הלכה יומית

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, על אף שברכות-השחר נתקנו לאומרן בבוקר, בפעם הראשונה ביום שנהנים מהנאות המתוארות בהן – מי ששכח ולא ברך ברכות השחר בבוקר, יכול להשלימן במשך היום, גם במקרה שכבר התפלל תפלת שחרית, למרות העובדה שחלק מן הברכות חוזרות על עצמן במהלך התפלה עם-זאת ניתן לאומרן כל היום. אלא שלגבי ברכות התורה, מי שכבר התפלל תפלת שחרית, לא יברך, שכן יצא ידי חובת ברכות התורה בברכת "אהבת עולם"-ומי שכבר התפלל יברך שלא לצורך- ולכן, מי שלא ברך ברכת התורה קודם התפלה, ראוי שילמד מעט תורה מיד לאחר תפלת העמידה, כדי לסמוך את הלימוד לברכה על התורה, ולמעשה גם אם לא למד תורה מיד לא יברך שוב ברכת התורה.

נאמר: "ותבוא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו". ודרשו חז"ל שפסוק זה בא ללמד "לסיכה שהיא כשתייה". כלומר, באיסורי תורה, כגון באיסור אכילה ושתיה שנאמר ביום הכיפורים, נחשבת אף הסיכה בכלל האיסור. ונחלקו הפוסקים האם איסור זה קיים אף ביתר איסורי האכילה – האם מותר לסוך בדבר שאסור לאכלו מחמת כשרותו. ויש שכתבו שאמנם ראוי שלא לרחוץ רחיצה של תענוג ולסוך בחומרים אלו. אלא שלמעשה, בסבונים ומוצרים קוסמטיים ודומיהם המיוצרים כיום, גם אם הנם מורכבים משומנים שאינם כשרים, כתבו הפוסקים האחרונים להתיר להתרחץ ולסוך בהם – אפילו למטרת רחיצה של תענוג, כיוון שהרכיבים הבלתי כשרים פגומים מעיקרם, ואין עליהם תואר מאכל כלל.

נאמר: "לא תסיג גבול רעך" והרחיבו חז"ל את איסור זה לתחומים נוספים, והובא הדבר אף להלכה שבכלל איסור זה, הוזהרנו אף שלא לפגוע בפרנסת הזולת, שכן היורד לאומנות חברו שלא כדין משיג את גבול פרנסתו. ודנו הפוסקים האם מותר לבעל חנות מתחרה, להוזיל את מחיריו על מנת שיבואו לרכוש ממנו. למעשה יש שכתבו שבמקום שחנויות אחרות לא יוכלו להתחרות עם המחירים החדשים, ויאבדו את פרנסתם לגמרי הדבר אסור. אולם איסור הוזלת המחירים, הוא רק אם מוכר את כל המוצרים במחיר זה, אבל מותר למכור מוצרים מסוימים במחיר מוזל מאד, בכוונה שייכנסו אליו בעבורם, כיון שגם חנויות אחרות יוכלו לעשות כן.

אחת מל"ט המלאכות שהיו במשכן הינה מלאכת "מכה- בפטיש", ומשמעותה גימור הכלי בכדי להביאו לצורתו הרצויה. חכמים למדו מכך שכל פעולה שמהווה סיום תהליך של הכנת דבר או תיקון החפץ אסורה בשבת. ודנו הפוסקים האם פתיחת בקבוקים חדשים בשבת מותרת, או שמא יש בה משום איסור "מכה-בפטיש", שע"י הפרדת הפקק מהטבעת שתחתיו נעשה ראוי לשימוש, ויש אכן שאסרו את פתיחת כל סוגי הפקקים. אלא שלמעשה פוסקים רבים כתבו להתיר זאת מכמה טעמים, ומהם: שהפקק היה כבר כלי בטרם פתיחתו, שניתן לפתוח את הפקק מבלי לקורעו. עוד יש לדעת שמלאכת מכה בפטיש הנעשית שלא במטרה לתקן כלי איננה מלאכה גמורה.

נאמר: "כבד את אביך ואת אמך" ודרשו חכמים שפסוק זה בא אף "לרבות אחיך הגדול”. ולדעת כמה מן הראשונים חיוב זה הינו מן התורה. ויש שכתבו שכיוון שמצווה זו נגזרת מכיבוד אב ואם – שגנאי להורים שלא מכבדים את תולדותיהם, לכן חיוב כבוד אחיו הגדול, אינו מגבל לזמן חיי ההורים, אלא הוא בתקפו תמיד. יש שהוסיפו וכתבו שעל פי דבריהם, מצווה זו קיימת אף באחותו הגדולה, וגם בכל אח שגדול ממנו. שכיוון שמצווה זו מיוסדת על העיקרון שגנאי להורים שלא מכבדים את תולדותיהם הגדולים, יש להניח שהציווי לכבד את האח הגדול, אמור בין בבן ובין בבת, וגם בכל האחים שגדולים ממנו.

על טהרת כלי מדיין נאמר "וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים", מכך למדו חכמים שהלוקח כלי מן הנכרים חייב להטבילו, בכדי להוציא את הכלי מטומאת הנכרי ולהכניסו לקדושת ישראל. ודנו הפוסקים אודות מאכלים ומשקאות הנרכשים בכליהן האם חלה עליהם חובת טבילה. ולמעשה כתבו הפוסקים שכל עוד והמאכל נמצא בכלי המקורי עמו נרכש, מותר להשתמש בו ואף לאכול או לשתות מהכלי עצמו, שכן עיקר הכוונה הייתה על רכישת המאכל ולא הכלי; ועוד כמה טעמים נאמרו להקל בזה. אולם לאחר גמר הוצאת כל התכולה מן הכלי, השימוש בכלי הופך אותו לכלי קבוע, ולכן מעוניינים למלאותו בדברי מאכל או משקה יש להטבילו.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, הצטווינו על כיבוד האח הגדול – צווי שלדעת כמה מהראשונים הינו מן התורה. ודנו הפוסקים, האם בכלל ציווי כיבוד האח הגדול נכלל אף הציווי לירא ממנו כדרך שמחויבים לנהוג בהורים, כגון איסור ישיבה במקומו, לסתור את דבריו, וכדומה. אלא שלמעשה כתבו הפוסקים לעניין מורא האח הגדול, שכיוון שהפסוק ממנו נלמד כבוד אחיו, מדבר בחובת כבוד ולא במורא – לכן מותר לקרוא בשמו הפרטי ולהתיישב במקומו, אך כמובן שיש לעשות זאת בכבוד ובדרך ארץ.

המינוח "ביטול איסורים" משמעותו, שדבר האסור ודבר המותר שהתערבבו, כגון חלב שהתערב עם מאכל בשרי, התערובת כולה אסורה, אלא אם כן הרכיבים המותרים בתערובת גדולים פי 60 מהמרכיב האסור, במקרה זה כל התערובת תהיה מותרת. למעט מקרים מסוימים בהם אופן ביטול האיסור דורש תנאים שונים, ולכן יש לברר דינו אצל מורה הוראה כיצד לנהוג בכל מקרה לגופו. ודנו הפוסקים אודות איסור שהתבטל בהיתר על פי ההלכה, האם רשאי האדם להחמיר על עצמו שלא לאכול מן התערובת. יש שכתבו שעל-אף שהותר, מצווה להתרחק מן הכיעור ולא לאכלו. אולם יש שהזהירו שאין להחמיר יותר ממה שקבעו חז"ל, שבכך מראה שאינו מאמין בדבריהם.

נאמר בגמרא שהרואה ספר-תורה כשמוליכים אותו והרואה נמצא באותה הרשות חייב לעמוד. ויש שכתבו שבכל עת שרואים את ספר-התורה אין להתיישב. אלא שלהלכה נפסק, שכאשר ספר התורה נמצא במקומו המיועד לו, כגון ארון הקודש או בימת הקריאה וכדומה אין חיוב לעמוד מפניו. ולגבי העמידה בעת פתיחת-הארון, כמו בסליחות בימי התעניות וכדומה, כתבו הפוסקים שמצד הדין אין חובה לעמוד כיוון שהוא בתוך הארון. עם זאת כתבו הפוסקים שכיוון שדרכו של הארון להיות סגור, לכן כשפותחים אותו ראוי לעמוד דרך כבוד; ומי שקשה לו עקב חולשה רשאי לשבת. יצוין שבר"ה וביוה"כ בעת הפיוטים, לא נעמד הרבי בכל הפיוטים בהם פותחים את הארון.

חז"ל למדו שאסור לבן ארץ-ישראל לחו"ל, והדבר אף נפסק להלכה. ובטעם האיסור כתבו הראשונים, שהיציאה מהארץ מפקיעה את האדם ממצוות התלויות בארץ ואסור לאדם להביא את עצמו למצב זה, מה גם שבכך נוטש הוא את קדושת-הארץ, וכן מבטל הוא את מצוות יישוב-הארץ. עם זאת מנו הפוסקים כמה צרכים שבגינם מותר לצאת את הארץ, כגון: לשאת אישה, לצורך פרנסה, וללמוד תורה, וכן לשם כיבוד אב ואם. ויש שכתבו אף שמותר לצאת מהארץ לצורך ביקור חברים, אלא שכתבו הפוסקים להחמיר בכך. ובכמה הזדמנויות עורר הרבי אודות היציאה מארץ הקודש, שיש לעשותה ע"י קבלת היתר מרב שיכריע בכל מקרה לגופו האם הדבר אפשרי.

אף-על-פי שתקנו חכמים את מצוות הדלקת נרות-שבת לגברים ולנשים כאחד, עם-זאת בהדלקת-הנרות יש לאשה עדיפות; וכמה טעמים נאמרו בדבר, ומהם: מפני שהנשים עוסקות בצרכי הבית, לכן כחלק מהכנת צרכי הבית לשבת, עליהן אף לדאוג לתאורה בעת הסעודה. טעם נוסף נאמר מפני שבחטא-עץ-הדעת כבתה האשה נרו של עולם בכך שנגרם מוות, לכן כתיקון קבלה את הדלקת נר-שבת. ולכן גם כשהבעל מעוניין להדליק, לאשה ישנה עדיפות. אלא שרצוי שאף לבעל יהיה חלק בכך; שכן מטרתם של נרות השבת היא השכנת שלום-בית, המוטלת בעיקר על הבעל; לכן יסדר את הנרות והגפרורים וכדומה. וכן רצוי שידליק את התאורה במקומות הנדרשים בבית, ובכך ייטול חלק במצווה.

בהלכה הקודמת התבאר איסור היציאה מארץ-ישראל לחו"ל וטעמו. כהשלמה ראוי להביא את דיון הפוסקים האם מותר לצאת מארץ-ישראל לצורך השתטחות על קברי-צדיקים. ולמעשה כתבו הפוסקים להתיר זאת, משום שכל איסור היציאה מהארץ –מעיקרו- נאמר על עזיבת קבע, ולכן ביציאה זמנית לצורך השתטחות על קברי-צדיקים ניתן להקל. אולם ביציאה לטיול בלבד אין להקל אלא אם כן יש בנסיעה צורך אמיתי שאין אפשרות להשיגו בארץ-ישראל. יצוין שאף לבני חו"ל הבאים לביקור בארץ-ישראל, ישנו דיון בין הפוסקים האם לאחר זמן זה הם נחשבים תושבי הארץ, או שמותר להם לחזור למקומם. ובכדי להסתלק מן הספק עורר כ"ק אד"ש שראוי שישהו בארץ פחות משלושים יום רצופים.