הלכה יומית

ההימנעות ממלאכת בורר ביום טוב שונה ביישומה משבת, שכן בשבת הותר רק להוציא אוכל מתוך פסולת בידיו בסמיכות לאכילה, וביום טוב התירו לברור מיני מאכל גם אם אינו אוכל מיד אלא בכוונתו לאכול במהלך היום וכן הקילוף ביום טוב מותר אף באמצעות כלי. אלא שגם הברירה ביום טוב כפופה לכמה תנאים, כפי שיתבאר בהלכה הבאה.

מן הפסוק: "אלקי אקרא יומם . . ולילה" למדו שיש לקרוא את המגילה גם בלילה, אף שעיקר מצוות קריאת-המגילה היא ביום. וכיוון שקריאתה ביום היא העיקר, לכן יש שכתבו שמי שביכולתו לשמוע מגילה רק פעם-אחת יעדיף את הקריאה של היום; אולם למעשה הכריעו הפוסקים שמי שביכולתו לשמוע מגילה בלילה חייב לנצל הזדמנות זו, אף אם ע"י זה מטיל בספק את האפשרות לקרוא ביום, וישתדל לקרוא גם ביום; ולפי זה המזכים את הרבים במקרא מגילה, ואין ביכולתם לזכותם גם בלילה וגם ביום, ינצלו את ההזדמנות הראשונה ויקראו בלילה ובעז"ה אם יתאפשר להם יצאו למבצע פורים אף ביום. ואף שכל הלילה כשר לקריאת-המגילה, לכתחילה יש להקדים ולקרואה בתחילת הלילה; ובשעת-הדחק (במבצעים וכדומה), ניתן להתחיל את הקריאה בברכה מתחילת השקיעה. ובשעת הדחק גדול אפילו מפלג-המנחה. אלא שראוי לבעל-קורא לכוון שלא לצאת בזה, ולקרוא או לשמוע שוב את המגילה בזמנה.

כמו ביתר מצוות התלויות בזמן, גם קודם קריאת-המגילה אסור לאכול, וכיון שהיא מצוה חביבה, לכתחילה גם אין לשתות או לטעום לפני קיומה. וכתבו הפוסקים שמי שנחלש רשאי לשתות וכן לטעום פירות וכדומה, ומיני-מזונות יכול לאכול עד כביצה, וחולה מותר אפילו לאכול ממש, אך יבקש מאדם אחר שיזכירנו לשמוע מגילה אחר-כך, דין זה שלא לאכול קודם המגילה הוא הן בלילה והן ביום.

בעת הקריאה בציבור טוב שיעמדו מימינו ומשמאלו של הבעל-קורא. ויכוון הבעל-קורא להוציא ידי-חובה את כל השומעים וכן השומעים יכוונו לצאת ממנו; ואין לעשות "הפסק" עד לאחר סיום ברכת "הרב את-ריבנו", את הקריאה יש לשמוע ישירות מפי הבעל-קורא ולא באמצעות רמקול, טלפון ורדיו וכדומה. מי שלא הצליח לשמוע תיבה או פסוק, ישלים את החסר מיד, וגם אם אינו יכול לעשות זאת מתוך מגילה כשרה, יקרא מיד בעצמו עד מקום שהקורא אוחז בו.

נחלקו הפוסקים האחרונים האם יש לברך על גלידה המוגשת בקינוח הסעודה. שכן הגלידה עשויה ממשקה שקפא, ולמעשה נוהגים שלא לברך על משקאות בתוך הסעודה, ואפילו כששותה משקאות מתוקים בסוף הסעודה כיוון שיתכן ששותה אף מחמת צימאון הבא מהמאכל ולכן אין מברכים עליו, ולפי זה כתבו שגם על הגלידה שקפואה היטב אין לברך, ומאדה"ז משמע שנחשבת כמאכל, שכן דבר שאין דרך לשתותו בבת אחת אלא מתעכב בפה מעט ועובר לעיסה כלשהי עד שנבלע אינו כמשקה אלא כמאכל. וכיוון שהגלידה באה רק לקינוח ולא להשביע אינה נפטרת בברכת הפת ויש לברך עליה שהכל.

נאמר: "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם" ומכאן דרשו חכמים: "כל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו", שהרי אברהם קבע מקום לעמידתו-תפלתו. על חשיבות קביעות המקום לתפלה כתבו הפוסקים שכיוון שהתפלה היא במקום קרבן לכן ישנם דברים המשותפים בין התפלה לקרבן, וביניהם קביעות מקום כמו שהיה בקרבנות. כמו-כן תפלה במקום קבוע מסייעת בכוונת וריכוז בעת התפלה ומונעת היסח-הדעת מיותרת שעלול למצוא כשמשנה את מקומו.

והזהירו חכמים על גודל החשיבות בתפלה בבית-הכנסת עם הציבור, על-כן יש לקבוע לעצמו בית-כנסת קבוע בו יתפלל. כתבו הפוסקים שאין די בכך שמתפלל בבית-הכנסת קבוע, אלא שאף בבית-הכנסת עצמו בו מתפלל בקביעות, צריך שיהיה לו מקום קבוע. עם-זאת, ניתן לקבוע מקום מסויים לתפלה בימות החול ומקום לשבתות, וכן בימות החול עצמם ניתן לקבוע מקום תפלה מסויים לכל אחת משלשת התפלות שבכל יום.

כשבוחרים מקום לתפלה, יש לתת את הדעת למספר קריטריונים, ראוי שתהיה התפלה במקום בו לומד תורה. כמו-כן אין להתפלל במקום הגבוה שלשה טפחים (כ-21 ס"מ) שנאמר "ממעמקים קראתיך ה'", אולם אם היה מקום זה בגובה של ארבע-אמות (כ-192 ס"מ) על ארבע-אמות, ניתן להתפלל בשטח זה. וכן צריך להיזהר שלא יהיה דבר חוצץ בינו ובין הקיר, אך דבר הקבוע כמו ארון אינו חוצץ, ואם הדבר החוצץ הוא לצורך התפילה, כמו הסטנדרים שעליהם מניחים את הסידורים, אין זו חציצה. וראוי שלא להתיישב על-יד הפתח אלא ישתדל להיכנס לפחות בשיעור של ארבע-אמות, שלא ייראה כמצפה לצאת, וכן משום שההתמקמות בתוך בית-הכנסת תסייע לריכוז בתפלה ולהסיח את הדעת מהנעשה בחוץ. צ"ע למעשה אם ההקפדה על גובה ד"א או שטח

כתבו הפוסקים שלעניין קביעות מקום לתפלה נחשבים כל הארבע-אמות שבסביבת מקום זה, ולכן כאשר מוצא אדם אחר במקומו הקבוע, ישב בסמוך לו שעדיין נחשב הדבר כמקומו הקבוע. ואם גם המקומות שסביבו תפוסים או שיש במקומו דברים הטורדים את כוונתו, מוטב שישב במקום אחר ולא יעורר מדון או יפגע בכבודו של הזולת לשם-כך. ועיקר ההקפדה על קביעות מקום התפלה היא בעת תפלת שמונה-עשרה, אלא שכתבו הפוסקים שנכון להיות במקום אחד במשך כל התפלה, ובכלל ידוע שלא הייתה נוחה דעתם הק' של רבותינו-נשיאינו מהסתובבויות אנה-ואנה במשך התפלה.

על הפסוק: "לשמוע אל הרינה ואל התפילה", אמרו חז"ל: "במקום רינה שם תהא תפילה", ועוררו על-דבר החשיבות להתפלל בבית-הכנסת דווקא; ומי שבכל זאת רוצה לצאת לחצר בית-הכנסת, אף שמפסיד את המעלה של תפלה "במקום-רינה", עליו להקפיד שלא יעמוד להתפלל לפני בניין בית-הכנסת, מפני שכשיפנה פניו לכיוון התפלה, אחוריו יהיו לבית-הכנסת, ומאידך אם יפנה פניו לבית-הכנסת לא יתפלל לכוון שהציבור מתפללים. ובצדי בית-הכנסת מותר להתפלל כשפניו לירושלים, אלא שמצוה מן המובחר להתפלל דווקא בבית-הכנסת. וכשהצבור מתפלל בבית אחר ולא בבית-הכנסת, מוטב להתפלל במניין מאשר בבית-הכנסת ביחידות. ואם בבית-הכנסת ישנו מניין קטן ובמקום אחר ישנו מניין גדול, מעלת התפילה בבית-הכנסת גוברת, אף שאינה ב"רוב-עם".

כשם שישנה מעלה בקביעות מקום בבית-הכנסת, כתבו הפוסקים שאף מי שנאלץ להתפלל בביתו עליו להקפיד לקבוע מקום לתפלתו בתוך הבית. הדבר בא לידי ביטוי אף אצל ילדים שעדיין לא הולכים לבית-הכנסת, על-פי הוראת הרבי, שכיוון שכל בית יהודי הנו "מקדש מעט", יש לדאוג שיהיה בבית מקום קבוע עבורו שבו הוא לומד תורה אומר תפלה לה' ונותן צדקה.

בין ל"ט-המלאכות שהיו במשכן נימנו מלאכות "הקושר" ו"המתיר" שכן היו זקוקים ל"חילזון", כדי לצבוע בדמו את יריעות-המשכן, ובכדי לדוג אותו השתמשו ברשת העשויה מחוטים הקשורים זה-לזה ולפעמים היה צורך אף להתיר חלק מהקשרים בכדי להוסיף חוטים לרשת אחרת, בה חסרים חוטים להשלמת הרשת, מכך למדו שקשירה והתרת קשר הינן מלאכות האסורות בשבת. ומן-התורה מלאכות אלו אסורות רק ב"קשר של-קיימא", כלומר בקשר המיועד להתקיים לעולם, שכן מלאכות אלו במשכן נועדו על-מנת שיישארו לעולם, אולם אם אמור להיות קשור רק עד זמן מסויים מותר מן התורה, אלא שחכמים אסרוהו; ונחלקו הראשונים האם איסור קשר של-קיימא נאמר רק בקשר של "מעשה-אומן" אך למעשה כיוון שאין אנו בקיאים בהגדרה זו, מחמירים בכל הקשרים החזקים כגון קשר כפול ואין לקשור או להתיר קשרים אלו בשבת.