחוץ לארץ. הבדל זה שבין חלת ארץ ישראל לשל חו"ל, יוצר השלכה מעשית בערב שבת, כיוון שבשבת אסור להפריש חלה, ולכן בבין השמשות אסור להפריש חלה בחוץ לארץ (שהיא מדרבנן), שהרי יכול לאכול בלא הפרשת חלה ולשייר מעט עד אחר השבת ולהפריש מן המשוייר, אבל בארץ ישראל שאסור לאכול מן הפת קודם הפרשת החלה – מותר להפריש בבין השמשות אם אין לו חלות אחרות.

מכך שבתורה נזכרת מצות ההפרשה בלשון – "ראשית עריסותיכם", למדו שעיקר מצות ההפרשה היא בזמן שהיא עיסה לפני אפייתה, ואכן כך נוהגים לכתחילה בכל סוגי המאפים שלאחר הלישה מברכים "להפריש חלה", מפרישים הצידה "כזית" (כ-27 גרם) מן העיסה ואומרים "הרי זו חלה", אחר כך שורפים אותו בנפרד מיתר המאפים. במידה ולא הפרישו מן העיסה בעודה בצק יש להפריש בברכה לאחר האפייה על ידי צירוף כל המאפים לכלי אחד.

עיסות העשויות בבלילה רכה ונאפות בתנור, כגון עוגות טורט וכדומה חייבות בהפרשת חלה לאחר אפייתן, אלא שעיסה שנילושה במי פירות וכדומה בלא מים כלל אין מברכים על ההפרשה. עיסה גדולה שנילושה מתוך כוונה לחלקה בעודה בצק לעיסות קטנות מהשיעור, ולתתם לכמה בתים בעודה בצק פטורה מן החלה, כי מאחר שהיא נילושה מראש כדי לחלקה, נחשבת העיסה כמחולקת. אבל אם היא נילושה כדי לחלק את המאפה לאחר אפייתו, העיסה חייבת בחלה.

שתי עיסות, שאין בכל אחת מהן שיעור, ובשתיהן יחד יש שיעור, ונגעו זו בזו ונדבקו, חייבות בחלה. כמו כן כשישנם מאפים שנאפו פחות משיעור חלה, ואחר כך הצטרפו לכלי אחד מפרישים מהם חלה, כל עוד ושתיהן של אדם אחד, או של שניים שאינם מקפידים על מניעת עירוב העיסות; אבל אם מקפידים, אין עיסותיהם מצטרפות. וכן הדין בעיסות משני מינים, כשאינו מקפיד שלא יתערבו, מטרפות העיסות, אך אם מקפיד עליהן, כגון שהאחת מקמח מלא והשנייה מקמח רגיל, או אחת מתוקה ואחת מלוחה, אינן מצטרפות.

חסידים הראשונים נהגו שלא לאכול פרי חדש ולא לרכוש בגד חדש בשלושת השבועות, בכדי שלא לברך עליהם "שהחיינו", שאין זה מן הראוי לברך "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" בזמן של פורענות. וכך למעשה פשט המנהג שלא לברך "שהחיינו" בימי בין-המצרים. ולגבי ברכת "שהחיינו" בשבתות של בין-המצרים אף שהיו שהקלו בכך, עפ"י האריז"ל אין לברך אף בשבת משום ששבועות אלו הם ימי פורענות, וכך מנהגנו למעשה שאין מברכים בשבת, בשונה מימי ספירת-העומר בהם מברכים "שהחיינו" בשבת; אולם מותר לברך שהחיינו בפדיון-הבן ולא יחמיץ הברכה.

הזהירו חכמים שלא לאכול דג ובשר יחדיו, ואף אין לבשלם או לצלותם בתנור אחד באותה-העת. ויש שנזהרים לכתחילה שלא לחתוך דברים חריפים בסכין בשרי על-מנת לבשלם או לטגנם עם דגים. אולם לבשל דגים בכלי בשרי וכן-להיפך אם אינם חריפים, מותר, ויש שהחמירו לייחד כלי בישול ייעודיים לבשר או דגים. ומעיקר הדין מותר שיהיו על השלחן דגים ובשר ובלבד שיזהרו שלא יתערבו זה בזה, ויש המחמירים שלא יהיו על השלחן יחדיו אלא מגישים את הדגים תחילה, ולאחריהם את הבשר, ונהוג לאכול ולשתות דבר מה בין הדגים לבשר, ויש הנהוגים אף לרחוץ את הידיים ביניהם.

על רחיצה בתשעה-באב נאמר בגמרא ש"אסור לו לאדם שיושיט אצבעו במים", שאיסור הרחיצה הוא מדיני האבלות. נוסף על-כך, אסרו חכמים בימי התעניות רחיצה של תענוג. על משקל זה מובא בראשונים שלא לרחוץ בשבוע שחל בו תשעה-באב ויש שכתבו שכבר מר"ח מנחם-אב חל האיסור, וכך נוהגים למעשה, אולם בימים שבין י"ז בתמוז לר"ח אב עדיין מותרת הרחיצה. ולגבי רחיצה בים ובבריכה לאחר י"ז-בתמוז אין איסור לרחוץ בים ובבריכה קודם ר"ח מנחם-אב, אלא שיש לרחוץ בזהירות ובבטיחות המרבית, בפרט בימים אלו שהנם ימי פורענות.