הלכה יומית

ספר שכתוב על ראשי דפיו אותיות או תיבות, יש האוסרים לפתחו בשבת שכן בפתיחתו מוחק הוא את האותיות שבראשי דפיו, ואף שאינו מתכוון לכך אסור כיוון שהוא "פסיק-רישיה" כלומר שפעולת המחיקה תעשה בוודאות, וכן אסור לסוגרו משום שבסגירתו הרי הוא ככותב. אלא שלמעשה פוסק אדה"ז להקל בפתיחת וסגירת הספר משום שהאותיות כבר כתובות וכיוון שניתן בקלות לפתוח ולסגור את הספר, אין הדבר כרוך בפעולה מעשית של כתיבה או מחיקה, וכתבו הפוסקים שלכתחילה יש להמנע מכתיבה בראשי דפי הספר. אלא שכתבו הפוסקים שדף ספר הקרוע באמצעו לחצאין ולא יכול לקרוא המילה מבלי לקרב הדף שנקרע, יש ליזהר מלקרב חציו האחד לשני או לרחקו בשבת, שכן מכוון הוא להצמיד או לרחק האותיות ומבלי פעולתו המדויקת לא יחזור הדבר לקדמותו ונחשב הדבר ככתיבה או מחיקה, ובשעת הדחק ניתן להקל.

ביצים ופירות שמוטבעים חותמות על קליפתם, אין לקלפם במקום האתיות בשבת, וכן אריזות-מזון שונות אין לפתחן במקום הכיתוב ואפילו באופן שהעטיפה עדיין מחוברת ולא תקרע לגמרי, וניתן עדיין להצמיד את חלקי הקרעים זה לזה, הדבר אסור, שכן לא ניתן להחזיר את הכתב לקדמותו בחיבור אחיד ממש, ולכן הרי הוא כמוחק.

עוגות או עוגיות עליהן כתובות או חקוקות אותיות אסור לאכלן בשבת, מפני שבאכילתן הוא מוחק את האותיות הכתובות עליהן. ואף שאינו מתכוון כלל למחיקה אלא לאכילת העוגה ואגב אכילתו נמחקות האותיות בפיו הדבר אסור. איסור זה הוא באותיות אולם מאכלים ומאפים המצוירים עליהם ציורים שונים אין איסור לאכלם, אלא אם כן יש להם משמעות כ'לוגו' של מפעל וכדומה.

כתבו הפוסקים שכשרוצים לאכול עוגיות עם כיתוב בשלימותן בשבת, הדבר אפשרי רק כאשר מכניסה בבת-אחת לפיו ללא שינגוס אותה בכיתוב, כיוון שאינו מוחק את האות אלא בשעה שכבר בפיו ואבודה מן העולם. והרוצה לתת לקטן מאפה עליו כתובות אותיות לא יכניסנו אל תוך פיו, אלא נותן לו והקטן אוכלו, אולם הוריו לא יתנו לו מאפה זה, שכן מוזהרים הם בחינוכו. אך אדם אחר רשאי לתת לו מאפה זה, ואף שוודאי יאכל את האותיות אין צורך למנעו כיון שמתכוון הוא להנאת עצמו.

נאמר במשנה: "המשכיר בית לחבירו, המשכיר חייב בדלת . . ובמנעול, ובכל דבר שמעשה אומן. אבל דבר שאינו מעשה אומן – השוכר עושהו". כלומר, חיובו של המשכיר לספק לשוכר בית את צרכיו ההכרחיים הרגילים, שהתקנתם כרוכה בעבודה מקצועית. אולם דברים שבאים כתוספת על הצורך הרגיל או אף דברים חיוניים אלא שהתקנתם פשוטה אין המשכיר מחויב לספקם לשוכר, וכך נפסק הדבר להלכה. אלא שכיוון שהדבר תלוי בכמה דברים, המשתנים בעקבות אופי הנוהג המשתנה מזמן לזמן וממקום למקום, לכן במדור זה יוצגו מספר דוגמאות נפוצות והשאלות ההלכתיות המתעוררות סביבן, ולמעשה יש לעשות כהוראת מורה הוראה מובהק בתחום זה.

כאשר היה מוסכם שבדעת השוכר לשכור בית זה כפי שעומד עתה בעת ההסכם, נחלקו הראשונים האם על המשכיר לתקן את הדרוש בדירה השכורה כאשר נגרמו בה נזקים במהלך ימי השכירות שתיקונם הוא חיוני עבור דייריו. ולמעשה כתבו הפוסקים שבכל שאלת מחויבותו של המשכיר יש לנהוג כמנהג המדינה, והביאו מספר דוגמאות לדברים שהיו מקובלים בזמנם, כגון נקיטת אמצעי בידוד מן הגשם והקור לקראת החורף, הכוללים איטום החלונות והתקנת תנורי חימום, ולכן יש לבדוק את המנהג הרווח באותו מקום ובאותה העת לגבי כל תיקון לגופו.

כתבו הפוסקים שתקלות בדברים חיוניים עבור שימוש בסיסי בדירה באחריות המשכיר לתקן אותן, אפילו אם התקלה הייתה כבר קיימת בזמן חתימת ההסכם. ויש שכתבו שגם במקרה שהשוכר ידע על התקלה בעת שראה את הבית כדי לשוכרו ולא דרש את תיקונה, יכול לדרוש תיקונם בתוך זמן השכירות, שניתן להניח שהיה ברור לו שהמשכיר יתקן את התקלות, שהרי תיקונים אלו הם דברים שבלעדיהם הדירה אינה ראויה למגורים. ובדברים שאינם חיוניים לדיירי הבית והיו מקולקלים בעת ביצוע הסכם השכירות, אין המשכיר חייב לתקנם אלא אם כן היה ברור מתחילה שהבית כולל תוספת זו – כיוון שעל דעת כן שכר את הדירה ולכן על המשכיר לתקנם.

כל האמור לגבי מחויבותו של המשכיר לתקן את הדרוש בדירה השכורה, הוא רק כאשר הנזקים לא בוצעו על ידי השוכר. וכן נזק שנגרם כתוצאה משימוש סביר כתבו הפוסקים שתיקונו הוא באחריותו של המשכיר, כמו כן הבהירו הפוסקים שהמשכיר אחראי לתקן גם תקלות שנגרמו כתוצאה מבלאי טבעי.

מי ששבע מאכילת שבת ואינו יכול לאכול פת בסעודת "מלווה מלכה", יכול לאכול מזונות או דברים שדרך ללפת בהם הפת כגון בשר ודגים, ואם אינו יכול רשאי להסתפק באכילת פירות, אולם לכתחילה יש לאכול פת, וכן הוא מנהג הרבי להקפיד ליטול ידיים לאכילת פת בסעודת "מלווה-מלכה". וכתבו הפוסקים שטוב לבשל במוצאי שבת בשר, או תבשיל אחר לכבוד סעודה זו, ולא להסתפק בשארית האוכל שנשארה מהשבת, אלא לבשל במיוחד לכבוד סעודה זו. עוד כתבו הפוסקים שמי שאינו יכול לאכול כלל סעודת "מלווה-מלכה", לכל הפחות יטרח להכין סעודה זו לאחרים, וילמד מאמרים על סעודה זו ודיניה.

מובא בגמרא שכשרב יהודה ראה דלעת חדשה ברך "שהחיינו". וכן נפסק להלכה שהרואה פרי-חדש שהבשיל, בין מפירות העץ ובין מפירות האדמה וניכר בו שמתחדש ונהנה בראייתו, מברך "שהחיינו", ולמעשה המנהג הוא לברך רק על האכילה ולא על הראיה כיון שדווקא באכילה יש לכולם הנאה; פירות שיש להם מינים רבים, מברך "שהחיינו" על כל מין ומין, ובמידה ומונחים לפניו כמה סוגים של פירות חדשים וכולם טעונים "שהחיינו", יפטור את כולם בברכה אחת.

על-אף שנשים פטורות ממצוות עשה התלויות בזמן, עם זאת, בכל מצוות השבת כגון קידוש וסעודות השבת חיבות בהן הנשים משום שנאמר על השבת "שמור" ונאמר "זכור", ומכאן למדו חכמים שכיוון שאשה מצווה בשמירת השבת שלא לחללה, מצווה היא אף בזכירתה בקידוש וביתר מצוותיה. ודנו הפוסקים האם אשה חייבת בסעודת "מלווה-מלכה", ולמעשה כתבו הפוסקים שראוי שאף הן יקפידו לאכול סעודת "מלווה-מלכה". עוד כתבו הפוסקים כי מסגולותיה של סעודה זו ללידה קלה, ולכן נשים הרות יאכלו איזה מאכל לשם סעודה זו.

מי שלא אכל פרי שהתחדש וריסקו או שסחטו ועשה ממנו משקה, יכול לברך "שהחיינו" רק כשניכר עדיין שהוא מפרי-חדש. ועל פי זה כתבו הפוסקים האחרונים שבזמננו מיצי הפירות השונים המצויים בימינו אין לברך עליהם "שהחיינו" כיוון שכיום ניתן לשמרם בטריותם לאורך זמן ולכן לא ניתן לזהות עליהם שהנם מפירות חדשים, וכן הדין במחית פירות המרוסקים שברכתם שהכל מפני שריסקו באופן מוחלט. אלא שכתבו הפוסקים שנכון שייקח תחלה חתיכת פרי ויברך עליו "שהחיינו" ואחר כך יאכל את רסק הפירות.