הלכה יומית

אמרו חכמים "לעולם יצא אדם בכי-טוב" כלומר שיש להשתדל להעדיף לצאת לדרך באור-יום, וכתבו הפוסקים שהדברים נאמרו אמנם כעצה טובה ולכן ראוי לקיימם אך בעת הצורך מותר אף לצאת בלילה, ובפרט יש להקל כשהדרך נוחה ומוכרת עבורו. והורה הרבי שבנסיעות מעיר לעיר בלילה, יעמדו לנוח בכל שעה למשך זמן מה (לערך 10 דקות). כשיוצא לדרך בערב-שבת יש לחשב מראש את זמן הנסיעה עם העיכובים האפשריים שעלולים להתרחש בנסיעתו, בכדי לוודא שיגיע למחוז-חפצו בזמן שיאפשר לו להתארגן כראוי לשבת.

ההולך או הנוסע מחוץ לעיר בדרך שארכה 'פרסה' כ-4 ק"מ, או בדרך מסוכנת הפחותה מכך עליו לומר את תפלת-הדרך. מעיקר-הדין ניתן לומר תפילת-הדרך אפילו תוך כדי הליכה, אך באם מסתדר עדיף לומר את תפלת-הדרך בעמידה. וכתבו האחרונים שבנסיעה באוטובוס עדיף לומר את תפלת-הדרך בעמידה, באם הדבר מתאפשר בבטחה. והנוסע ברכב פרטי, ראוי שיעצור את הרכב בתחנה או בחנייה זמנית, וייצא ממנו לאמירת תפלת-הדרך כשאין בכך סיכון, וכך נהג הרבי כמה פעמים, אלא שאם ממהר והעיכוב בעצירה יזומה עשוי להטריד את כוונתו, מוטב שיברך מבלי לעצור.

בעת הנסיעה יש להקפיד על דיני ייחוד (שלא יתייחד איש -מגיל-מצוות- עם בת מעל גיל 3, וכן שלא תתייחד בת -מבת-מצוה- עם בן מעל גיל 9); ועורר הרבי על הזהירות בכך ובפרט בדורנו שאפשר למצוא נהגות עבור בנות. אך בעת הצורך ניתן להקל, בתנאי שהנסיעה היא במקום מואר, כך שניתן לראות מבחוץ את הנעשה בתוך הרכב. ובמסלול הנסיעה ישנה תנועת רכבים או הולכי רגל לפחות פעם ב3-5 דקות. ואם הנסיעה היא בכביש בו אין תנועה מספקת, יש להקפיד בשעות הלילה שכשישנה אשה, שברכב יהיו לפחות שלשה גברים.

משהגיע זמן תפלת שחרית לכתחלה לא יצא לדרך קודם התפלה, ואם צריך לצאת וחושש שהמתנתו לתפלה תעכב אותו עקב פקקי תנועה, יכול לנסוע קודם התפלה בתנאי שיודע הוא בוודאות שיוכל להתפלל בהגיעו אל היעד מבלי שיעבור זמן התפלה, ובפרט אם במקומו אין מניין ובמחוז-חפצו ימצא מניין. כאשר יצא קודם זמן התפלה והגיע זמנה בעודו בדרך, לכתחילה ימתין עד שיגיע למחוז חפצו. ואם נאלץ הוא להתפלל בדרכו כגון כשלא יספיק להגיע בזמן התפלה, לא יתפלל במקום פתוח אלא סמוך לכותל או בין האילנות וכדומה, ויוודא תחלה שהמקום נקי, צנוע וראוי לתפלה.

כחלק מהאבלות על חורבן בית המקדש אמרו חכמים: "משנכנס אב ממעטים בשמחה", ולפיכך אין עורכים בהם אירועים משמחים, ונמנעים אף ממשא ומתן של שמחה. ואסור לקנות בגדים ומנעלים חדשים או לתת לאומן לעשות לו; ואסרו חכמים בשבוע שחל בו תשעה-באב לכבס בגדים -חוץ מבגדי קטנים כשיש צורך- וכן נוהגים שלא ללבוש בגדים מכובסים. ולמעשה כל דינים אלו שמנו חז"ל על שבוע שחל בו תשעה-באב נהוג להקדים ולאסרם מראש-חודש אב. בימים אלו אף ממעטים מבניין ונטיעה של שמחה. כמו כן כיוון שימים אלו הנם ימי פורענות, המליצו חכמים למי שיש לו דין עם נכרי, שישתמט ממנו בחודש אב, מפני שאז רע מזלם של ישראל והוא עלול להפסיד בדינו.

כתבו הראשונים שנהוג לאסור רחיצה אף בשבוע שחל בו תשעה-באב ויש שכתבו שכבר מר"ח מנחם-אב חל האיסור, וכך נהוג למעשה. איסור רחיצת הגוף לתענוג הוא אפילו כאשר רוחץ בצונן, אולם שלא למטרת תענוג, כגון לרפואה ולצורך מצווה, וכן המצטער מפני החום והזיעה מותר, אלא שיעשה זאת באופן שאינו מתענג מהרחיצה אלא יסתפק ברחיצה המינימלית להעברת הזוהמה. הרוחץ בכל ערב שבת מותר לרחוץ בחמין ראשו, פניו, ידיו ורגליו לשבת, והמנהג להקל לרחוץ כרגיל.

אסרו חכמים אכילת בשר ושתיית יין בסעודה המפסקת של תשעה-באב. מפני שהינם משמחים, וכן מניעה זו מסמלת את הצער על בשר הזבחים וניסוך היין שבטלו מן המזבח. ואמרו חכמים שמן הדין היה ראוי לאסור בשר ויין עד שייבנה המקדש, אלא שאין הציבור יכולים לעמוד בזה, ולכן אסרו זאת רק בערב תשעה-באב. ולמעשה נוהגים לאסור בשר ויין בכל "תשעת הימים"; ולגבי שתיית יין בהבדלה, כתבו הפוסקים לתת לתינוק שהגיע לחינוך בענייני ברכות, אך עדיין אינו יודע להתאבל, ואם אין תינוק כזה שותה המבדיל בעצמו, ויש הנוהגים שתמיד שותה המבדיל כדרכו ולא נותן לקטן.

נאמר בגמרא שבית המקדש התחיל להיחרב לקראת סיום יום תשעה-באב, ורובו חרב ביום י' באב. משום-כך יש שסברו לקבוע את התענית בי' באב, והיו אמנם שהחמירו לצום אף בעשירי באב, אולם להלכה נקבעה התענית בתשעה באב שאז החלה השריפה. אלא שהואיל ורובו של בית המקדש נשרף בעשירי באב, נהגו ישראל שלא לאכול בשר ולא לשתות יין אף בעשירי באב. ונחלקו הדעות עד מתי איסור זה, ולמנהגנו על פי הרמ"א עד חצות היום. ורבים מן האחרונים כתבו, שבנוסף לאיסור אכילת בשר ויין בי' אב, יש להימנע אף מלבישת בגדים מכובסים, שמיעת שירים, רחיצה במים חמים וברכת "שהחיינו", עד חצות היום, והשנה כיון שת"ב חל בשבת לכן כל הדברים מותרים מיד במוצאי הצום – י' אב, חוץ מאכילת בשר ויין שמותרים רק למחרת בבוקר.

שלושת השבועות שבין ליל י"ז בתמוז יום בו הובקעה ירושלים, ועד תשעה-באב בו חרב בית-המקדש, מכונים בשם "ימי בין-המצרים", על פי הנאמר בפסוק: "כל רודפיה השיגוה בין-המצרים". בשל אופיים של ימים אלו, תקנו חז"ל לקרוא בשלוש השבתות שבין-המצרים הפטרות העוסקות בפורענויות. וכן אמרו חכמים שהימים שמשבעה-עשר בתמוז עד תשעה-באב הם "יומן דעקא". כלומר, ימים של צרות. ולכן אף נהוג לנקוט במשנה זהירות בימים אלו שמועדים לפורענות. מסיבה זו נמנעים מלעשות דברים הכרוכים בסיכון, כגון טיפולים רפואיים מתוכננים, וכן נמנעים מנסיעות וטיולים בימים אלו; והורה הרבי שמי שצריך לנסוע בימים אלו, כדאי ונכון שההכנות לנסיעה יתחילו לפני-כן, כדי שיודגש שהנסיעה החלה לפני שבעה-עשר בתמוז.

היות וקידוש הלבנה נעשה מתוך שמחה, נהוג שלא לעשותו בתשעת הימים עד לאחר תשעה-באב. ודנו הפוסקים האם ניתן לעשותו במוצאי תשעה-באב, שכן האבלות כוללת אף את י' באב. ולמעשה נהוג שמיד במוצאי תשעה-באב מקדשים את הלבנה, והשנה במוצאי הצום – י' אב, והוסיפו טעמים לכך, היות ושמחים אז על לידת משיח בתשעה-באב, וגם כעין נחמה, שנזכה לקבלת פני משיח בן דוד. אלא שנהוג ליטול ידיים, לרחוץ פנים ולנעול נעליים (ולטעום משהו) לפני-כן. ולגבי שירה בקידוש-הלבנה שבמוצאי תשעה-באב, יש שהקלו בזה, ובקביעות כמו השנה ודאי ניתן להקל.

על אף המאורעות שפקדו את עמנו החל מי"ז-בתמוז, עם-זאת לא מצינו בגמרא תקנות מיוחדות לציין את הצער והאבלות של שלושת השבועות עד לראש-חודש מנחם-אב. עם-זאת מצינו בדברי הגאונים והראשונים מנהגי אבלות שנהגו בהם ישראל החל מי"ז-בתמוז. והיו אף שציינו שימים אלו הנם שלושת השבועות בהם התענה דניאל על אריכות הגלות ובטול בניין בית-המקדש, כאמור: "אני דניאל הייתי מתאבל . . לחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי עד מלאות שלושת שבועים ימים". כך שישנו מקור קדום למנהגי האבלות החל מי"ז-בתמוז.

בדורנו עורר הרבי על חשיבות הלמוד בימי בין המצרים בחלקי התורה העוסקים בגאולה ובבנין בית-המקדש. כמו כן הורה הרבי אף להרבות בימים אלה בהתחזקות באהבת ישראל, וכן במתן צדקה והוספה בלימוד התורה בכלל ובפרט בפנימיות התורה ובלימוד הלכות תשעת הימים, בכדי להחיש את היעוד: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". וכן להרבות בשמחה באופן המותר בימים אלו. והחל מראש-חודש מנחם-אב עד תשעה במנחם-אב עורר הרבי על עריכת "סיומים" על מסכתות בש"ס (וכן בי' אב באופן המותר עד ט"ו באב), כדי להרבות בשמחה על-פי התורה.