הלכה יומית

כאמור בהלכה הקודמת היחס לאיסור צער בעלי חיים הוא כאל איסור מן התורה. עם זאת, במקום הצורך לא נאמר איסור צער בעלי חיים. אדמוה"ז מבאר שלמדים זאת מן העובדה, שהתורה התירה שחיטת בעלי חיים לצורך מאכל האדם. ומכאן למדו הפוסקים על יתר צרכי האדם, כגון צרכים רפואיים הנעשים באמצעות שימוש בבעלי חיים. אחד התחומים בהם התעוררה שאלת צער בעלי חיים, היא בעניין ניסויים על בעלי חיים לצורך פיתוח רפואי. ולאור האמור כתבו כמה מן הפוסקים להתיר זאת מאחר ותרופות רבות התגלו במרוצת השנים על ידי ניסויים בבעלי חיים, ויש בכך תועלת ברורה, לכן נכלל הדבר כצורך האדם, ואין בכך איסור.

כפי שהתבאר בהלכות הקודמות איסור צער בעלי-חיים על אף חומרתו – לא חל במקום שיש בו צורך לאדם. אל שלחנן של הפוסקים הובאה השאלה, האם יציאה לציד לצורך שעשוע והתעמלות מותרת, או שיש בה משום איסור. על שאלה זו כתב הנודע ביהודה להוכיח שבעצם הריגת בעל- חי אין איסור צער בעלי-חיים, ואף לא הכרחי שיש בו משום איסור בל תשחית שכן יכול ליהנות מעורו. אולם למסקנת דבריו נטה לאסור מכוון שונה, שכן בכל התורה המינוח "איש ציד" מיוחס רק לנמרוד ועשו, ואין דרכו של איש ישראל להמית בעל- חי ללא תועלת; וכשהדבר כרוך בסכנה יש בכך אף איסור משום ונשמרתם מאוד לנפשותיכם".

אסרו חכמים בשבת לומר לנכרי לעשות בעבור יהודי מלאכה האסורה בשבת, ואף החמירו ואמרו שגוי העושה מלאכה עבור יהודי נחשב כשלוחו, והמלאכה האסורה מיוחסת ליהודי. כל זה משום "שלא תהא שבת קלה בעיניהם"; ואסרו אף ליהנות בשבת וביום-טוב ממלאכה שנעשתה בעבורנו על-ידי הנכרי. עם-זאת, כותב אדמוה"ז שאיסור האמירה הוא רק בשבת עצמה, אולם מי שקיבל שבת מוקדם כשעדיין לא נכנסה השבת, או מי שעדיין לא הבדיל בצאת השבת, מותר לו לומר שיעשו עבורו מלאכה- ומותר אף לבקש מיהודי שיעשה עבורו את אותה המלאכה, כיוון שהמקבל על עצמו שבת קודם זמנה קיבל רק איסורים התלויים בגופו, ולא איסורים שחוץ לגופו כגון כשאחר עושה עבורו את המלאכה.

בהלכה הקודמת התבאר שהיהודי שעבורו שבת מותר לבקש מחברו שכבר הבדיל שיעשה עבורו מלאכה, ודנו הפוסקים אודות השלכה נוספת מדין זה. כידוע בהלכות שבת קיימות שיטות שונות אותם קבלו על-עצמם כל עדה וחוג כמנהגה. לשם דוגמא- ישנם הנוהגים לחמם בשבת, מאכלים לחים שבושלו קודם השבת, השאלה היא, האם מותר למחמיר בזה, לבקש מיהודי שמקל בכך שיחמם עבורו בשבת. יש מן הפוסקים שכתב לאסור ונימוקו עמו: כשמבקש ממי שכבר הבדיל – בצאת השבת – לעשות מלאכה, מותר, כיוון שעקרונית הוא יכול בעצמו להבדיל ולעשותה ללא-מניעה, רק שבוחר להמשיך לשבות, אולם הנוהג חומרא בעצמו, עבורו זה אסור, ולכן אסור לו לומר לחברו שיעשה פעולה זו עבורו.

מסופר בגמרא שלאחר נצחון מלכות בית-חשמונאי, התקינו שיהיו מזכירים שם-שמים אפילו בשטרות חוב, אלא שלא הייתה דעת חכמים נוחה מכך, כיוון ש"למחר זה פורע את חובו ונמצא שטר מוטל באשפה". ומתוך חשש לביזיון שם שמים ביטלו חכמים את התקנה, וייקרו את כבוד שמיים עד כדי כך, שאת יום ביטול התקנה קבעו כיום חג. ונפסק הדבר אף להלכה, שלא לכתוב שם-שמיים במכתבים, מחשש שמא יתבזה חלילה. באשר לשטרות כמו הדולר ודומיהן שנכתב בהן שם-שמים כידוע, נחלקו הפוסקים: יש שאמרו שאין צורך לנהוג בהן בקדושה. אלא שלדעת אדמוה"ז- גם בשמות הנכתבים באותיות לועזיות חלה קדושה, ולכן יש שהחמירו שלא לנהוג בהן בביזיון.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, שלא הייתה דעת חכמים נוחה מכך שכותבים שם שמיים בשטרות, ונפסק אף להלכה, שלא לכתוב שם-שמיים במכתבים, מחשש שמא יתבזה חלילה. בעקבות זאת דנו הפוסקים אודות המנהג לפתוח במכתבים ומודעות בכתיבת "ב"ה" – האם אין בכתיבת "ב"ה" במכתבים חשש לביזיון שם שמיים. ואכן היו שהורו שלא לכתוב אותיות "ב"ה" במכתבים, שכן האות ה' אף היא מאותיות השם, וחל עליו איסור מחיקה, וכמו כן יש איסור בהשלכתו במקום ביזיון. אלא שלמעשה מקובל בין פוסקים רבים להקל בכך וכן הוא מנהג הרבי. מפענחים את האות ה' בראשי-התיבות "ב"ה" לא כאות משמות הקודש, אלא כמרמזת על המילה "השם" שאין בה קדושה, ואין חשש לביזיונה.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, מקובל כבר מימי חז"ל שמי שהתעטש מאחלים לו "אסותא" שיהיה לו לבריאות; אלא שדנו הפוסקים האם תמיד ניתן לומר זאת. נפסק בשלחן ערוך שאין לומר זאת בעת הסעודה, מפני שאסור לדבר בסעודה מפני הסכנה. וכן יש הנמנעים מלומר זאת בשבת משום ש"שבת היא מלזעוק", שאין מבקשים רחמים בשבת כבחול, אלא שלמעשה מקובל להקל בזה. הנמצא בבית־הכסא ושומע מבחוץ התעטשות, יש הנמנעים מלומר "אסותא" – לבריאות, משום שאסור לדבר בבית־הכסא. והמתעטש בבית המדרש ובפרט בעת לימוד התורה, נפסק בשלחן ערוך שאין לומר "אסותא" – לבריאות, ואף שכיום יש שהקלו בכך, כתבו הפוסקים שראוי להחמיר.

אמרו חכמים שהמבקר את החולה בשבת אומר: "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא". וביארו הראשונים שהאיסור להתפלל בשבת לרפואת חולים, הוא מחשש שהתפילות יביאו לידי עצב, דבר האסור בשבת. ודנו הפוסקים אודות נוסח "מי־ שברך" בבית־הכנסת, האם מותר לאומרו בשבת עבור החולה. יש שכתבו שמותר לומר "מי־שברך" עבור חולה שאין נוכח במקום, שבהיעדרו אין מצטערים בהזכרתו. ויש שכתבו לשנות את הנוסח ולומר "שבת היא מלזעוק.." ודעת אדמו"ר הזקן היא שמותר לאדם לבקש על עצמו אף בשבת, כמו שהתירו אפילו תענית חלום בשבת. אולם בציבור מותר להזכיר רק חולה שיש בו סכנה ביום השבת בעצמו, וחולה שאינו מסוכן עד־כדי־כך אין להזכירו בציבור בשבת.

נאמר בגמרא שישנם כמה אנשים הצרכים שמירה מן המזיקים, ביניהם נמנים חתן וכלה. בטעם הדבר כתבו הראשונים שהוא משום שהמזיקים מתקנאים בהם, ולכן יש לשומרם מפניהם. אולם בפרקי דרבי אליעזר מובא טעם אחר לכך שחתן צריך שמירה, משום שהוא "דומה למלך .. מלך אינו יוצא יחידי לשוק, אף חתן כן". כתבו הפוסקים שמה שאמרו שאין חתן יוצא יחידי לשוק, אין הכוונה דווקא לשוק אלא שבכל מקום בו מצויים רבים, יש להקפיד שלא יראו את החתן בודד לבדו. ויש שהוסיפו והחמירו יותר להקפיד שגם בביתו לא ישב החתן לבדו ואף ביום צריך לשמירה. ובהלכה הבאה יתבארו אי"ה פרטים נוספים על-כך, ומנהגנו בזה.

על קדושת ירושלים והמקדש נאמר בגמרא: "גגין ועליות לא נתקדשו", כלומר גגו של המקום המקודש אינו בכלל הקדושה. וכיוון שדינים מסוימים נלמדו מגמרא זו להלכות תפלה ובית־ הכנסת, דנו הפוסקים אודות בית־כנסת שמעליו קיימות דירות מגורים. וכתבו הפוסקים שאסור לעשות תשמיש מבוזה מעל בית־הכנסת, ולכן אין לקבוע את מקום התפלה ארון הקודש וקריאת־התורה מתחת לשירותים. עם־זאת, כתבו הפוסקים שעל־אף שבשירותים המשמשים את בית־הכנסת ניתן להקל ולבנותם מעל מקום התפלה בבית־ הכנסת, ראוי מאוד להימנע מכך, בפרט לאור העובדה שיש הסוברים שהטינוף שתחת בית־הכסא מונע את התפילות מלעלות למעלה, ואף שמעיקר הדין ניתן להקל בזה, לכתחילה ראוי לחוש לדבריו ולא להתפלל תחת בית־הכסא.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת על פי דברי וגמרא והפוסקים יש להקפיד שהחתן והכלה לאחר החתונה לא יצאו ללא ליווי, במשך שבעת ימי המשתה. על פי מנהגנו, גם כששניהם יוצאים יחד אין די בכך, ומקפידים שיתלווה אליהם לפחות עוד אדם. אף על פי שהשמירה לחתן וכלה, הוזכרה בפוסקים בעיקר לאחר החתונה, ומטרתה גינוני כבוד עבור החתן והכלה; עם זאת, מספר הרבי ששמע מכ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ שיש להקפיד, שלא ישהו לבד גם כמה ימים לפני החתונה, משום שמירה. ומקובל בפי חסידים שהוראה זו אמר כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ לרבי שבוע לפני חתונתו, ומשמע שהחל משבוע לפני החתונה יש להקפיד על כך.

נאמר בגמרא: "החובל בעצמו, אע"פ שאינו רשאי, פטור". וכמה מהראשונים כתבו שאיסור החבלה מן התורה; והיו שכתבו שהאיסור הוא רק בחבלה שאינה־תועלתית, אך חבלה לצורך מותרת. ודנו האחרונים האם מותר לתרום דם לצורך הרווחת ממון, כשלצורך עידוד התרומה מעניקים מלגות שונות. כמובן שכשישנו חולה הזקוק לזה ודאי הדבר מותר לצורך הצלתו. אולם כאשר התרומה מיועדת עבור בנק־הדם בחו"ל, ויתכן שמנת הדם לא תבוא לאדם שדוחים איסור עבורו. אלא שכתבו הפוסקים להקל בזה ראשית משום שבימי הגמרא היה מוקבל שהוצאת הדם מן הגוף יש בו משום רפואה, שנית, יתכן שאין בכך כל איסור חבלה כיוון שכיום הוצאת הדם נעשית כמעט ללא צער.