הלכה יומית

על אף שנתקנה ברכה על ראיית הקשת –כאמור בהלכה הקודמת- הזהירו חכמים שלא להסתכל בקשת וראו זאת בחומרה, עד שאמרו שהמסתכל בקשת – "לא חס על כבוד קונו". טעם האיסור הוא, משום שהקשת מסמלת את כבוד ה’, כפי שנאמר בנבואת יחזקאל: "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם הוא מראה דמות כבוד ה'". כך שאין זה מן הראוי להביט בה, כפי שאין להביט, כביכול, בכבוד שמים. טעם נוסף לאיסור ההסתכלות בקשת משום שהיא מזכירה את חטא המבול; אלא שהבטה קצרה לצורך הברכה מותרת, אך אחר-כך אין להסתכל בה עוד.

לא אחת נאמר בתלמוד שאיסור צער בעלי-חיים הינו מן התורה, ואף שבגמרא עצמה הוצגו גישות שונות אודות רמת חומרתו של איסור זה, פסקו כמה ראשונים שאיסור זה מן התורה, ולמדים זאת ממצוות פריקה שכשהבהמה רובצת מעול משאה, מחייבת התורה לפרקה מהדאגה לצערה של הבהמה, וכך נפסק להלכה בשלחן ערוך. עם זאת לא נאמר איסור צער בעלי-חיים במקום הצורך. ולכן בעל חי שמזיק מותר להרגו ואין בכך איסור "בל תשחית" ולא איסור "צער בעלי-חיים", וכן הנצרך לנוצות מותר לו למרוט עוף לשם כך, אלא שנהוג להיזהר שלא לעשות זאת בעודו חי משום שזוהי אכזריות. ובהלכה הבאה יתבארו אי"ה פרטים נוספים בזה.

בהלכות הקודמות התבאר שלאחר ברכת הקשת אין לראותה עוד, מפאת כבוד שמיים. ודנו הפוסקים האם מותר למי שראה את הקשת לספר לחברו שנראית הקשת, בכדי שיוכל אף-הוא לברך. שכן, אי ראיית הקשת מסמלת דבר חיובי, כפי שאמרו חז"ל שבדור-זכאי כבדורו של רשב"י לא נראתה הקשת. לעומת-זאת הופעת הקשת אינה מהווה סימן חיובי. וכיוון שנפסק להלכה שאין ראוי לספר דבר רע, יש שכתבו שיש להימנע מלשתף אחרים בהופעתה של הקשת. לעומתם יש שכתבו שאדרבה, הופעת הקשת היא סימן טוב – שבחסד ה' כרת ברית שלא להשחית עולמו, ולכן ניתן להסב את תשומת-לבם של אחרים לכך ולזכותם בברכה וע"י כך ישובו אל ה'.

כאמור בהלכה הקודמת היחס לאיסור צער בעלי חיים הוא כאל איסור מן התורה. עם זאת, במקום הצורך לא נאמר איסור צער בעלי חיים. אדמוה"ז מבאר שלמדים זאת מן העובדה, שהתורה התירה שחיטת בעלי חיים לצורך מאכל האדם. ומכאן למדו הפוסקים על יתר צרכי האדם, כגון צרכים רפואיים הנעשים באמצעות שימוש בבעלי חיים. אחד התחומים בהם התעוררה שאלת צער בעלי חיים, היא בעניין ניסויים על בעלי חיים לצורך פיתוח רפואי. ולאור האמור כתבו כמה מן הפוסקים להתיר זאת מאחר ותרופות רבות התגלו במרוצת השנים על ידי ניסויים בבעלי חיים, ויש בכך תועלת ברורה, לכן נכלל הדבר כצורך האדם, ואין בכך איסור.

כפי שהתבאר בהלכות הקודמות איסור צער בעלי-חיים על אף חומרתו – לא חל במקום שיש בו צורך לאדם. אל שלחנן של הפוסקים הובאה השאלה, האם יציאה לציד לצורך שעשוע והתעמלות מותרת, או שיש בה משום איסור. על שאלה זו כתב הנודע ביהודה להוכיח שבעצם הריגת בעל- חי אין איסור צער בעלי-חיים, ואף לא הכרחי שיש בו משום איסור בל תשחית שכן יכול ליהנות מעורו. אולם למסקנת דבריו נטה לאסור מכוון שונה, שכן בכל התורה המינוח "איש ציד" מיוחס רק לנמרוד ועשו, ואין דרכו של איש ישראל להמית בעל- חי ללא תועלת; וכשהדבר כרוך בסכנה יש בכך אף איסור משום ונשמרתם מאוד לנפשותיכם".

אסרו חכמים בשבת לומר לנכרי לעשות בעבור יהודי מלאכה האסורה בשבת, ואף החמירו ואמרו שגוי העושה מלאכה עבור יהודי נחשב כשלוחו, והמלאכה האסורה מיוחסת ליהודי. כל זה משום "שלא תהא שבת קלה בעיניהם"; ואסרו אף ליהנות בשבת וביום-טוב ממלאכה שנעשתה בעבורנו על-ידי הנכרי. עם-זאת, כותב אדמוה"ז שאיסור האמירה הוא רק בשבת עצמה, אולם מי שקיבל שבת מוקדם כשעדיין לא נכנסה השבת, או מי שעדיין לא הבדיל בצאת השבת, מותר לו לומר שיעשו עבורו מלאכה- ומותר אף לבקש מיהודי שיעשה עבורו את אותה המלאכה, כיוון שהמקבל על עצמו שבת קודם זמנה קיבל רק איסורים התלויים בגופו, ולא איסורים שחוץ לגופו כגון כשאחר עושה עבורו את המלאכה.

ככלל קבעו חכמים שעל־כל המצות מברכים "עובר לעשייתן" כלומר, קודם עשייתן, אלא שבמצוות נטילת־ידיים קיימת בעיה, שכן לפעמים אין הידיים נקיות לברכה, ולכן נפסק להלכה שמברכים אחר הנטילה, אולם למעשה מקפידים שגם במצוות נטילת־ידיים נברך "עובר לעשייתה": כיוון שלאחר נטילת־ידיים יש לנגבן – כאמור בהלכה הקודמת – וכן הנהיגו חכמים לשפשף תחלה את הידיים לטהרה יתירה, משום־כך שפשוף הידיים וניגובן נחשבים אף־הם כחלק ממצוות הנטילה. ולכן לאחר הנטילה מגביהים את הידיים ומברכים על־נטילת־ידיים לפני שפשופן, ואם שכח יברך קודם הניגוב, ואם נזכר רק לאחר הניגוב שלא ברך יש הפוסקים שהפסיד את הברכה, אך לדעת אדמוה"ז יכול לברך בדיעבד כל־עוד ולא ברך "המוציא".

נאמר: "כי תבנה בית חדש, ועשית מעקה לגגך". ונפסק להלכה שכל דירת אדם, שניתן לעלות על גגה, חייב להציב לגגה מעקה חזק, בגובה של עשרה טפחים (כ־ 80 ס"מ) לפחות, כדי שאם ייפול עליה אדם תשמש לו כמשענת לבל ימעד חלילה. דנו הפוסקים, לגבי ברכה על עשיית המעקה – שכן, ככלל אין מברכים על מצווה שמטרתה מניעת־סכנה, ואכן יש שכתבו שאין לברך עליה, ובפרט שלא הוזכרה להלכה בשלחן־ערוך ברכה על כך. אולם יש שהביאו את דברי הראשונים לפיהם מברכים "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות מעקה", שכן במצווה זו התורה נתנה הוראה מעשיית לעשות מעקה, וכן משמע מהרבי שיש לברך על עשיית המעקה.

אמרו חכמים שבתחילה לא היה חולי כלל, ומי שהיגיעה שעתו היה מתעטש ומת, עד שבא יעקב אבינו והתפלל שיפסק הדבר. ואדרבה אמרו חכמים, שההתעטשות בעת התפלה היא סימן טוב לאדם, ומראה שמקובלת תפלתו. אבל כיוון שמתחלה ההתעטשות לא הייתה סימן טוב, לכן נהוג כבר מימי חז"ל שמי שהתעטש אומרים לו "אסותא", שפירושה רפואה – או "לבריאות", בשפה המקובלת כיום. כתבו הפוסקים שהמתעטש עונה למברכו "ברוך תהיה" ואח"כ אומר "לישועתך קיויתי ה'". וישנו מנהג המקובל אצל חסידים, שלאחר ההתעטשות מושכים באוזן ־ביד שבצד האוזן־ כלפי מעלה, ויש שראו זאת בהנהגת רבותינו נשיאנו. בהלכה הבאה יתבארו אי"ה פרטים נוספים בעניין ההתעטשות.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, מקובל כבר מימי חז"ל שמי שהתעטש מאחלים לו "אסותא" שיהיה לו לבריאות; אלא שדנו הפוסקים האם תמיד ניתן לומר זאת. נפסק בשלחן ערוך שאין לומר זאת בעת הסעודה, מפני שאסור לדבר בסעודה מפני הסכנה. וכן יש הנמנעים מלומר זאת בשבת משום ש"שבת היא מלזעוק", שאין מבקשים רחמים בשבת כבחול, אלא שלמעשה מקובל להקל בזה. הנמצא בבית־הכסא ושומע מבחוץ התעטשות, יש הנמנעים מלומר "אסותא" – לבריאות, משום שאסור לדבר בבית־הכסא. והמתעטש בבית המדרש ובפרט בעת לימוד התורה, נפסק בשלחן ערוך שאין לומר "אסותא" – לבריאות, ואף שכיום יש שהקלו בכך, כתבו הפוסקים שראוי להחמיר.

אמרו חכמים שהמבקר את החולה בשבת אומר: "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא". וביארו הראשונים שהאיסור להתפלל בשבת לרפואת חולים, הוא מחשש שהתפילות יביאו לידי עצב, דבר האסור בשבת. ודנו הפוסקים אודות נוסח "מי־ שברך" בבית־הכנסת, האם מותר לאומרו בשבת עבור החולה. יש שכתבו שמותר לומר "מי־שברך" עבור חולה שאין נוכח במקום, שבהיעדרו אין מצטערים בהזכרתו. ויש שכתבו לשנות את הנוסח ולומר "שבת היא מלזעוק.." ודעת אדמו"ר הזקן היא שמותר לאדם לבקש על עצמו אף בשבת, כמו שהתירו אפילו תענית חלום בשבת. אולם בציבור מותר להזכיר רק חולה שיש בו סכנה ביום השבת בעצמו, וחולה שאינו מסוכן עד־כדי־כך אין להזכירו בציבור בשבת.

נאמר בגמרא שישנם כמה אנשים הצרכים שמירה מן המזיקים, ביניהם נמנים חתן וכלה. בטעם הדבר כתבו הראשונים שהוא משום שהמזיקים מתקנאים בהם, ולכן יש לשומרם מפניהם. אולם בפרקי דרבי אליעזר מובא טעם אחר לכך שחתן צריך שמירה, משום שהוא "דומה למלך .. מלך אינו יוצא יחידי לשוק, אף חתן כן". כתבו הפוסקים שמה שאמרו שאין חתן יוצא יחידי לשוק, אין הכוונה דווקא לשוק אלא שבכל מקום בו מצויים רבים, יש להקפיד שלא יראו את החתן בודד לבדו. ויש שהוסיפו והחמירו יותר להקפיד שגם בביתו לא ישב החתן לבדו ואף ביום צריך לשמירה. ובהלכה הבאה יתבארו אי"ה פרטים נוספים על-כך, ומנהגנו בזה.