הלכה יומית

בהלכה הקודמת התבאר שהרואה את חברו טועה חובה על האדם להוכיחו. עם זאת ישנם מקרים יוצאי דופן בהם הסתייגו חכמים מחובת התוכחה, ונימקו זאת בכך ש"מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים". כלומר, שאם התוכחה לא תישמע, ועלולה לגרימת עבירה בזדון, טובה השתיקה מהתוכחה. ודנו הפוסקים בדברי הגמרא, מתי יש לנקוט כלל זה ומתי בכל זאת ישנה חובת התוכחה. יש הסוברים שאף באיסור המפורש בתורה, נאמר הכלל ש"מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים", במקום שבוודאי לא יישמעו לתוכחה, ולעומתם יש שפסקו שכלל זה לא נאמר בדבר המפורש בתורה, ובדבר המפורש בתורה ישנה חובת המחאה, וכך הכריע אדמוה"ז למעשה.

אמרו חכמים: "כבוש הרי הוא כמבושל". כלומר, מאכל שאסור באכילה, ומאכל המותר באכילה, שנשרו יחד למשך 24 שעות כשהם לחים, נחשב הדבר כאילו התבשלו יחד, שטעמו של האיסור נבלע בהיתר, ואוסר אף את המאכל המותר. ודנו הפוסקים האם נאמר דין זה גם על דברים קפואים ששהו יחד, יש הסוברים שדין זה נאמר רק בדבר נוזלי שאז מינים מתערבים ונאסרים, אולם בדברים קפואים כל אחד נותר במקומו ולא משפיע על זולתו. ולכן כלי שהיה בו מוצר חלבי קפוא לא הפך לחלבי, ובמידה והוא נקי מותר לאחסן בו מוצרי בשר. אלא שיש שהחמירו בכך, וכתבו שכשאין הפסד מרובה יש להפקיד על כך.

אמרו חכמים: "שינוי מקום צריך לברך". וביארו בגמרא, שדברים שברכתם האחרונה "בורא נפשות" כמו מים, אם יצא מהחדר בו שתה, יציאתו מהווה סיום השתייה, ואפילו אם חוזר למקום הראשון לשתות, צריך לברך מחדש. אלא שכתבו הפוסקים שאם בעת הברכה היתה דעתו לברך בחדר אחר באותו בניין, אינו מברך מחדש. וכן אם ניתן לראות את המקום החדש ממקום הברכה, לא יברך מחדש. כמו כן כותב אדמוה"ז שכאשר שותים כמה אנשים יחד, ואחד מהם נותר במקום הראשון, כשחוזרים למקום הראשון ושותים שם אין לברך. וכיוון ששינוי המקום יכול להביא לשאלות הלכתיות כאמור, לכן לכתחילה יש לסיים את השתייה באותו המקום ולברך מיד.

חז"ל למדו כי ארבעים הימים, מראש-חודש אלול ועד יום- הכיפורים, הם ימי רצון. בין מנהגי ימים אלו שמנו הפוסקים, הוא מנהג אמירת מזמור "לדוד ה' אורי" בסיום תפלות שחרית ומנחה, עד מנחה של הושענא רבה שמרומזים בו מועדי תשרי. ויש המנמקים את התחלת המזמור כבר מתחילת חודש אלול, משום שבמזמור זה ישנם י"ג שמות ה', המרמזים על י"ג מידות הרחמים שמאירים החל מר"ח אלול. וכמה שיטות נאמרו אודות זמן אמירתו, ומנהגנו לאמרו בשחרית לפני אמירת "קווה" ובמנחה לפני "עלינו לשבח". אלא שכותב הרבי, שהמתפלל במקום שאומרים "לדוד ה'" לאחר "עלינו", יאמר "עלינו" עם הציבור ואחר כך יאמר "לדוד ה'".

אמרו חכמים: "כל מקום שנאמר "לא יאכל" .. אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה עד שיפרט לך הכתוב". כלומר, שמלבד האיסור האכילה, ישנו איסור על כל תועלת שניתן להפיק מהדבר האסור. בין ההנאות שמנו חז"ל היא האכלת בהמות וחיות, ולכן דברים האסורים בהנאה כחמץ בפסח או חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אסור להאכילם לחיות. כמו-כן יש להיזהר מלהאכיל תערובת של בשר בקר וחלב שבושלו יחדיו, שכן תערובת זו אסורה בהנאה. ולגבי בהמה טהורה שלא נשחטה כדין, שבושלה בחלב, הסתפקו הפוסקים האם ניתן להאכיל ממנה לחיות, ומספק יש שכתבו להחמיר. אולם ביתר הדברים שאיסורם הוא רק באכילה –כגון בשר בהמה- טמאה שהתבשל בחלב- אין חיוב שיהיה כשר דווקא.

ההלכה הקודמת דנה אודות מסחר האסור בשבת. בדורנו הרחיבו הפוסקים את הדיון אודות מי שבבעלותו חנות אינטרנטית, באמצעותה ניתן לרכוש מוצרים על סמך כרטיסי האשראי – האם עליו לסגור את האתר בשבת. יש מן הפוסקים הסוברים שהדבר אסור, משום שקניה באמצעות כרטיס אשראי חלה מדין "סיטומתא", כלומר נוהג הסכם מסחרי המקובל בעולם, המוכר אף מדיני התורה, ולכן המכירה נזקפת לבעל החנות בשבת. אולם יש שדחו זאת, וסברו שהיות והמוכר גובה באשראי רק לאחר שבדק שאכן המוצר במלאי, וזה נעשה לאחר שבת, אין זה כמסחר בשבת מצד המוכר, אלא שלמעשה גינו הפוסקים את הנהגה זו, והורו שיש לסגור את האתר בשבת.

נאמר בגמרא: "הנכנס לישן על מטתו אומר .. ברוך המפיל חבלי שינה". וברכה זו נקבעה כהודאה לה' על השינה "מפני שהיא מצרכי בני אדם", ונותנת כוחות לאדם. ודנו הפוסקים כיצד ניתן לברך את הברכה לאור החשש שמא לא יירדם וברכתו תהיה לבטלה, אלא שלמעשה ברכה זו נתקנה כשבח לה' על מנהגו של עולם כמו ברכת הנותן לשכוי בינה, שאפילו לא שמע קול תרנגול מברך אותה, ולכן אפילו אם לא יישן אין ברכתו לבטלה. כיוון שברכה זו נתקנה על השינה, לכן לאחר ברכת "המפיל" אין לדבר. וכתבו האחרונים, שבדיעבד גם מי שדיבר לאחר ברכת המפיל – לא הייתה ברכתו לבטלה.

נאמר "כל נדיב לב", ודרשו חכמים – ללמד על נדרים "שגמר בלבו". כלומר, התחייב במחשבתו לקיים מבלי להוציא בשפתיו את נדרו. ויש מן הראשונים שהגבילו זאת רק על נדרי קדשים, שכן עיקרון זה נאמר על קדשים, ולעומתם יש מן הראשונים שכתבו, שאף נדרי צדקה תקפים כשנדרם במחשבתו. להלכה הביא אדמו"ר הזקן את הדעה המחמירה, לפיה על האדם לכבד נדרי צדקה שעושה בלבו שנחשבים כנדר. אלא שכתבו הפוסקים, שהלכה זו אמורה כשהאדם הגיע להחלטה גמורה לתת את הכסף לצדקה. אולם כשחושב על האפשרות של תרומה, ולא הגיע להחלטה ברורה, אין הנדר חל בכך.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, ברכת "המפיל" נתקנה כשבח והודאה לה'. ודנו הפוסקים אודות מי שקם באמצע הלילה, לא על מנת ללכת לבית הכיסא וכדו', אלא קימה של ממש, לקריאה וכדו' ובדעתו לחזור ולישון, האם עליו לשוב ולברך. למעשה, עם הקימה לאחר נטילת ידיים מהמים הסמוכים למיטה, יאמר "אלוקי, נשמה שנתת", ללא שם ה' בחתימתה אלא יאמר: "ברוך המחזיר נשמות לפגרים מתים". ולפני שחוזר לישון יאמר "המפיל", ללא הזכרת שם ה' בפתיחתה, אלא יאמר "ברוך המפיל חבלי שינה" ובחתימת הברכה לא יזכיר שם ה' ויאמר "ברוך המאיר לעולם כולו בכבודו", וכשיקום בבוקר, יאמר ברכת "אלוקי, נשמה" עם שם ה'. ויכול אף בפעם הראשונה לברך "אלקי, נשמה" ובפעם השנייה יברך ללא שם ומלכות.

על דיני קדשים אמרו חכמים: "אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט". כלומר, עצם האמירה בלבד שאדם נודר, נחשב כאילו נמסר הנדבה להקדש. ודנו הפוסקים האם עיקרון זה נאמר אף לעניין נדרי צדקה. לדעת הרמ"א דין זה נאמר דווקא לעניין נדרי קדשים, ולא לעניין צדקה. אולם, יש שכתבו להחמיר כדעות הסוברות שאף בצדקה קיים דין זה. אלא שדנו הפוסקים לדעת המחמירים, האם כל האמור הוא רק בהתחייבות שהוציא בפיו, ולא בנדרים החלים במחשבה, שכן, מחשבת הלב יכולה ליצור חיוב של צדקה, אך אינה יכולה להעביר את הכסף לרשות אחרת. או שמא עליו בכל זאת לקיים את נדרו.

נאמר: "הנה זה עומד אחר כתלנו", ודרשו חכמים: "אחר כותל מערבי של בית המקדש .. שנשבע לו הקב"ה שאינו חרב לעולם". קיימות גישות שונות אודות מעמדו של הכותל המערבי, שכונה במדרש כ"כותל של בית המקדש". ולמעשה מקובל ליחסו להר הבית, ולכן מדורי דורות נהגו להתפלל ע"י הכותל מבלי לחשוש לבעיות של טומאה. ונחלקו הפוסקים אודות תחיבת ידיים בין אבני הכותל, יש שחששו ואסרו זאת משום שאנו מוחזקים כטמאים, ואף "ביאה במקצת", כלומר, כניסה כלשהי לגבולות הר הבית בטומאה אסורה ויש שהקלו בכך. ולמעשה יצוין כי בעת ביקור כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ בכותל המערבי, בקיץ תרפ"ט – נשק לאבני הכותל, וכן הורה הרבי לשלוחים להניח פתקאות באבני הכותל.

נאמר: "ייראוך עם שמש", ודרשו חכמים שמצווה להתחיל את תפלת שמונה-עשרה אחר הנץ החמה. על-אף שמעיקר הדין זמן תפילת שחרית מתחיל מעלות-השחר, ומי שהתפלל משעה זו יצא ידי-חובתו, עם זאת, לכתחילה מצווה להתפלל רק לאחר הנץ החמה. ובשעת הדחק, כגון, היוצא לדרך ולא יוכל להתפלל אחר כך, יתפלל לאחר עלות-השחר. ודנו הפוסקים האם תפילה בציבור עדיפה מתפילה לאחר הנץ; יש שכתבו שתפילה בציבור עדיפה, אולם אם על-ידי הדחייה עלול היחיד לאחר את תפילתו או לשכוח אותה, יתפלל בציבור אף אם זה קודם הנץ. ויש שהעדיפו תפילה לאחר הנץ, אלא שישמע את המניין ויתפלל אח"כ לאחר הנץ ביחידות, וכך משמע מאדמוה"ז שיש תמיד להעדיף תפלה בזמנה ולא לפניה.