הלכה יומית

בהלכה הקודמת התבאר, שלימוד ההלכות בכל יום מחויב על פי ההלכה, ולימוד ההלכות קודם ללימוד בעומק התלמוד. אדמוה"ז מבהיר מבחינה פרקטית, עד כמה נחוץ לימוד ההלכות המעשיות. ראשית, על האדם להיות בקי בכל ההלכות של קיום כל המצוות, וזהירות מכל איסור, מפני שלא תמיד ישנו מורה־ הוראה נגיש, שיוכל לשאול אותו כיצד לנהוג, ובהעדר הלימוד בקלות יוכל לעבור על איסורים ח"ו, כמו בהלכות שבת המרובות. שנית, יתכן ויהיו דברים שכלל לא יעלה בדעתו שקיימת בעיה כלשהי בתחום זה, ולכן על כל אדם מוטל לרכוש ידע כללי בהלכות הצריכות הלכה־למעשה, ולו בכדי שידע להפנות את השאלה אל רב מורה־הוראה שיורהו כיצד לנהוג.

אחת מל"ט־המלאכות האסורות בשבת הינה מלאכת 'בונה', ומקורה במלאכת הבנייה במשכן. במלאכת בונה נכלל גם מי שחופר גומה, וכן הסותם גומה בשבת ומשווה את פני־הקרקע, והרי הוא כבונה, דוגמאות נפוצות לאיסור "משווה־גומות" הוא בטאטוא הבית ורחיצתו. וכתבו הפוסקים ־שאף שכיום הקלו יותר בטאטוא הבית (אך לא החצר) כיוון שכיום רוב הבתים מרוצפים־ את רחיצת הבית בשבת לא התירו, על־אף שכיום החשש שמא ישווה גומות הרצפות הינו חשש רחוק, תקנת חז"ל בעינה עומדת, והתירו זאת רק בעת־הצורך כגון במקום מטונף ביותר כשיישנם תינוקות הזוחלים, מותר לשפוך מים על הרצפה ולגרפם במגב גומי, אך לא בדברים העשויים להביא לידי איסור סחיטה בשבת.

אודות הזהירות בקדושת התפילין נאמר בגמרא: "כלי שהוא כליין אפילו עשרה .. כחד". כלומר, חכמים נזהרו ביותר בכבודן של התפילין עד כדי-כך, שאפילו כשהן מונחות בכמה כיסויים אסור לנהוג בפניהם בביזיון, כל עוד כיסויים אלו שייכים לתפילין, עד שיניח את נרתיקן בכלי אחר שאינו שלהן. ודנו הפוסקים לגבי ישיבה על מזוודה בה מונחות תפילין, ויש שכתבו לאסור זאת אף שהתפילין מונחות בכלי אחר, משום שבישיבתו מכביד עליהם והוא ביזיון התפילין. אבל להניח את המזוודה על הרצפה, מעיקר הדין מותר, אלא שראוי שלא יהיו התפילין בתחתית המזוודה, אלא יהיו תחתיהם חפצים המפרידים בינם לקרקע ומוטב שהתפילין יהיו בגובה טפח מעל הקרקע.

בהלכה הקודמת התבאר, שקיים איסור שטיפת הרצפה בשבת, על פי גזרת חז"ל, שמא יבוא להשוות גומות שבקרקע ויעבור על איסור "בונה" בשבת. וכתבו הפוסקים שכאשר נכרי שוטף את הרצפה הדבר אפשרי, כיוון שלא אסרו אמירה לנכרי ב"פסיק רישיה" (=כשהפעולה תיעשה בוודאות) ורק ליהודי אסרו זאת. אלא שצריך לומר לנכרי שלא ישתמש עם סמרטוט או כל דבר שעשוי להביא לידי איסור סחיטה. עוד כתבו הפוסקים שניקוי והדחת השיש, הכיור והחרסינות שבמטבח ובבית־הכסא בעת־הצורך, מותרים אף ליהודי בשבת, משום שעליהם לא חלה גזירת חז"ל־ האוסרת את הדחת הקרקע בלבד, אלא שכאמור־ יש להיזהר שלא להשתמש לשם־כך בדבר העלול להביא לידי סחיטה.

נאמר: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך". ומהמילים "את כל" למדו חכמים, שחיוב הפרשת מעשר הוא מכל סוגי הרווחים. ודנו הפוסקים אודות מתנות ושוברים שווי-כסף, האם חל עליהם חיוב מעשר. יש שכתבו שאם משתמש במתנה כמות שהיא, אינו חייב להפריש את הערך הכספי של מעשר ממנה. ויש שסברו שמכל מתנה יפריש שווי מעשר. כמו-כן דנו הפוסקים לגבי אדם הנצרך לקבל מענק ממגבית צדקה, האם חייב הוא במעשר; יש שכתבו שהוא חייב במעשר בדומה לחיוב מעשר בתבואה, אולם יש שכתבו שאינו חייב, כיוון ש"פרנסת עצמו קודמת לכל אדם", ואם בכל-זאת רוצה להפריש, ראוי שייתן את המעשר לקופה ממנה קיבל את הכסף.

אמרו חכמים: "לא יאחז אדם תפילין בידו וספר תורה בזרועו ויתפלל". ונפסק להלכה שאסור להחזיק כל חפץ יקר־ערך כגון כסף, ספרים ודומיהם, או דבר מסוכן כגון סכין־ בעת התפלה, מחשש שמא יטרידוהו בעת התפלה. ולגבי טרדות שנוצרו במהלך התפילה, כגון שנפל ספר קודש על הרצפה, ומפריע למתפלל להתרכז בתפילתו, מותר להרימו אף באמצע התפלה, אך לא באמצע הברכה – אלא יסיימה וירים את הספר לפני שיתחיל את הברכה הבאה. וכתבו הפוסקים, שאף אם תינוק בוכה באמצע התפלה ומפריע לציבור, אביו צריך להפסיק להתפלל, ולנסות להרגיעו בלי לדבר, ואם הדבר אינו מועיל – עליו אף לצאת עמו מבית הכנסת עד שיירגע.

נאמר: "ויעבור ה' על פניו, ויקרא" ואמרו חכמים: "מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח-ציבור והראה לו למשה סדר תפילה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין, יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם". ומכך שה' נגלה למשה כשליח-ציבור למדו הראשונים, שי"ג מדות נאמרות בציבור דווקא. ובשלחן ערוך נפסק, שדווקא בדרך תחנונים אין לאמרם ביחידות, אך בדרך קריאה בלבד מותר. אלא שלמנהגנו נראה שאין אומרים אותם ביחיד כלל, גם לא כקריאה בניגון וטעמים, ועפ"ז האומר סליחות ביחיד, ידלג עליהם. אולם יש המדייקים, שהאומר סליחות בציבור ואינו מצליח להתקדם בקצב הציבור, רשאי לומר את י"ג מידות הרחמים כל זמן שהציבור עדיין אומר את הסליחות, אף שהתקדמו.

נאמר בגמרא שהרואה את ספר־תורה כשמוליכים אותו חייב לעמוד. ולמדו זאת מקל־וחומר, שאם בפני תלמידי־חכמים לומדי התורה קמים, כל־שכן שספני התורה עצמה עומדים. ואף העוסק בתורה, ורואה שמוליכים את ספר־התורה, חייב לקום, גם עדיין אינו רואהו אלא רק שומע את קול הפעמונים שעל הספר, חייב לעמוד. אלא שכל האמור הוא רק כשספר־התורה נמצא באותה רשות, כגון שהוא בבית־הכנסת ומוליכים את ספר־התורה, אבל היושב מחוץ לבית־הכנסת, ורואה מהחלון שמוליכים את ספר־התורה בבית־הכנסת, אינו צריך לעמוד כיוון שהוא ברשות אחרת. וכתבו הפוסקים שכשספר־התורה מונח על הבימה וכן כשהמגביה יושב כשספר־התורה עליו, אין צורך לעמוד, מפני שהספר נמצא במקום המיועד לו באותו הזמן.

כתבו הפוסקים שבעת אמירת הסליחות על שליח הציבור להתעטף בטלית ולמדו זאת מכך שכשלימד ה' את משה את י"ג מדות הרחמים, "נתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור"; טעם נוסף לעטוף החזן בטלית בעת הסליחות, משום כבוד הציבור. ולכן על-אף שהסליחות הראשונות נאמרות בלילה, הש"ץ מתעטף בטלית, אך אינו מברך עליה; ואילו ביתר הימים- שהסליחות נאמרות ביום, שליח הציבור מברך על הטלית בעת העטיפה. וכותב אדמוה"ז להלכה שכשמקיימים מניין לסליחות קודם עלות השחר, לא יברך על הטלית קודם זמנה, אך כשיאיר היום ימשמש בציציותיו ויברך עליהן, כפי שלמדו חז"ל שהמשמוש נחשב כאלו הוא לובש את הטלית כעת.

חז"ל למדו כי ארבעים הימים, מראש-חודש אלול ועד יום- הכיפורים, הם ימי רצון. בין מנהגי ימים אלו שמנו הפוסקים, הוא מנהג אמירת מזמור "לדוד ה' אורי" בסיום תפלות שחרית ומנחה, עד מנחה של הושענא רבה שמרומזים בו מועדי תשרי. ויש המנמקים את התחלת המזמור כבר מתחילת חודש אלול, משום שבמזמור זה ישנם י"ג שמות ה', המרמזים על י"ג מידות הרחמים שמאירים החל מר"ח אלול. וכמה שיטות נאמרו אודות זמן אמירתו, ומנהגנו לאמרו בשחרית לפני אמירת "קווה" ובמנחה לפני "עלינו לשבח". אלא שכותב הרבי, שהמתפלל במקום שאומרים "לדוד ה'" לאחר "עלינו", יאמר "עלינו" עם הציבור ואחר כך יאמר "לדוד ה'".

אמרו חכמים: "כל מקום שנאמר "לא יאכל" .. אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה עד שיפרט לך הכתוב". כלומר, שמלבד האיסור האכילה, ישנו איסור על כל תועלת שניתן להפיק מהדבר האסור. בין ההנאות שמנו חז"ל היא האכלת בהמות וחיות, ולכן דברים האסורים בהנאה כחמץ בפסח או חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אסור להאכילם לחיות. כמו-כן יש להיזהר מלהאכיל תערובת של בשר בקר וחלב שבושלו יחדיו, שכן תערובת זו אסורה בהנאה. ולגבי בהמה טהורה שלא נשחטה כדין, שבושלה בחלב, הסתפקו הפוסקים האם ניתן להאכיל ממנה לחיות, ומספק יש שכתבו להחמיר. אולם ביתר הדברים שאיסורם הוא רק באכילה –כגון בשר בהמה- טמאה שהתבשל בחלב- אין חיוב שיהיה כשר דווקא.

חז"ל הפליגו בגודלו וחשיבותו של בית הכנסת באלכסנדריה, בו היו מתפללים "כפליים כיוצאי מצרים" כ120,000- איש. בין התיאורים מציינים: "ובימה של עץ באמצעיתה". יש הרואים בכך מקור קדום לדברי הראשונים שהובאו אף להלכה בשו"ע – שהבימה צריכה לעמוד באמצע בית הכנסת. ואף שיש הסבורים שאין זה חיוב גמור, עם זאת כתבו פוסקים רבים, שיש להקפיד על כך, בדומה למזבח הפנימי שהיה באמצע ההיכל. למעשה הורה הרבי, שיש להציב את הבימה באמצע בית הכנסת, ובמקרה שישנם אילוצים שונים להציבה בסמוך לקיר, יש להקפיד לכל הפחות שתהיה שורה אחת של מתפללים כהפסק בין הבימה לקיר. יש אומרים שבבית המדרש יש מקום להקל בכך.