הלכה יומית

אסרו חכמים בערב שבת לקבוע סעודה גדולה של משתה שאינו רגיל בה בימי החול – מפני כבוד השבת, שעל ידי שמרבה באכילה ושתייה, לא יוכל לקיים סעודת שבת שבלילה כראוי, והזהירו חכמים אודות חומרת אי ההקפדה על כך. איסור זה מתחיל אף מהבוקר. אולם סעודה קטנה שרגיל בה בימות החול – מן הדין מותר לאכלה בכל היום אפילו סמוך לחשיכה. אבל מצווה להימנע מלקבוע סעודה זו מתחילת שעה עשירית ואילך (3 שעות זמניות אחר חצות היום), בכדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול, ויאכל סעודת שבת לתיאבון. ויש שהמליצו לאכול טוב עד שעה עשירית שעל ידי כך נקל יותר להימנע מאכילה מיותרת בהמשך היום.

מן הדין מותר להבדיל על הכוס בצאת-השבת, ולעשות מלאכה, אף-על-פי שעדיין לא התפלל ערבית, אולם לכתחילה ראוי לבעל נפש שלא לעשות מלאכה עד לאחר סדר הקדושה של "ואתה-קדוש" הנאמרת בציבור, ולכן לכתחילה יש להתפלל ערבית קודם ההבדלה על הכוס ועשיית מלאכה. אלא שאף במקרה שהבדיל על הכוס קודם שהתפלל ערבית צריך להזכיר ההבדלה בתפילה, שהרי עיקר תקנת ההבדלה הייתה בתפילה. וכן מי ששכח או נאנס, ולא התפלל כלל ערבית במוצאי-שבת, ומתפלל פעמיים את תפלת שמונה עשרה בשחרית, עליו להזכיר הבדלה בתפילה שניה שהיא לתשלומין, אף-על-פי שכבר הבדיל על הכוס בלילה, לפי שההבדלה שבתפילה היא עיקר התקנה.

מעבר לאיסור לדבר בעת קריאת-התורה ואפילו בדברי תורה, כתבו הפוסקים שבעת הקריאה אין ללמוד תורה. אלא שיש להקפיד שהלימוד יהיה בלחש, וכן שהלומד יישב במקום שיהיה ניכר עליו שהוא שייך למניין אחר. ויש המתירים לקרוא "שניים מקרא ואחד תרגום" בלחש בעת קריאת-התורה, אלא שלכתחילה אין ראוי לנהוג כך, אלא להאזין לבעל-קורא ולעקוב בשתיקה מתוך החומש אחרי כל מילה של קריאת-התורה.

יו"ט שחל במוצאי-שבת תקנו להבדיל בתפילת ערבית של החג באמירת "ותודיענו", בכדי להבדיל בין קדושת השבת החמורה לקדושת החג, ומי ששכח לומר "ותודיענו", והתחיל לומר "ותתן לנו ה' אלקינו" שוב אינו אומר "ותודיענו", ויש שכתבו שמן הדין ניתן לומר "ותודיענו" עד חתימת ברכת "מקדש ישראל והזמנים", וכל שכן אם נזכר לפני "יעלה-ויבוא" שיכול לומר שם ותודיענו.

אמרו חכמים: "אכל בשר אסור לאכול גבינה". ונחלקו הראשונים בטעם ההמתנה בין אכילת הבשר למוצרי החלב, יש שסברו שטעם ההמתנה הוא מפני הבשר שנותר בין השיניים, שלא יבוא לאכול את מאכלי החלב כשהבשר בין שיניו. לעומתם היו שסברו שטעם ההמתנה הוא משום שלאחר האכילה נמשך טעם מן הקיבה. למעשה אנו מחמירים כשתי השיטות וממתינים בין בשר לחלב גם אם רק לעס מבלי לבלוע, וכן ממתינים גם אם רק בלע מבלי ללעוס. אולם מי שרק טעם מבלי ללעוס ומיד אחר כך פלט את מה שבפיו מבלי לבלוע כלל, אינו צריך להמתין קודם אכילת מאכלי החלב, אלא די לו בקינוח והדחת פיו בלבד.

מסופר בגמרא שהיו שהקפידו שביום שאכלו בשר לא אכלו כלל מאכלי חלב, ולעומתם היו שהקפידו שרק באותה הסעודה שאכלו בה בשר נמנעו מחלב ומוצריו, אך בסעודה שלאחריה כבר אכלו מאכלי חלב. ולמעשה נפסק להלכה שאין לאכול בשר וחלב באותה הסעודה, וגם כשעברו שעות רבות יש לסיים תחלה את הסעודה ולברך. אך לאחר שסיימו את סעודת הבשר ועבר הזמן שבו ממתינים בין ארוחה לארוחה מותר לאכול חלבי. ונחלקו הפוסקים בשיעור זמן זה, ורבים הכריעו שהוא 6 שעות וכך נהוג כיום למעשה. שיעור זמן ההמתנה נחשב מסיום אכילת הבשר בפועל, גם אם חלף עוד זמן עד שסיימו לחלוטין את הסעודה וברכו.

לאחר שעברו 6 שעות מסיום הסעודה, אין צורך לחשוש שמא נמצאים שאריות בשר בין שיניו ואין חיוב לחפשם (אא"כ יש לו חורים בשיניים וכל-כשן כשיש פלטה, קוביות וכדומה)- אלא מותר לאכול מאכלי חלב מיד בתום זמן ההמתנה. עם זאת אם נמצאו שאריות בשר ששהו בפה במשך 6 שעות, יש להוציאם מן הפה קודם אכילת או שתיית מוצרי חלב ויקנח וידיח את פיו, אולם אין צורך להמתין 6 שעות נוספות, ואם בלעו ראוי להחמיר ולהמתין 6 שעות.

מעיקר הדין אין חיוב להקפיד עם הקטן להמתנה בין בשר לחלב לפני שמגיע הוא לכלל הבנה (גיל 2-3), אלא שראוי לחנכו על כך בהדרגה (להמתין שעה). והגדולים יותר יש שכתבו להמתין כפי זמן המרווח הרגיל שלו בין הסעודות (לכה"פ 3-4 שעות), אלא שאם התינוק אכל בשר וצריך לאכול את ארוחתו החלבית מטעמי בריאות, או כשאין דרך אחרת להרגיעו, יש לתת לו כשפיו נקי מבשר לאחר המתנה של שעה, ומיד כשמתאפשר הדבר מצד הילד, ראוי לחנכו להמתין 6 שעות.

מעיקר הדין האוכל מוצרי חלב רכים, מותר לו לאכול בשר לאחר שניקה את ידיו, קינח פיו והדיחו. אלא שלמעשה על פי הזוהר נוהגים אנו להמתין ביניהם שעה. וכשאוכלים גבינה קשה ורוצים לאכול בשר מעיקר הדין יש צורך להמתין אחריה שש שעות. למעשה, רוב הגבינות המוקשות שהמשווקות בימינו כולל (גבינה-צהובה) אינם בגדר ההלכתי של גבינה קשה, מלבד בגבינת פרמזן וגבינת קצ׳קבל וכדומה. ובנוגע לגבינה צהובה יש שהחמירו בהמתנת 6 שעות לאחריה.

מאכל פרווה שהתבשל בסיר בשרי מותר לאכול אחריו חלבי, אלא שמקפידים לכתחילה שלא לאוכלו יחד עם חלבי -וכן להיפך. אולם מאכל חריף פרווה שנחתך בסכין בשרי, מעיקר הדין אסור לאכלו עם מוצרי חלב גם כאשר הסכין הייתה נקייה ולא השתמשו בה ב24 השעות האחרונות; טעם הדבר הוא, משום שהחריפות שואבת את טעם הבשר הבלוע בסכין, ולכן אסרו חכמים לאכול את מאכל זה יחד עם חלב ומוצריו; אלא שעל אף שאינו נאכל עם חלב, אין צורך להמתין שש שעות לאחר אכילת מאכל זה כדי לאכול מאכלי חלב. ויש שהחמירו וכתבו שהאוכל בשר לא יאכל דבר חריף שנחתך בסכין חלבי עד לאחר שש שעות מאכילת הבשר. והמחמיר תבוא עליו הברכה, אף שמעיקר הדין אין צורך בהמתנה כלל.

אמרו חכמים: "הרואה את הלבנה בחדושה אומר ברוך מחדש חודשים". וכיוון שאין מקדשים את הלבנה אלא בשעה שניתן ליהנות מאורה, לכן יש להמתין מעת מולד הלבנה עד שתהיה בגודל הראוי להאיר, ונחלקו בזמן זה האם הוא החל משלשה ימים לאחר המולד, או לאחר שבעה ימים. ועל פי הקבלה מקפידים להמתין עד לאחר שבעה ימים מהמולד, וכך הוא מנהגנו למעשה. משך זמן קידוש-הלבנה לכתחילה הוא עד (חצי כ"ט י"ב תשצ"ג, שהוא) 14 יום, 18 שעות ו-21 דקות לאחר המולד; ובדיעבד, יש המקילים לקדש אפילו לאחר 15 יממות שלמות מהמולד ויש שהתירו אף עד סוף הלילה של היממה ה-16 מהמולד (12 שעות נספות לאחר היממה ה-15, ובפרט אם אומר בדרך לימוד מתוך הגמ'), אך לאחר מכן ניתן לקדש רק ללא שם ומלכות.

נאמר בגמרא: "המברך על החודש בזמנו, כאילו מקבל פני שכינה". מסיבה זו נהוג לקדש את הלבנה במוצאי-שבת, כששרויים בשמחה ולבושים בגדים נאים, אך בליל-שבת ויום-טוב אין לקדש את הלבנה, (אלא אם כן זוהי ההזדמנות האחרונה לברך שאז יש מקום לברך אף בליל-שבת). ההקפדה על קידוש-לבנה במוצאי-שבת היא רק בתנאי שתתאפשר הברכה בזמנה, ולכן כאשר מוצאי-שבת הוא אחרי י' לחודש ויש חשש שהלילות יהיו מעוננים ותימנע הברכה, יש פוסקים הסבורים שיש להקדים את הברכה ככל האפשר, ולא להמתין למוצאי-שבת (ובמקום שיש שאלה וספק יעשו כהוראת רב מורה-הוראה שעל אתר). כיוון שקידוש-הלבנה הוא הקבלת פני-שכינה נהוג שלא לקדש את הלבנה תחת הגג, אלא לצאת ברוב-עם כיוצא לקראת המלך, בשמחה ובחגיגיות, וברוב שירה-וזמרה וריקוד. אך מי שהוא חולה וחלוש, יכול לראות את הלבנה דרך החלון ולברך. וכתבו הפוסקים שגם במקרה שאין מניין, ראוי להשתדל לפחות לברך במעמד שלושה.