הלכה יומית

קריאת-המגילה ביום היא בתפילין-דרש"י, וקוראים את המגילה בשלוש ברכות, כולל "שהחיינו", ובברכת-שהחיינו יכוונו גם על מצוות משלוח-מנות ומתנות-לאביונים וסעודת-פורים. זמן קריאת-המגילה ביום לכתחילה מהנץ-החמה, ובשעת-הדחק מעלות-השחר. וזמנה הוא עד השקיעה, ולאחר השקיעה קוראים אותה ללא ברכה עד צאת-הכוכבים.

נאמר: "וכתבתם על מזוזות ביתך", ולמדו חכמים שחיוב המזוזה הוא בבית הראוי לדור בו, ובית שאין בו ארבע אמות על ארבע-אמות (מטר ו- 92 ס"מ על מטר ו- 92 ס"מ) אינו ראוי לדירה ופטור ממזוזה; ודנו הפוסקים אודות חדר שצר ורוחבו פחות מארבע-אמות אך הוא ארוך ובסך הכל גודלו כחדר של ארבע אמות על ארבע אמות, האם חייב במזוזה. ולמעשה כתבו הפוסקים לקבוע בחדר זה מזוזה ללא ברכה.

את המזוזה קובעים בכל פתחי החדרים, ויש להשתדל שלא להשתמש בחדר עד שיקבע בו מזוזה; בחדרי פעוטות אם המזוזה הקבועה בחדר ממוקמת בחלל החדר כשהדלת סגורה, צריך שתהא מכוסה בבית מזוזה שאינו שקוף, ודי בכיסוי אחד כיוון שהמזוזה מחוברת לקיר, ואם המזוזה אינה בתוך חלל החדר כשהוא סגור אין כל חשש כשסוגר הדלת; חדרי שירותים ואמבטיה וחדרים ארעיים כסוכה פטורים מן המזוזה; לגבי פתחי החנויות שמעיקר הדין פטורים משום שלא נועדו למגורים, כתבו הפוסקים לקבוע מזוזה ללא ברכה, וכן ברכבים המשמשים כמגורים קובעים מזוזה ללא ברכה.

את המזוזה יש לקבוע על מזוזת-הפתח הימנית, בשליש העליון שלה. יש לקבוע אותה באלכסון, כך שהקצה העליון שלה – שעליו האות "ש" – יהיה מופנה פנימה, בכניסה הראשית נקבע הדבר על פי צד ימין של הנכנס לבית, אולם בפתחים של חדרים פנימיים קובעים זאת לפי מבנה הדלת ( – "היכר ציר"). כשהדלת נפתחת לתוך החדר נקבעת המזוזה בצד ימין של הנכנס אל החדר. כשהדלת נפתחת אל מחוץ לחדר נקבעת המזוזה בימינו של היוצא ממנו. ובפתחים שיש בהם דלתות הזזה קובעים את המזוזה לצד שבו נמצאת המסילה של הדלת. את המזוזה יש לקבוע בחזקה במסמרים או בדבק חזק, אך לא בדבק נייר רגיל שאינו מחזיק לאורך זמן, ובאם נפלה המזוזה כתבו הפוסקים שבהחזרתה יש לברך עליה.

מעיקר הדין יש לבדוק את המזוזה בבית הפרטי פעמיים בשבע שנים, אלא שבדורנו עורר הרבי בהזדמנויות שונות על חשיבות בדיקת המזוזה לכל הפחות פעם בשנה; כאשר מסירים את המזוזות לצורך בדיקה ראוי לסמנם ולהשתדל בהחזרתם לקבוע כל מזוזה במקומה כיוון שבבית ישנם חילוקים ברמת החיוב במזוזה בין פתחי החדרים, ובכדי שלא להוריד מקדושה חמורה לקדושה קלה ראוי לשמר את מקומם. מזוזות ששהו בבדיקה יותר מלילה אחד מברכים על קביעתם.

בתי מלון ודומיהם פטורים ממזוזה ב-30 יום הראשונים למגורים בהם. כיון שחובת המזוזה היא בעיקר על השוכר, וכיוון שעבורו המקום חדש, ולכן פטור השוכר ממזוזה עד ל30 יום. עם זאת, ראוי שבעליי המקום יקבעו מזוזה. אך כאשר שוכרים או מחליפים דירה באזור אחר, והדירה אינה דירת נופש במשך כל השנה אלא דירת מגורים, השוכרים חייבים במזוזה.

נאמר בגמרא: "המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות לו מזוזה וכשהוא יוצא לא ייטלנה"; וביארו הראשונים שהוא משום בזיון למזוזה בנטילתה, או משום מזיקין שיבואו לבית. העובר דירה ובעל הבית אינו מעוניין במזוזות, כשיש חשש שהם יבואו לידי בזיון ודאי מותר להסירן כדי למונען מכך. אולם, אם אין חשש לביזיון המזוזות אין להסירן. אלא שבעל המזוזות רשאי לדרוש מבעל הבית שישלם את תמורתן או ישיב אותן כשיקבע מזוזות אחרות. וכשבעל הבית אינו מסכים לשלם יש שהתירו להסירן כשיש בזה הפסד מרובה, אך יש שאסרו זאת, כיון שבהסרת המזוזות יש סכנה.

דנו הפוסקים האם מותר להשחיל את שרוכי-הנעליים בשבת, ולמעשה פוסק אדה"ז שאם הרצועות היו מושחלות כבר בנעליים ואחר-כך נשמטו מותר לחזור ולהשחילן בשבת, בתנאי שאין הדבר כרוך בטרחה, וכן בתנאי שלא יקשור את ראשי החוט על-מנת שלא יצא מהנקב. ולכן כיום שקצוות השרוכים כבר מהודקים בפלסטיק וכן יש טבעת ברזל סביב הנקבים שבתוכם משחילים את השרוכים, כך שניתן להשחילם בקלות, מותר בשבת להחזיר לנעל את השרוכים שנשמטו.

על המועדים נאמר: "כל מלאכת עבודה לא תעשו". ולמדו מפסוק זה שרק את המלאכות המוגדרות כ"מלאכת עבודה" אסרה התורה בימים טובים, אולם מלאכה שאדם רגיל לעשות בביתו לצורך הכנת מאכליו מותרת; וכן נאמר על מלאכת יום טוב: "כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם". כך שמלאכת אוכל נפש שהותרה ביום טוב היא רק לצורך אותו היום בלבד, משום שהכנת מאכל שלא לצורך יום-טוב זה אינה מוגדרת כ"מלאכת אוכל נפש" אלא כמלאכה רגילה, כיון שאינו אוכל זאת ביום טוב, ואף דבר שהדרך לעשותו לצורך כמה ימים אין לעשותו ביום-טוב אפילו לצורך אותו היום. הגבלה נוספת נאמרה במלאכת אוכל נפש בחג, אותה למדו מלשון הפסוק "יעשה לכם", ודייקו שכל ההיתר אמור רק כשהמאכל נועד "לכם" – עבור יהודי ולא עבור הגוי. מסיבה זו אסרו חכמים להזמין את הנכרי לסעודת החג, גזירה שמא יבשל אף עבורו.

קשר שבדעתו שיישאר לעולם נחשב כקשר של-קיימא ואין לקושרו ולהתירו בשבת, וכן קשר שלפעמים קושרו על-מנת שיישאר בקביעות אין לקושרו אפילו אם בעת הקשירה לא חשב שתהיה הקשירה בקביעות, שמא ישאיר קשר זה לנצח. מטעם זה כתבו הפוסקים שאין לקשור את קרשי הציצית בשבת גם אם מתכוון שקשירה זו תשמש אותו רק לשבת זו, שמא ישאיר קשרים אלו בקביעות. וכן אסור אפילו להדק את הקשרים שהתרופפו בציצית, ומובא בשם הרבי שבעת בדיקת הציציות בשבת יש לאחוז את הקשר, שמא יבוא לקשור את הציצית.

היתר עשיית מלאכת אוכל נפש בחג כפוף לכמה הגבלות, שמטרתן להוסיף בשמחת החג, שכן ההתעסקות במלאכות אלו עשויה לבטל את האדם משמחת החג, ולכן התירו חכמים בחג רק את הדברים המשמעותיים לטיב המאכלים, כגון אפייה ובישול של מאכלים טריים בחג – ועל אף שהיה ניתן להכינם מערב החג, הותרו ביום טוב, מפני שהנם ערבים יותר מאלו של אתמול. אולם דברי מאכל שהכנתם באותו היום אינה מוסיפה לטעמם ואיכותם, כגון פירות מבושלים (קומפוט), אסור להכינם בחג. כמו כן הכנת "מכשירי אוכל נפש" -שהיה אפשר לעשותם מערב יו"ט- כגון כלי העבודה הנדרשים להכנת האוכל, כיוון שהכנתם בחג אינה משפיעה על טיבו של המאכל, יש להכינם מערב החג.

דנו הפוסקים אודות קשירה בשבת של ידון הזיהוי המצוי בבתי-רפואה לצורך אימות הילוד והיולדת או חולים ל"ע, האם נחשב כהידוק בלבד ואינו כקושר, או שמא הידוקו אסור כקשירה האסורה בשבת שכן לא ניתן לפתחו לעולם, אלא שלאחר השימוש קורעים ומשליכים אותו לאשפה. וכיוון שהזיהוי במקרה זה הוא נחוץ מבחינה בטיחותית, יש לסמוך על המקלים בזה, אלא שאם הדבר מתאפשר ראוי להשתדל לקשור זאת ע"י נכרי; וכתבו הפוסקים שמותר להסיר את הידון בשבת באמצעות קריעתו דרך קלקול.