הלכה יומית

נטילת הידיים לדבר שטיבולו במשקה צריכה להיות כמו הנטילה לאכילת לחם, ויש לנהוג בה את כל הדינים והמנהגים של נטילת הידיים לסעודה – אלא שאין מברכים עליה. טעם הדבר הוא, משום שיש מן הפוסקים שכתבו שכיום אין נוהג חיוב הנטילה לדבר שטיבולו במשקה לשם מצוות נטילה אלא משום נקיות בלבד, ולכן אף שלמעשה נוטלים את הידיים, אין לברך על הנטילה משום ש"ספק ברכות להקל".

מי שנטל ידיו לאכילת דבר שטיבולו במשקה והחליט אחר כך לאכול לחם, עליו ליטול את ידיו בשנית לצורך אכילת הלחם; במידה וידיו נותרו נקיות באופן כזה שלא הסיח דעתו מאז נטל את ידיו, לא יברך על נטילה זו. שכן, לכמה פוסקים נטילת הידיים אינה צריכה כוונה, וממילא נפטר בנטילה הראשונה ולכן לא יברך עליה.

כל האמור אודות חיוב נטילת הידיים לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה, הוא רק בעודו רטוב. אבל כאשר נגבו, לא חייבו חכמים ליטול את הידיים לפניו. ואמרו חכמים שהנוטל ידיו במקום שלא חייבו הרי הוא "מגסי הרוח", משום שזוהי דרך גאווה ויוהרה בכך שמחזיק את עצמו יותר ממה שהורו חז"ל. אולם מי שרוצה ליטול ידיו לא בתורת חיוב אלא לנקות ידיו לכבוד הברכה או כל דבר שבקדושה, הדבר מותר.

במעמד מתן-תורה וכן במעמד הברית בערבות מואב, נאמר שנכחו בהם גם התינוקות. וכן אודות מצוות "הקהל" מצווה התורה שכולם יתאספו כולל "הטף", "כדי ליתן שכר למביאיהן". וכתבו ה"תוספות": "ועל זה סמכו להביא קטנים בבית הכנסת". וכן אמרו על רבי יהושע שהוליכה אמו עריסתו לבית-הכנסת שיידבקו אזניו בדברי-תורה. ולהלכה מובא שמצווה להביא את הקטנים לבית-הכנסת ולחנכם לעניית "אמן", ומעת שהתינוק מתחיל לענות "אמן" יש לו חלק לעולם-הבא.

נהגו ישראל להביא את הילדים לבית הכנסת לנשק את ספרי-התורה, ולחנכם להקשיב לקריאת-התורה . וכן נהגו להביא את הקטנים שהגיעו לחינוך, לבית-הכנסת לשמוע את התקיעות בראש-השנה, ולהקפות בשמחת-תורה; וכן לשמיעת קריאת-המגילה, ומפורסם המנהג עליו עורר הרבי אודות הבאת התינוקות לשמיעת עשרת-הדברות; בכמה הזדמנויות דבר הרבי אף על הבאת ילדות לבית-הכנסת ואף לעזרת-הגברים ואפילו לאחר גיל שלוש עד שהגיעו לכלל חינוך והבנה בזה. אלא שילדות מעל גיל שלוש המובאות לבית-הכנסת, חייבות כמובן להתלבש בצניעות הראויה.

על-אף החשיבות האמורה בהבאת הבנים לבית-הכנסת, הדבר מותנה בכך שתשמר קדושת בית-הכנסת, בנקיות גופם ובהתנהגות ההולמת. ויש להימנע מהבאת ילדים הרצים ומרעישים בבית-הכנסת; שכן הדבר את ריכוזם של המתפללים, וכן משום שהבאתו במצב זה מרגילה אותו לבזות את בית-הכנסת, וכשיתבגר ימשיך בהרגלו. במדה והגיע הילד לבית-הכנסת והפריע לציבור בהתפלה, אביו צריך להפסיק להתפלל, ולנסות להרגיעו מבלי לדבר, ואם יכול להרגיעו מבלי להרים אותו באמצע התפלה אסור להרימו, ובמקרה שהתינוק לא רגוע והדבר מטריד את מחשבתו, ואם ירימו יוכל הוא לכוון יותר, ירימו; ואם הדבר אינו מועיל עליו אף לצאת עמו מבית-הכנסת עד שיירגע.

מי הים פסולים לנטילת ידים מפני שהם מלוחים עד שאינם ראויים לשתיית הכלב. אלא שהאיסור ליטול במי הים הוא לאחר שנלקחו מן הים אל תוך כלי, אבל מותר להטביל את הידיים בים, וכן מותר להטבילם בכל מים הכשרים לטבילה כגון במעין או מי גשמים שיש בהם ארבעים סאה המכונסים במקום אחד, אפילו אם נעכרו עד שאינם ראוים לשתיית כלב.

מדליקים את הנרות באמצעות ה"שמש". בלילה הראשון מניח נר אחד בצד ימין של החנוכיה, ומהלילה השני והלאה מוסיף לשמאלו את הנר החדש, ומדליק משמאל לימין. התחיל להדליק בנר הימני – לא יכבה את הנר שהדליק, אלא ימשיך להדליק מימין לשמאל. יש להקפיד להדליק כל נר היטב, ולהמתין עד שהאש תאחז ברוב הפתילה באופן יציב, ולא להיחפז לעבור לנר הבא לפני שהנר הראשון דולק כראוי. לאחר הדלקת כל הנרות אומרים "הנרות הללו".

מים הפסולים למקווה – כגון מי גשמים הזוחלים – הרי הם פסולים גם לטבילת ידים, ולכן לא יטבול בהם את ידיו אלא ישאב מהם אלי כלי ויטול ידיו. ובשעת הדחק, מי שנצב על יד שלולית מי גשמים שאינה זוחלת (או מי הפשרת שלגים), אפילו שאין בה ארבעים סאה – אם אין לו כלי לשאוב בו מים לנטילה, יטבול את ידיו במים אלו. אך שלולית של מים שאובים או שלג שאינו מופשר – אפילו אם יש בהם ארבעים סאה לא ניתן להטביל בהם את ידיו במקום נטילה.

הטובל ידיו לסעודה, נחלקו הדעות מה יברך על טבילתן – "על טבילת/ שטיפת ידים" או שיברך "על נטילת ידים". ולכתחלה טוב לברך על שטיפת ידים ויוצא בזה לדברי הכל, אולם אם בירך "על טבילת ידים" או "על נטילת ידים" – אין צריך לחזור ולברך. אודות אופן הטבילה, נפסק להלכה שתחלה עליו לעיין בידיו שאין בהן שום דבר החוצץ, ואח"כ יטבילם, ודי בכך שיטביל את ידיו פעם אחת.

מים שנעשה בהם מלאכה נפסלו המים לנטילת ידיים, ולכן אם שכשך כלי הצריך הדחה במים או שרה בהם ירקות או כלים במתכוון לשם מטרה מסוימת, או אפילו אם השתמש במים בכדי למדוד בהם כלי – פסל את המים לנטילה. וכן מי שצריך לשטוף ידיו והכניסם למים לשם ניקיון ידיו – אפילו אם הכניס רק את אצבעו הקטנה לנקותה בתוך המים נפסלו לנטילת ידים, אולם אם הוציא מעט מים בחופניו מהכלי ומשתמש בהם מחוץ לכלי, הרי המים שנשארו בכלי כשרים.

בהמה, חיה או עוף ששתו מן המים, לא פסלו את המים הנותרים לנטילת ידיים, אולם אם שתה מהם בעל חי מאוס שבני אדם נמנעים מלשתות את המים שנשארו מהם – טוב לחוש לדברי המחמירים ולא להשתמש במים אלו לנטילת ידיים. מים הכשרים לנטילת ידיים שהתערבו בהם מים הפסולים – הולכים אחר הרוב.