הלכה יומית

בהלכה הקודמת התבאר שהיהודי שעבורו שבת מותר לבקש מחברו שכבר הבדיל שיעשה עבורו מלאכה, ודנו הפוסקים אודות השלכה נוספת מדין זה. כידוע בהלכות שבת קיימות שיטות שונות אותם קבלו על-עצמם כל עדה וחוג כמנהגה. לשם דוגמא- ישנם הנוהגים לחמם בשבת, מאכלים לחים שבושלו קודם השבת, השאלה היא, האם מותר למחמיר בזה, לבקש מיהודי שמקל בכך שיחמם עבורו בשבת. יש מן הפוסקים שכתב לאסור ונימוקו עמו: כשמבקש ממי שכבר הבדיל – בצאת השבת – לעשות מלאכה, מותר, כיוון שעקרונית הוא יכול בעצמו להבדיל ולעשותה ללא-מניעה, רק שבוחר להמשיך לשבות, אולם הנוהג חומרא בעצמו, עבורו זה אסור, ולכן אסור לו לומר לחברו שיעשה פעולה זו עבורו.

מסופר בגמרא שלאחר נצחון מלכות בית-חשמונאי, התקינו שיהיו מזכירים שם-שמים אפילו בשטרות חוב, אלא שלא הייתה דעת חכמים נוחה מכך, כיוון ש"למחר זה פורע את חובו ונמצא שטר מוטל באשפה". ומתוך חשש לביזיון שם שמים ביטלו חכמים את התקנה, וייקרו את כבוד שמיים עד כדי כך, שאת יום ביטול התקנה קבעו כיום חג. ונפסק הדבר אף להלכה, שלא לכתוב שם-שמיים במכתבים, מחשש שמא יתבזה חלילה. באשר לשטרות כמו הדולר ודומיהן שנכתב בהן שם-שמים כידוע, נחלקו הפוסקים: יש שאמרו שאין צורך לנהוג בהן בקדושה. אלא שלדעת אדמוה"ז- גם בשמות הנכתבים באותיות לועזיות חלה קדושה, ולכן יש שהחמירו שלא לנהוג בהן בביזיון.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, שלא הייתה דעת חכמים נוחה מכך שכותבים שם שמיים בשטרות, ונפסק אף להלכה, שלא לכתוב שם-שמיים במכתבים, מחשש שמא יתבזה חלילה. בעקבות זאת דנו הפוסקים אודות המנהג לפתוח במכתבים ומודעות בכתיבת "ב"ה" – האם אין בכתיבת "ב"ה" במכתבים חשש לביזיון שם שמיים. ואכן היו שהורו שלא לכתוב אותיות "ב"ה" במכתבים, שכן האות ה' אף היא מאותיות השם, וחל עליו איסור מחיקה, וכמו כן יש איסור בהשלכתו במקום ביזיון. אלא שלמעשה מקובל בין פוסקים רבים להקל בכך וכן הוא מנהג הרבי. מפענחים את האות ה' בראשי-התיבות "ב"ה" לא כאות משמות הקודש, אלא כמרמזת על המילה "השם" שאין בה קדושה, ואין חשש לביזיונה.

נאמר בגמרא: "ידיים אין טהורות לחצאין", כלומר שפיכת המים בנטילת הידיים צריכה להיות בצורה כזו שתגיע לכל היד, ומי שנטל רק חצי ידו עליו לחזור וליטול שוב את כל ידו גם את החלק שכבר נטל, משום שאין זו דרך נטילה. ודנו הפוסקים אודות מי שאינו יכול ליטול את כל ידו מפני שידו חבושה – כיצד ינהג בנטילת ידיים. למעשה כתבו הפוסקים שתחבושת שניתן להסירה ואין הדבר כרוך בכאב או בצער מיוחד, חייב להסירה לפני שייטול ידיו. אולם בפלסטר שאף פעם לא אכפת לו להסתובב אתו ואינו מורידו, אינו חייב להסירו לפני הנטילה, אולם אם הפלסטר רופף ויכול להסירו בקלות עליו להורידו, והגר"ח נאה כותב שלדעת אדמוה"ז יש להיזהר שהמים לא יגעו בפלסטר.

בהמשך להלכה הקודמת אודות נטילת ידיים למי שידו חבושה, יוצגו להלן הבהרות נוספות בהקשר זה. כתבו הפוסקים, שתחבושת שבוודאות לא יסירה במהלך האכילה, מחמת הכאב, ייטול את שאר חלקי היד ברביעית מים ואינו צריך להסירה. אולם, אם יש מעליה חבישה נוספת שמטרתה לחזק את התחבושת התחתונה והיא גדולה ממנה, עליו להסירה כדי שיוכל ליטול את אותו חלק ביד. תחבושת שאין צורך להסירה ונטל עמה ידיו, אך במהלך הסעודה נפלה לו, אם אינו חובש את אותו מקום מיד, אין הוא רשאי להמשיך לאכול ללא נטילת ידיים כדין. ואם נאסר עליו להרטיב את הפצע, יעטוף את היד בניילון או במטלית נקייה.

נאמר: "ולא תונו איש את עמיתו" ודרשו חכמים: "כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים". בין הדברים שאסרו חכמים משום "הונאת-דברים" נכלל איסור לכנות את החבר בשם גנאי. איסור זה הוא שלא בפניו. יתר על כן אמרו חז"ל שאיסור זה בתקפו, אף אם הלה כבר הורגל בכינוי זה, כיוון שהתכוון לקרוא לו בשם גנאי, לכן עובר הוא על האיסור. כמו כן אסור אף לכנות שם גנאי לקטן. וגם כשמתכוון בדרך צחוק והיתול הדבר אסור. ואף המוכיח את חברו על דבר שאינו הגון שעשה, עליו להיזהר שלא לכנותו בשם גנאי. ובהלכה יתבארו אי"ה פרטים נוספים בהגדרת איסור זה.

על קדושת ירושלים והמקדש נאמר בגמרא: "גגין ועליות לא נתקדשו", כלומר גגו של המקום המקודש אינו בכלל הקדושה. וכיוון שדינים מסוימים נלמדו מגמרא זו להלכות תפלה ובית־ הכנסת, דנו הפוסקים אודות בית־כנסת שמעליו קיימות דירות מגורים. וכתבו הפוסקים שאסור לעשות תשמיש מבוזה מעל בית־הכנסת, ולכן אין לקבוע את מקום התפלה ארון הקודש וקריאת־התורה מתחת לשירותים. עם־זאת, כתבו הפוסקים שעל־אף שבשירותים המשמשים את בית־הכנסת ניתן להקל ולבנותם מעל מקום התפלה בבית־ הכנסת, ראוי מאוד להימנע מכך, בפרט לאור העובדה שיש הסוברים שהטינוף שתחת בית־הכסא מונע את התפילות מלעלות למעלה, ואף שמעיקר הדין ניתן להקל בזה, לכתחילה ראוי לחוש לדבריו ולא להתפלל תחת בית־הכסא.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת על פי דברי וגמרא והפוסקים יש להקפיד שהחתן והכלה לאחר החתונה לא יצאו ללא ליווי, במשך שבעת ימי המשתה. על פי מנהגנו, גם כששניהם יוצאים יחד אין די בכך, ומקפידים שיתלווה אליהם לפחות עוד אדם. אף על פי שהשמירה לחתן וכלה, הוזכרה בפוסקים בעיקר לאחר החתונה, ומטרתה גינוני כבוד עבור החתן והכלה; עם זאת, מספר הרבי ששמע מכ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ שיש להקפיד, שלא ישהו לבד גם כמה ימים לפני החתונה, משום שמירה. ומקובל בפי חסידים שהוראה זו אמר כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ לרבי שבוע לפני חתונתו, ומשמע שהחל משבוע לפני החתונה יש להקפיד על כך.

נאמר בגמרא: "החובל בעצמו, אע"פ שאינו רשאי, פטור". וכמה מהראשונים כתבו שאיסור החבלה מן התורה; והיו שכתבו שהאיסור הוא רק בחבלה שאינה־תועלתית, אך חבלה לצורך מותרת. ודנו האחרונים האם מותר לתרום דם לצורך הרווחת ממון, כשלצורך עידוד התרומה מעניקים מלגות שונות. כמובן שכשישנו חולה הזקוק לזה ודאי הדבר מותר לצורך הצלתו. אולם כאשר התרומה מיועדת עבור בנק־הדם בחו"ל, ויתכן שמנת הדם לא תבוא לאדם שדוחים איסור עבורו. אלא שכתבו הפוסקים להקל בזה ראשית משום שבימי הגמרא היה מוקבל שהוצאת הדם מן הגוף יש בו משום רפואה, שנית, יתכן שאין בכך כל איסור חבלה כיוון שכיום הוצאת הדם נעשית כמעט ללא צער.

נאמר בגמרא שהרואה את ספר התורה כשמוליכים אותו חייב לעמוד. ולמדו זאת מקל וחומר, שאם לפני תלמידי חכמים עומדים, כל שכן שלפני התורה עצמה צריך לעמוד. ואף העוסק בתורה, ורואה שמוליכים את ספר התורה, חייב לקום מפניו. אלא שכל האמור הוא רק כשספר התורה נמצא באותה רשות, כגון שהוא בבית הכנסת ומוליכים את ספר התורה חייב לעמוד כמלא עיניו מן הספר. וכתבו הפוסקים שהיושב בחוץ ורואה שמוליכים את ספר התורה בחוץ כגון בהכנסת ספר תורה, אפילו שספר התורה רחוק ממנו – עליו לעמוד, ורק כאשר מתרחק ספר התורה מרחק של כמאה ושלושים מטר, או כשאינו רואהו אינו חייב לעמוד יותר ורשאי להתיישב.

על השבת נאמר: "וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר". ודרשו חכמים: "חפציך אסורים", כלומר שאסור להתעסק בצרכיו בשבת, כגון לעמוד ולבחון דבר מה בדירתו או בחצרו, כשניכר שהוא מתכנן את מלאכתו שלאחר השבת. ודנו הפוסקים האם מותר להיכנס לתחנת אוטובוס בשבת. וכתבו הפוסקים שהדבר תלוי בכוונתו: כשנכנס לתחנה בכדי לנוח על הספסל מהליכתו או בכדי להתגונן מהגשם או מהשמש הקופחת מותר שאינו ניכר בכך שממתין לאוטובוס, אך ייזהר שלא לעיין בלוח זמני הנסיעה התלוי בתחנה. אולם אסור להמתין בתחנת האוטובוס בשבת, רק מתוך כוונה לנסוע מיד בצאת השבת, שפוגע בכבוד השבת, ואף זה נכלל בהגדרת "חפציך" שנאסרו בשבת.

על חג החנוכה נאמר בגמרא שנקבע "בהלל ובהודאה". וביארו הפוסקים שכוונת הגמרא "אבל מותרין .. בעשיית המלאכה". כלומר, בשונה מחגים אחרים שנקבעו אף לאיסור מלאכה, בחנוכה מותר. עם-זאת כתבו הפוסקים, שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה כל עוד הנרות דולקים. כתבו הפוסקים שהמלאכות מהן נמנעות הנשים בעת ההדלקה הן תפירה, כיבוס ודומיהן, אולם בהכנת צורכי סעודה וכדומה מותרות, שכן זמן הדלקת הנרות לא חמור במהותו יותר מחול המועד. ויש שהחמירו ואסרו בחצי השעה הראשונה כל מלאכה, ויש שהחמירו עוד ואמרו שאף הגברים אסרים במלאכה בזמן זה; מדברי הרבי משמע שנשים משתדלות להמנע מכל מלאכה. יצוין כי למעשה גם ללא האיסור, למנהגנו מקפידים להתעכב למשך חצי השעה הראשונה על יד הנרות.