הלכה יומית

תקנו חכמים שלאחר שסיימו הצבור תפלתם יחזור שליח הציבור את התפלה בקול להוציא ידי חובה את מי שאינו בקי. וגם כיום כשכולם בקיאים בתפילה, תקנה זו לא בטלה כיוון שלא דרשו לחפש בכל פעם אחרי אדם שאינו בקי, אלא קבעו לעשות כך תמיד, וגם אם הטעם המקורי התבטל, לא בטלה תקנת חכמים. וכיוון שמבחינה הלכתית נחשב השומע כ"עונה", לכן יש שכתבו שכשם שהחזן עומד בחזרת הש"ץ כך גם השומעים, והוכיחו זאת מכך שהתקיעות של חזרת הש"ץ במוסף ראש-השנה, נקראות "תקיעות מעומד", שהקהל עומד בעת החזרה, אך פשט המנהג בדורות האחרונים שאין מקפידים על כך, ומתיישבים לאחר ברכת "הא-ל הקדוש".

נאמר: "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם" ומכאן דרשו חכמים: "כל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו", שהרי אברהם קבע מקום לעמידתו-תפלתו. וכתבו הראשונים שאין די בכך שמתפלל בבית הכנסת קבוע, אלא שאף בבית הכנסת עצמו בו מתפלל בקביעות, צריך שיהיה לו מקום קבוע. והזהירו חכמים על גודל החשיבות בתפלה בבית הכנסת עם הציבור, אך גם מי שנאלץ להתפלל בביתו עליו להקפיד לקבוע מקום לתפלתו בתוך הבית. יצוין שעל פי הוראת הרבי כיוון שכל בית יהודי הינו "מקדש מעט" יש לדאוג שיהיה בבית מקום קבוע ללימוד ועניני תפלה כגון אמירת ק"ש שעל המטה וברכות השחר.

כאמור בהלכה הקודמת ראוי שהתפלה תהיה במקום קבוע אף בתוך בית-הכנסת עצמו, והובאו להלכה מספר קריטריונים לבחירת המקום לתפלה. ראשית, ראוי שהתפלה תהיה במקום בו לומד תורה. כמו-כן צריך שלא יהיה דבר חוצץ בינו ובין הקיר, אך דבר הקבוע כמו ארון אינו חוצץ, ואם הדבר החוצץ הוא לצורך התפילה, כמו הסטנדרים שעליהם מניחים את הסידורים, אין זו חציצה. כמו-כן ראוי שלא להתיישב על-יד הפתח אלא ישתדל להיכנס לפחות בשיעור של ארבע אמות (כ192- ס"מ), זאת משום שלא תיראה התפילה כמטרד שהוא מצפה לסיום התפילה שיוכל לצאת משם, וכן משום שהמקום בתוך בית הכנסת יסייע לריכוז בתפלה ולהסיח את הדעת מהנעשה בחוץ.

אמרו חכמים: "אסור לאדם לישן ביום יותר משינת הסוס". כלומר, שינת הסוס משמשת בפי חז"ל כמשל לשינה רדודה במיוחד, וכפי שאמרו בגמרא ששיעור שינת הסוס היא 60 נשימות, שמקובל לשערה כחצי שעה. ובשלחן ערוך הובא דיון בדברי חז"ל, אודות הנהגת דוד המלך שלא לישן יותר משיעור זמן זה, ודנו הפוסקים האם זוהי הוראה לרבים. אלא שכתבו הפוסקים למעשה, שמי שנצרך לנוח במשך היום בכדי להמשיך לתפקד כראוי במשך היום ובפרט לצורך לימודו, רשאי לנוח אך ראוי שלא להאריך במנוחת הצהריים. ויש שלמדו את היתר מנוחת הצהריים, אף מדברי המשנה השוללת "שינה של שחרית", ולא הוזכר בה בגנותה של שינת הצהריים.

אמרו חכמים: "המערה מחם לחם, ומצונן לצונן, ומחם לצונן – טהור". כלומר, משקים הנשפכים זה על זה אינם נחשבים כמחוברם. דין זה מכונה בשם "ניצוק", ונחלקו התנאים בסוגי הניצוק וברמת החום של המשקים. דין זה נוגע בעיקר לדיני טומאה וטהרה, אולם יש לו השלכות מעשיות אף בדיני איסור והיתר של כשרות המטבח. כתבו הפוסקים שעירוי ישיר מהקומקום לסיר בשרי, אינו הופך את הקומקום או את המים שבתוכו ל'בשריים', אלא אם כן עולים אדים חזקים מהסיר הבשרי אל הקומקום. אלא שלכתחילה ראוי להקפיד שלא לשפוך מים רותחים ישירות על בשר או חלב מקומקום פרווה.

הזהירו חכמים על רוח טומאה השורה על הידים – ועל מה שבא עימם במגע – בקימה בבוקר מהשינה, עד שיטול ידיו ג' פעמים לסרוגין. והסתפקו הפוסקים מהו הגורם לשריית הרוח-הרעה: האם זה עצם הלילה, ולכן גם מי שהיה ער כל הלילה צריך ליטול ידיו. או שהשינה גורמת, ולכן גם הישן ביום צריך ליטול ידיו להסיר את הרוח-הרעה. ולמעשה, נוהגים כשתי הדעות ואף הניעור בלילה נוטל-ידיו, וכן נפסק למעשה שהישן ביום כחצי-שעה, עליו ליטול-ידיו לסירוגין, אך נטילה זו חייבת להיות בעודו על המיטה כבנטילת הבוקר, אלא מותר ללכת לכיור לשם-כך, ויש שהזהירו שלכתחילה לא יגע בפחתי הגוף.

אמרו חכמים: "דישון המזבח הפנימי קודם להטבת שתי נרות", ובארו בגמרא שהטעם לסדר זה הוא משום שהכהן עובר תחלה בדרכו על יד המזבח ואחר כך מגיע למנורה, ולכן היה עליו תחלה להסיר את הדשן והפחם של הקטורת מן המזבח שבהיכל, ורק אחר כך לגשת להטבת שתי הנרות. הנהגה זו שהייתה במקדש נושאת עמה השלכה מעשיית בחיי היום-יום, שמצווה בה נתקלים יש לבצעה ולא לדחותה למועד מאוחר יותר. וכיוון שמצוות ציצית קודמת לתפילין משום שהיא תדירה יותר שנוהגת אף בשבתות ויום טוב, לכן נפסק להלכה שיש להניח את הטלית במקום נגיש יותר מן התפילין בכדי שיפגע בה ויתעטף בה תחילה.

נאמר: "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים .. וניתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם .. לא תעשון כן לה' אלוקיכם". ולמדו חכמים שכל המנתץ דבר מן ההיכל או המזבח עובר בלא-תעשה. וכתבו הראשונים שאיסור זה כולל אף את בתי-הכנסיות. ונפסק להלכה שההיתר היחיד לסתור בית-הכנסת הוא על מנת לבנותו מחדש, וגם הוא מותנה בכך שאין חשש שמא יפשעו ויתרשלו מבניינו, וכן שאין חשש לביטול התפלות בציבור. לאור האמור כתבו הפוסקים שיש להיזהר שלא לקלף צבע או טיח של קירות בית-הכנסת ורהיטיו, מתוכו ומחוצה לו. ונחלקו הפוסקים לגבי נקיבת חורים בבית-הכנסת לצורך התקנת ריהוט, והרבה נטו להקל בכך.

נחבטו הפוסקים בשאלה אודות החבוש בבית-האסורים וניתנה לו אפשרות לבחור יום אחד לחופשה, האם עליו להמתין עד ראש-השנה כדי לקיים מצוות שופר דאורייתא, או שיינצל את ההזדמנות בשבת הראשונה, שישמע קריאת-התורה משום שאין להחמיץ מצווה הבאה ליד האדם אף שהיא מדרבנן. כך או-כך, דיון זה אמור רק כשאי-אפשר לקיים את שתי המצוות, אך כאשר ניתן לקיים שתיהן ונצבת הברירה איזו מצווה להקדים, נפסק להלכה ההכרעה המעשית: כאמור בהלכה הקודמת יש להתעטף תחלה בטלית משום שהיא תדירה יותר, ולכן לכתחילה יש להניחה נגישה יותר. ובדיעבד כשנתקל בכיס התפילין לפני הטלית – כיוון שהתפילין בכיסן, יתעטף תחילה בטלית. אך כאשר התפילין גלויות יניח התפילין תחלה.

אסרו חכמים לאכול מאכלים שהוכנו על ידי גויים בדרך בישול, טיגון או צליה. גם כשהגוי בישל מאכלים כשרים בכלים כשרים. טעם האיסור הוא בכדי למנוע קירבה יתרה לגוי העלולה להביא לנישואי תערובת. טעם נוסף נאמר לאיסור זה – שיהודי לא יהיה רגיל לאכול אצל הגוי, שכן, עלול הוא בכך להגיע לידי אכילת דברים האסורים. ואם בישל הגוי בכליו של היהודי יש להכשיר את הכלים לפני השימוש בהם. ונחלקו הפוסקים באיזה אופן ניתן להתיר את עזרתו של הנכרי בבישול, יש הדורשים שיהודי אף יניח את התבשיל על האש, לעומתם יש שהסתפקו בכך שיהודי ידליק את האש בלבד, וכך אנו נוהגים למעשה.

כפי שהתבאר בהלכות הקודמות ישנו כלל הלכתי: "אין מעבירין על המצוות"; שהמצווה הראשונה בה נתקלים יש לבצעה ולא לדחותה למועד מאוחר יותר. על אף שמעוניינים לקיים מצווה אחרת תחלה. עם זאת, יוצא מן הכלל הוא מי שפגע תחילה בתפילין של ראש: כיון שמן התורה יש להקדים תפילין של-יד, שהרי בתחילה נאמר בפסוק: "על ידך", ואח"כ "בין עינך", לכן אף שבדרך-כלל "אין מעבירין על המצוות", במקרה זה עליו להניח תחילה תפילין של-יד, כפי הסדר האמור בתורה ואחר כך יניח של ראש, אלא שלכתחילה יש להימנע מלהגיע למצב זה, ויש לוודא שהתפילין של יד נגישות יותר משל ראש שלא יצטרך להעביר על המצווה.

בהלכה הקודמת התבארה גזרת חכמים שלא לאכול מתבשיל שבישלו הגויים. אלא, שגזירה זו נתקנה רק במקרים הבאים: א( כאשר המאכל אינו נאכל חי והגוי בבישולו גרם שיוכלו לאכלו, אבל דבר הנאכל חי, בישול הגוי לא אסרו; ב( בישול הגוי נאסר רק במאכלים חשובים העולים "על שולחן-מלכים", כלומר – מאכלים שמזמינים עליהם אורחים, או המשמשים ללפת בהם את הפת. ויש מן הפוסקים האחרונים הסוברים שפלאפל אינו נחשב כ"עולה על שולחן-מלכים", כיוון שבדרך כלל הוא נאכל בצורה עראית ולא קובעים עליו סעודה חשובה, ולכן אין בו איסור של בישולי-עכו“ם; אך יש המחמירים בכך, ובכשרויות המהודרות מקפידים שיהודי ידליק את האש אף לטיגון הפלאפל.