הלכה יומית

אף על פי שכהן קטן אינו נושא את כפיו מפאת כבוד הציבור, עם-זאת נהוג שמצטרף הוא אל הכהנים הגדולים ונושא את כפיו בברכה. כמו כן ישנם דברים נוספים בהם משתפים את הקטנים בבית-הכנסת, ולדוגמא כתבו הפוסקים שלגלילת ספר-התורה נהגו לכבד את הקטנים שיש בהם דעת בכדי לחנכם במצוות; ולעניין מסירת ספר-התורה לידי הקטן שיאחזו, כתבו הפוסקים שאם הוא בר דעת אף שהוא קטן, אם ניכר שהתורה חביבה עליו אין לדחותו ולהרחיקו מכך, ולכן גדולי הדורות העלימו עיניהם וללא מיחו בידם, וכן כותב הרבי שרבים נוהגים כך באין מוחה ומפריע.

מצוות הדלקת נר-שבת קודש מעיקר תקנת חכמים היא בנר אחד, שיאיר בעת הסעודה ובכל מקום שהולך בבית בשבת, בכדי שלא ימעד ויכשל בהליכתו. עם-זאת כתבו הפוסקים שכל אשה נשואה תדליק שתי נרות כנגד "זכור" ו"שמור". ויש שנהגו להוסיף על מספר הנרות, ורווח המנהג שבכל לידה מוסיפים עוד נר כנגד הנולד שיאיר מזלו. והכלל בזה הוא, שמותר להוסיף אך אסור לפחות ממה שהורגלו. עוד כתבו הפוסקים, שאשה ששכחה להדליק נר שבת, עליה להוסיף מעתה עוד נר על הנרות שרגילה להדליק, בכדי להזכיר לה להיזהר שלא לשכוח. אולם אם לא הדליקה מחמת אונס, ולא מתוך שכחה אינה צריכה להוסיף נר כגנד זה.

על איסור ריבית צוותה התורה ואסרה: "..נשך כל דבר אשר ישך". ודרשו חכמים – "אפילו דיבור אסור". כלומר גם בפניית הלווה אל מלווהו בדיבור טוב יוצא דופן כתוצאה מההלוואה, יש בו משום איסור ריבית ואסור. ודנו הפוסקים האם מותר ללווה לומר למלווה תודה על ההלוואה. יש שכתבו שבשעת הפירעון מותר ללומר תודה. וכל האיסור של ריבית דברים הוא דווקא בשעת קבלת ההלוואה או תוך זמן החוב, אך לא בעת הפירעון. כמו כן, יש שכתבו שאם אומר דברי תודה ומראה שבכוונתו רק לבטא את את הצורך שיש לו בהלוואה מותר. אלא שמדברי אדמוה"ז משמע שגם זה נכלל באיסור ריבית דברים.

נאמר "כי תצור אל עיר.. להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה". פסוק זה אוסר השחתת עצי פרי, ולמדו ממנו חז"ל אף לגבי כל דבר המניב תועלת שאין לקלקלו לחנם. עם זאת כתבו הפוסקים שמותר לקלקל דבר, אם הקלקול הכרחי לתקן רכוש, או שהוא לצורך גופו של האדם, כגון לשרוף כיסא להתחמם בו, כשאין בנמצא עץ אחר. מעיקר ההלכה מותר לעקור גם עצי פרי לצורך בניית בית, אלא שיש לעקור רק את העצים המוכרחים לבנייה. עם זאת, כדי למנוע כל חשש, יש שהציעו למכור את העץ תחילה לגוי, אפילו תמורת ממטבע שייתן עבור העץ, ושהגוי יעקור את העץ.

נאמר "וכל אשר באהל יטמא". כלומר, הנכנס לחדר בו נמצא הנפטר – נטמא, וכיוון שהזהירה התורה את הכהנים להישמר שלא להיטמא למת, חל עליהם איסור להיכנס לתוכו. מסיבה זו עוררו הפוסקים, את הבעיה בכניסת כהנים למרכזים רפואיים, בהם עלולים להימצא נפטרים חלילה. במקומות מסוימים מאוד מצאו פתרונות הלכתיים לכניסת הכהנים בעת הצורך, זאת ע"י חציצה בפני הטומאה, אולם ברוב המרכזים הרפואיים לא קיימים פתרונות כאלו וכניסת הכהנים אסורה. במרכזים רפואיים בהם רוב המאושפזים הנם גויים, כגון בחו"ל יש המתירים לכהן להיכנס, כאשר יש צורך גדול בכך, בתנאי שיברר ככל-יכולתו שאין שם נפטר יהודי באותה השעה, ועל פי הנחיית מורה-הוראה.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, הסבירות שבמרכזים רפואיים ימצאו חלילה נפטרים, אינה מאפשרת לכהנים לבקר בהם. מובן שאין הדברים אמורים במקרה של פיקוח נפש, שהרי אפילו ספק פיקוח-נפש, דוחה טומאת-כוהנים. ודנו הפוסקים האם מותר לכהנים ללמוד רפואה, שכן יש בו צורך הצלת-נפשות. למעשה פוסקים רבים כתבו שהדבר אסור בגלל ההכרח לגעת בגופות במהלך הלימודים, איסור זה הוא אף בחו"ל מחשש נגיעה במת גוי, שאסורה אף היא. אולם מותר לכהן לשמש 'אח' במרכז רפואי, אם יש הכרח בדבר לצורך פרנסתו או לטיפול בחולים; אלא שעליו להתנות מראש, שבכל מקרה של מת, או גסיסה חלילה, יוכל לצאת מן הבניין עד שיפנו את הנפטר.

תקנו חכמים ליטול את הידיים בבוקר קודם התפילה, וכמה טעמים נאמרו בדבר: לקדש את הידיים לפני עבודת הבורא, כפי שנהגו לעשות הכהנים בטרם עבודתם במקדש. כמו-כן בכדי להסיר את הרוח-הרעה השורה בלילה ובבוקר נותרת רוח זו על הידיים, ועוד משום שבעת השינה יתכן שהידיים נגעו במקומות מטונפים. ודנו הפוסקים האחרונים אודות מי ששכח לברך על נטילת ידיו בבוקר עד מתי יוכל לברך. יש שכתבו שאם עוד לא ברך את ברכות השחר יכול לברך לפניהם על נטילת ידיים, וכן משמע מדברי אדה"ז במהדו"ק שלו, אולם במהדו"ב משמע שאין לברך ענט"י כאשר כבר נטל בלא ברכה.

תקנו חכמים לברך בכל יום את ברכות-השחר, המשבחים את ה' על סדר העולם והנהגתו והנאת הבריות מכל פרט בעולם שברא. ומשום-כך תקנו לומר את ברכות השחר, בפעם הראשונה ביום שנהנים מהנאות המתוארות בהן. אלא שלמעשה ניתן לומר את כל ברכות השחר גם אם כבר התפלל תפלת שחרית, ולכתחילה יאמרן עד שליש היום, ולפחות עד חצות היום, ובדיעבד עד שעת השינה בלילה, ואם הוא כבר מתנמנם לא יברך "המעביר שינה". אלא שכל האמור הוא רק על ברכות-השחר אך לגבי ברכת "על נטילת ידיים" כבר הוזכר בהלכה הקודמת, שלמנהגנו אין לאומרה לאחר תפלת מנחה, ולגבי ברכת התורה יתבארו הדברים אי"ה בהלכה הבאה.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, על אף שברכות-השחר נתקנו לאומרן בבוקר, בפעם הראשונה ביום שנהנים מהנאות המתוארות בהן – מי ששכח ולא ברך ברכות השחר בבוקר, יכול להשלימן במשך היום, גם במקרה שכבר התפלל תפלת שחרית, למרות העובדה שחלק מן הברכות חוזרות על עצמן במהלך התפלה עם-זאת ניתן לאומרן כל היום. אלא שלגבי ברכות התורה, מי שכבר התפלל תפלת שחרית, לא יברך, שכן יצא ידי חובת ברכות התורה בברכת "אהבת עולם"-ומי שכבר התפלל יברך שלא לצורך- ולכן, מי שלא ברך ברכת התורה קודם התפלה, ראוי שילמד מעט תורה מיד לאחר תפלת העמידה, כדי לסמוך את הלימוד לברכה על התורה, ולמעשה גם אם לא למד תורה מיד לא יברך שוב ברכת התורה.

נאמר: "ותבוא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו". ודרשו חז"ל שפסוק זה בא ללמד "לסיכה שהיא כשתייה". כלומר, באיסורי תורה, כגון באיסור אכילה ושתיה שנאמר ביום הכיפורים, נחשבת אף הסיכה בכלל האיסור. ונחלקו הפוסקים האם איסור זה קיים אף ביתר איסורי האכילה – האם מותר לסוך בדבר שאסור לאכלו מחמת כשרותו. ויש שכתבו שאמנם ראוי שלא לרחוץ רחיצה של תענוג ולסוך בחומרים אלו. אלא שלמעשה, בסבונים ומוצרים קוסמטיים ודומיהם המיוצרים כיום, גם אם הנם מורכבים משומנים שאינם כשרים, כתבו הפוסקים האחרונים להתיר להתרחץ ולסוך בהם – אפילו למטרת רחיצה של תענוג, כיוון שהרכיבים הבלתי כשרים פגומים מעיקרם, ואין עליהם תואר מאכל כלל.

נאמר: "לא תסיג גבול רעך" והרחיבו חז"ל את איסור זה לתחומים נוספים, והובא הדבר אף להלכה שבכלל איסור זה, הוזהרנו אף שלא לפגוע בפרנסת הזולת, שכן היורד לאומנות חברו שלא כדין משיג את גבול פרנסתו. ודנו הפוסקים האם מותר לבעל חנות מתחרה, להוזיל את מחיריו על מנת שיבואו לרכוש ממנו. למעשה יש שכתבו שבמקום שחנויות אחרות לא יוכלו להתחרות עם המחירים החדשים, ויאבדו את פרנסתם לגמרי הדבר אסור. אולם איסור הוזלת המחירים, הוא רק אם מוכר את כל המוצרים במחיר זה, אבל מותר למכור מוצרים מסוימים במחיר מוזל מאד, בכוונה שייכנסו אליו בעבורם, כיון שגם חנויות אחרות יוכלו לעשות כן.

אחת מל"ט המלאכות שהיו במשכן הינה מלאכת "מכה- בפטיש", ומשמעותה גימור הכלי בכדי להביאו לצורתו הרצויה. חכמים למדו מכך שכל פעולה שמהווה סיום תהליך של הכנת דבר או תיקון החפץ אסורה בשבת. ודנו הפוסקים האם פתיחת בקבוקים חדשים בשבת מותרת, או שמא יש בה משום איסור "מכה-בפטיש", שע"י הפרדת הפקק מהטבעת שתחתיו נעשה ראוי לשימוש, ויש אכן שאסרו את פתיחת כל סוגי הפקקים. אלא שלמעשה פוסקים רבים כתבו להתיר זאת מכמה טעמים, ומהם: שהפקק היה כבר כלי בטרם פתיחתו, שניתן לפתוח את הפקק מבלי לקורעו. עוד יש לדעת שמלאכת מכה בפטיש הנעשית שלא במטרה לתקן כלי איננה מלאכה גמורה.