הלכה יומית

נאמר "את ה' אלקיך תירא". במצווה לירא את השם הנמנית במניין מצוות ה"עשה" מן התורה, נכלל אף האיסור שלא להזכיר לחינם את שמותיו של ה', ואם הזכיר אדם בטעות את שם השם, מיד ימשיך וישבח את השם, כגון שימשיך ויאמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ודנו הפוסקים אודות אמירת שמות ה' בשפות לועזיות, והכל מודים שאם אמר ברכה בלשון לועזית יש תוקף לברכתו, וממילא יש להיזהר מברכה לבטלה גם בלשון לועזית. וכתבו פוסקים רבים שבכלל יש להימנע מהזכרת שם-שמיים לבטלה אפילו בלשון לועזית.

כפי שהוזכר בהלכה הקודמת, שנת תשע"ח הינה שנת "מעשר- עני". דיני שנת המעשר חלים על הירקות שנקטפו החל מראש השנה, וכן על הפירות שהגיעו לשליש הבשלתם, או לכמה פוסקים לשליש גידולם, אחרי ט"ו בשבט. ולכן מרוב הירקות המגיעים כעת לשווקים, ומהפירות שיגיעו באביב, צריך להפריש "מעשר-עני". בפירות ובירקות שבוודאי לא הופרשו מהם תרומות ומעשרות, חייבים לתת את ה"מעשר עני" לעניים, ולאחר הפרשתו כדין, יש למסור אותו או את שוויו לעניים או למוסד שמאכיל גם בני עניים. ונחלקו הפוסקים האם יש צורך להפריש "מעשר-עני" בפירות-וירקות עליהם מוטל ספק האם הופרשו, ולמעשה נהוג להקל בכך, כיוון ש"מעשר-עני" אין בו קדושה אלא הוא חיוב- ממוני.

על פי דברי אליהו הנביא לרב יהודה לפני היציאה לדרך יש לבקש תחלה רשות מה'. האמורא רב חסדא ביאר זאת בגמרא שכוונת הדברים היא – ש"כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפלת הדרך", כבקשת רחמים שיעבור את הדרך וסכנותיה בשלום. וכך נפסק להלכה שכל ההולך או הנוסע בדרך שארכה 'פרסה' – כ4- ק"מ, או בדרך מסוכנת הפחותה מכך – עליו לומר את תפלת הדרך. מאחר ותפלת הדרך משמשת רק כבקשת רחמים לכן אינה פותחת ב"ברוך", עם זאת הובא בשלחן ערוך, שטוב לטעום משהו לפני תפלת הדרך, בכדי לפתוח ב"ברוך" כדין ברכה הסמוכה לחברתה. אלא שלמנהגנו – וכן מנהג הרבי, שאין הקפדה על כך.

נאמר: "אם כסף תלוה את עמי". והצטווינו להקל על האדם הזקוק לעזרה, ואף הזהירה התורה על כך "הישמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל" שלא נמנע מלהלוות לו. ודנו הפוסקים האם חיוב זה הוא אף בעזרה לקבל הלוואה – כגון, שמקבל ההלוואה נדרש להביא ערב – האם יש חיוב לעזור לו בכך, או שמותר להסתייג ולהימנע מפני החשש להיקלע לחובות, במידה ולא יפרע הלה את הלוואתו. יש שהביאו את דברי הרמב"ם שלא ראוי להיות ערב, וביארו שכוונתו היא כשיש חשש קרוב שיגיע לו הפסד. עם זאת כשאין חשש, יש מצווה גדולה לעזור גם בנתינת ערבות, ואין להימנע ממידת חסד זו.

נאמר בגמרא וכן נפסק להלכה, שמעיקר הדין ניתן לומר תפילת הדרך אפילו תוך כדי הליכה, אלא שכלשון הכתוב – "מהיות טוב אל תקרא רע", באם מסתדר עדיף לומר את תפלת הדרך בעמידה. עם זאת – כאשר הוא רוכב אין צורך לרדת מן הבהמה אך יש לעצור אותה. סיבת הדבר היא משום שהעיכוב בירידה מהבהמה עשוי להטריד את כוונתו, ולכן מוטב שיברך על גבי הבהמה בעצירתה. כתבו האחרונים שבאוטובוס עדיף שיאמר את תפלת הדרך בעמידה, באם הדבר מתאפשר בבטחה. והנוסע ברכב פרטי, ראוי שיעצור את הרכב בתחנה או בחנייה זמנית, וייצא ממנו לאמירת תפלת-הדרך כשאין בכך סיכון, וכך נהג הרבי כמה פעמים.

אמרו חכמים ששמו של ה' – "שלום", עם זאת כשמנו את שמות ה' שאסור למחקם לא הזכירו חכמים את השם "שלום". ולכן לדעת כמה מן הפוסקים אין צורך לגנזו; ואף משתמשים בו כאשר נפגש איש עם רעהו כדי לברכו בשם ה'. אלא שעדיין הזהירו חכמים שלא לבזותו. ולכן אסור לאדם לומר לחברו "שלום" במקומות המטונפים ודומיהם. ונחלקו הפוסקים האם מותר להזכיר שם אדם שקוראים לו "שלום" במקומות מטונפים. יש שכתבו שאסור לקרוא לו בשמו, אולם יש שהתירו זאת – כיוון שכוונתו לשמו של האדם. ולמעשה כותב אדמוה"ז שהלכה כדברי המקל הואיל וזו מחלוקת בדברי חכמים, ולכן נוהגים להקל בכך.

נאמר: "ששת ימים תעשה מעשיך", ומכאן למדו שבשבת האיסור הוא רק על עשיית מלאכות ששת-הימים, אבל מלאכה הנעשית מאליה בשבת מותרת. וכך נפסק להלכה, שאין "שביתת-כלים", כלומר – שכלים אינם חייבים לשבות בשבת. כמו-כן מותר להתחיל מלאכה בערב-שבת, שתגמר מאליה בשבת. ולכן צמחים שעלולים למות באם לא יושקו בו ביום, מותר לכוון מראש את הממטרות שיפעלו בשבת, בתנאי שאין השפעה לפתיחת הברזים בבית, על הזרימה בממטרות. אך למעשה הצביעו הפוסקים על בעיות חמורות העשויות להתעורר בכוון הממטרות שיפעלו בשבת, כיוון שמחוללות רעש, יש בכך משום פגיעה בכבוד-השבת, ובדבר המרעיש, מותר רק בתנאי שידוע שהחל מאתמול, ולכן אין לכוונם שיפעלו בשבת. יש שהתירו במקום הפסד גדול לכוונם שיפעלו ב'טפטפת' בצורה שאינה ניכרת.

נאמר: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך". ומהמילים "את כל" למדו חכמים, שחיוב הפרשת מעשר הוא מכל סוגי הרווחים. ודנו הפוסקים האם ההקפדה היא על הפרשת הסכום המדויק מן הרווחים או שמא ניתן לשער באופן כללי את הרווחים ולהפריש מהם מעשר, וכך היו אמנם שפסקו למעשה שדי בנתינת מעשר משוערת. ולמעשה כתבו הפוסקים, שכיוון שחז"ל לא ראו בעין יפה את מי שמדקדק בנתינת המעשרות, לכן יש להרבות בהם מעבר לחיוב המעשרות המינימאלי. וכן הורה הרבי בהזדמנויות רבות שעל כספי המעשרות יש להוסיף עוד סכום ולא לתת בדיוק את המעשר מן הרווחים.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, חיוב הפרשת מעשר הוא מכל סוגי הרווחים שבאו לידו, וכתבו הפוסקים שהוא הדין במי שמצא מציאה שהתייאשו בעליה, שעליו להפריש מעשרות ממנה או מערכה הכספי. יש מן הפוסקים שהסתפקו אף במקרה, שהמוצא החליט להחזיר את המציאה למאבד, והמאבד אינו עני, האם יצטרך להפריש מעשר לפני שיחזיר את האבידה, כיון שכבר התחייב במעשר מיד כשזכה בו. היו אף שכתבו שלא רק המוצא אבידת חברו חייב במעשר, אלא שאף המאבד עצמו, אם מוצא את אבידתו לאחר שהתייאש, חייב להפרש ממנה מעשר. וכן מי שהתייאש מגביית חוב, ושוב הצליח לגבותו, חייב במעשר כספים.

נאמר: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך, או קָנֹה מיד עמיתך". ודרשו חכמים: "כשאתה מוכר, מכור לישראל חברך.. באת לקנות, קנה מישראל חברך". וכתבו הפוסקים שבמקרה שהקנייה מיהודי כרוכה בטרחה בלבד, כלומר כשהמחיר, השירות וטיב העבודה שווים אך היהודי פחות נגיש, יש לטרוח ולקנות מיהודי דווקא. דין זה אמור אף בהעסקת פועלים – שיש להעדיף פועל יהודי. וכן ידועה גישת הרבי שיש להעדיף לנסוע בחברה יהודית דווקא. כמו כן, יש שכתבו שיש לטרוח ולהעדיף קונה או מוכר שומר תורה ומצוות דווקא ולקנות או למכור דווקא ממנו, ובהלכה הבאה אי"ה יבואו הדברים ביתר הרחבה, עד כמה יש להפסיד לצורך העדפת היהודי.

על קריאת-שמע נאמר שיש לקראתה: "בשכבך ובקומך", ופרשו חכמים שאין כוונת התורה שיש לקרוא את פרשיות קריאת-שמע בעמידה, אלא שכוונת הפסוק היא להורות את זמן קריאתה– בזמן הקימה. וכתבו הפוסקים שה"מחמיר" על עצמו ונעמד במיוחד לצורך קריאת שמע בעמידה, הרי הוא עובר על דברי חכמים, שכן זה שהתירו לקרוא קריאת-שמע בישיבה, אינו בכדי להקל, אלא משום שלא ראו חכמים מעלה כלל, בעמידה בקריאת-שמע. אלא שמי שאינו מתכוון לעמידה בקריאת-שמע ונותר לעמוד כפי שהיה בתחילה, או שנעצר באמצע הליכה כשהגיע זמן קריאת-שמע ונעמד בכדי שיוכל לכוון ביתר ריכוז- הדבר אפשרי, שכן אינו מתכוון לצורך עמידה ולכן אינו כעובר על דברי חכמים, ועל פי הקבלה יש ענין לקרוא קריאת-שמע בישיבה דווקא.

על חנה אם שמואל הנביא מסופר בנביא, שבעת תפלתה לילד אמרה: "אני האשה הנצבת עמכה בזה", כשכוונתה לעלי הכהן שאף הוא נצב ועמד כשעמדה להתפלל. מכאן למדו חכמים ואף נפסק הדבר להלכה, שאסור להתיישב בתוך ארבע אמות )כ2- מטר( של המתפלל תפלת העמידה מכל צדדיו. בטעם הדבר נכתב, שהוא מפני שמקומו של המתפלל אדמת קודש היא משום שהשכינה כנגדו, וכן הטעם הוא בכדי שלא לבלבלו בתפלתו. ועל פי הזוהר אסור לשבת או לעבור לפני המתפלל כל עוד רואהו. יש שכתבו שהאומר בפיו דברי תורה או מתפלל, יכול להתיישב בתוך ארבע-אמותיו של המתפלל שמונה-עשרה. וגם במקרה זה, יש שאסרו לשבת או לעבור לפניו, כל עוד רואהו ולא התירו אלא לצדדיו. ובהלכה הבאה אי"ה יתבארו פרטים נוספים על- כך.