הלכה יומית

כשם שישנה מעלה בקביעות מקום בבית-הכנסת, כתבו הפוסקים שאף מי שנאלץ להתפלל בביתו עליו להקפיד לקבוע מקום לתפלתו בתוך הבית. הדבר בא לידי ביטוי אף אצל ילדים שעדיין לא הולכים לבית-הכנסת, על-פי הוראת הרבי, שכיוון שכל בית יהודי הנו "מקדש מעט", יש לדאוג שיהיה בבית מקום קבוע עבורו שבו הוא לומד תורה אומר תפלה לה' ונותן צדקה.

בין ל"ט-המלאכות שהיו במשכן נימנו מלאכות "הקושר" ו"המתיר" שכן היו זקוקים ל"חילזון", כדי לצבוע בדמו את יריעות-המשכן, ובכדי לדוג אותו השתמשו ברשת העשויה מחוטים הקשורים זה-לזה ולפעמים היה צורך אף להתיר חלק מהקשרים בכדי להוסיף חוטים לרשת אחרת, בה חסרים חוטים להשלמת הרשת, מכך למדו שקשירה והתרת קשר הינן מלאכות האסורות בשבת. ומן-התורה מלאכות אלו אסורות רק ב"קשר של-קיימא", כלומר בקשר המיועד להתקיים לעולם, שכן מלאכות אלו במשכן נועדו על-מנת שיישארו לעולם, אולם אם אמור להיות קשור רק עד זמן מסויים מותר מן התורה, אלא שחכמים אסרוהו; ונחלקו הראשונים האם איסור קשר של-קיימא נאמר רק בקשר של "מעשה-אומן" אך למעשה כיוון שאין אנו בקיאים בהגדרה זו, מחמירים בכל הקשרים החזקים כגון קשר כפול ואין לקשור או להתיר קשרים אלו בשבת.

על-אף שאסרו חכמים קשירה והתרת קשר אף אם הוא קבוע לזמן מסויים, עם-זאת קשר שעשויים להתירו באותו יום עצמו, או אפילו כזה שרק ייתכן כי יתירו באותו-היום מותר לקשור ולהתיר. ולמשל בבגד שקושרו בעת לבישתו ובערב אמור להתירו אף שיתכן שבסופו של דבר לא יתיר את הקשר באותו-היום, הקשירה מותרת. (ובקשר כפול יש להחמיר כמבואר בס"ב בשו"ע שם)

אמרו חכמים: "דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה . . פת פוטרתן". כלומר, שהדברים הנאכלים כחלק מהסעודה כתוספת ללחם, כגון סלטים, מנות עיקריות, תוספות ומרקים, נחשבים כטפלים ללחם ונפטרים בברכתו, וכיוון שאכילתם טפלה לסעודה אין לברך עליהם. אולם הדברים שאינם באים כחלק מהסעודה, צריך לברך עליהם.

לגבי מוצרים שברכתם "מזונות" המוגשים בתוך הסעודה, כתבו הפוסקים לחלק בין הסוגים השונים; מזונות המטוגנים בשמן עמוק כסופגניה או עוגת לקח שנילושה ברוב דבש וכן עיסה הממולאת עם מיני מתיקה וכדומה, שברכתם מזונות לכל הדעות אם הם נאכלים רק לקינוח ולא להשביע מברכים עליהם. אך יתר המאפים יש הסוברים שהם פת גמורה, ולכן אין לברך עליהם בסעודה. והמובחר ביותר להגישם לאחר ברכת-המזון ובפרט בשבת, ואין בזה משום ברכה שאינה צריכה, וכך הורה למעשה הרז"ש דווארקין ע"ה.

פירות הנאכלים ללא לחם, כקינוח ולא כמזון, יש לברך עליהם, בין חיים ובין מבושלים, לכל הדעות, וכן פיצוחים המוגשים כקינוח לסעודה יש לברך עליהם תחלה. אולם פירות המוגשים כחלק מן הסעודה כגון סלט המורכב ממיני תפוחים ואגוזים וכדומה, או שזיפים תמרים וצימוקים המוגשים כתוספת למנה עיקרית, כיוון שהכוונה היא לאוכלם כעת כמזון, כדאי לטעום מהם פחות מ"כזית" לפני הסעודה בברכה ובכך לפטרם מברכה כשיאכלם בעת הסעודה. ואם הכוונה בפירות אלו הוא כדי שיאכלו יחד עם הלחם והדבר היחיד שמלפת בו את הפת בסעודה זו הוא הפירות, יאכל מהם עם פת בתחילה ובסוף, ולא יצטרך לברך עליהם כלל.

אמרו חכמים: "קנה כלים (=בגדים) חדשים אומר . . "שהחיינו". אלא שלמנהגנו, באכילת פרי או ירק חדש מברכים "שהחיינו", כי ההנאה היא אף מכך שנעשים דם ובשר, משא"כ בבגדים חדשים. משום כך נהוג לברך "שהחיינו" רק בבגד חשוב ונדיר ביותר עבור הלובש. אודות "שהחיינו" בלבישת טלית בפעם הראשונה השיב הרבי: "לא ראיתי נוהגין כן, ולכל היותר יכול לצרף לאכילת פרי חדש, אבל לא בלא זה". עם-זאת בהזדמנויות שונות בהם מברכים "שהחיינו", לדוגמא: בעת התקיעות ביום ב' דר"ה, (יום-הולדת), ברכת-החמה ועוד מצרפים בגד חדש לברכה, כשהכוונה בברכה היא בעיקר על האירוע המרגש בו נמצאים בהודאה לה' ש"הגיענו לזמן הזה".

אחת מל"ט מלאכות האסורות בשבת, היא מלאכת מוחק. את הגדרתה של פעולה זו כמלאכה האסורה בשבת למדו מכך שהייתה במשכן, כשהיו מתאימים את קרשי המשכן היו כותבים אות על קרש ואות על הקרש הסמוך לו וכך ידעו להתאימם זה-לזה. וכשטעו וכתבו אות לא נכונה על אחת מהקרשים, היו מוחקים אותה, בכדי שיוכלו לכתוב במקומה אות אחרת. מטרתה של מלאכת המוחק היא הכשרת מקום לכתיבה, וכשמוחק שתי אותיות או אפילו מטשטש דיו באופן שניתן יהיה לכתוב במקומן שתי אותיות, עובר הוא על מלאכת המוחק מן התורה, אלא שחכמים אסרו למחוק בכל אופן, גם באופן שאינו מכשיר מקום לכתיבה.

יש מן הפוסקים שכתבו שכשם שהמסיר דיו מעל גבי הקלף וכדומה נחשב כמוחק בכך שמפנה מקום לכתיבה, כך מי שהתפחמו ידיו בשבת משחרות הסיר וכדומה, לא ינגב ידיו לאחר השטיפה, משום שהוא נחשב למוחק את השחרורית שעל ידו, ומטעם זה הזהירו להקפיד מערב שבת שלא יהיו על הידיים שאריות צבע בכדי שלא יבוא למחקם בשבת. אלא שלמעשה כתבו הפוסקים להקל בזה, שכן כל איסור מחיקת הדיו הוא במקום הראוי לכתיבה והמחיקה מכשירה מקום לכתיבה, אולם הידיים אינם מוגדרות כמקום הראוי לכתיבה ולכן אין בכך איסור. ולגבי הסרת איפור בשבת כתבו הפוסקים לאסור משום שניתנים על העור בכוונה והסרתם מאפשרת איפור מחדש והרי זה כמוחק על מנת לצבוע, ובמקום הצורך יש שהקלו בכך.

ספר שכתוב על ראשי דפיו אותיות או תיבות, יש האוסרים לפתחו בשבת שכן בפתיחתו מוחק הוא את האותיות שבראשי דפיו, ואף שאינו מתכוון לכך אסור כיוון שהוא "פסיק-רישיה" כלומר שפעולת המחיקה תעשה בוודאות, וכן אסור לסוגרו משום שבסגירתו הרי הוא ככותב. אלא שלמעשה פוסק אדה"ז להקל בפתיחת וסגירת הספר משום שהאותיות כבר כתובות וכיוון שניתן בקלות לפתוח ולסגור את הספר, אין הדבר כרוך בפעולה מעשית של כתיבה או מחיקה, וכתבו הפוסקים שלכתחילה יש להמנע מכתיבה בראשי דפי הספר. אלא שכתבו הפוסקים שדף ספר הקרוע באמצעו לחצאין ולא יכול לקרוא המילה מבלי לקרב הדף שנקרע, יש ליזהר מלקרב חציו האחד לשני או לרחקו בשבת, שכן מכוון הוא להצמיד או לרחק האותיות ומבלי פעולתו המדויקת לא יחזור הדבר לקדמותו ונחשב הדבר ככתיבה או מחיקה, ובשעת הדחק ניתן להקל.

ביצים ופירות שמוטבעים חותמות על קליפתם, אין לקלפם במקום האתיות בשבת, וכן אריזות-מזון שונות אין לפתחן במקום הכיתוב ואפילו באופן שהעטיפה עדיין מחוברת ולא תקרע לגמרי, וניתן עדיין להצמיד את חלקי הקרעים זה לזה, הדבר אסור, שכן לא ניתן להחזיר את הכתב לקדמותו בחיבור אחיד ממש, ולכן הרי הוא כמוחק.

עוגות או עוגיות עליהן כתובות או חקוקות אותיות אסור לאכלן בשבת, מפני שבאכילתן הוא מוחק את האותיות הכתובות עליהן. ואף שאינו מתכוון כלל למחיקה אלא לאכילת העוגה ואגב אכילתו נמחקות האותיות בפיו הדבר אסור. איסור זה הוא באותיות אולם מאכלים ומאפים המצוירים עליהם ציורים שונים אין איסור לאכלם, אלא אם כן יש להם משמעות כ'לוגו' של מפעל וכדומה.