הלכה יומית

הורו חכמים: "שאין גוללין ספר תורה בציבור", משום כך אף בבית המקדש כשהיה הכהן הגדול קורא בתורה ביום הכיפורים, פרשה אחת מספר ויקרא ואחת מספר במדבר. את הקריאה בספר במדבר היה קורא בעל פה, כדי שלא להטריח את הציבור בהמתנה עד שיגללו את ספר התורה. אלא שלמעשה נהוג כיום שכשקוראים בתורה בשתי מקומות כגון בשבת ראש חודש, גוללים את ספר התורה, וביארו הפוסקים שזהו משום שהציבור מוחל על כבודו למען קריאת עליית ה"מפטיר" מתוך הספר, וכמה טעמים נאמרו ליישב את ההבדל בין ההקפדה על טורח הציבור בבית המקדש לבין מחילת הציבור בבית הכנסת למען קריאת התורה שתקנו הקדמונים.

בהלכה הקודמת התבארה חומרת כבוד הציבור וההקפדה שלא להטריחם. ישנם עוד הלכות הקשורות לכך: נפסק להלכה שיחידים בקהל שמאריכים בתפילתם, והציבור כבר סיים תפלתו, אין החזן רשאי להמתין להם. כמו כן נפסק שעל אף שצריך לבדוק את הציציות לפני לבישת הטלית, מי שנקרא לעלות לתורה ומתעטף בטלית, לא יבדוק את ציציותיו, מפני טורח הציבור. דנו הפוסקים לגבי ספר תורה שהוצא מהארון בטעות שאינו מוכן במקום בו קוראים באותו היום האם ניתן להחזירו לארון ולהוציא את הספר הנכון, או שיש לגללו בפני הציבור. ולמעשה כיון שכיום הציבור מוחל על כבודו, מן הראוי שלא להחזיר את ספר התורה, וכן הורה כ"ק אדמו"ר מוהרי"ץ.

אמרו חכמים: "עושין חופות לחתנים .. ותולים בהם .. אוכל נפש", כלומר, מותר לתלות מאכלים מעל חופת החתנים, בשונה מהאמור – להבדיל – מעל המת שאין תולים דברי מאכל, משום שיימנעו אח"כ לאוכלם, אך מאכלים הניתנים מעל החתנים מותר כיוון שייאכלו לבסוף. ומכאן נפסק להלכה, שאסור לגרום למאכל דבר שימנע את אכילתו. ודנו הפוסקים לגבי הכנסת דברי מאכל לבית-הכסא מפני רוח- רעה שבו, ויש שהקפידו שלא לגעת במאכל כלל לאחר היציאה משם לפני נט"י. ולמעשה נהוג שלא להכניס דברי מאכל לשם לכתחילה, אך בעת הצורך, כגון, הנמצא במקום ציבורי ונצרך לשאת עמו תיק ובו דברי מאכל, יש להקל בכך בפרט כשהמאכל מכוסה. ובדיעבד, מאכל שנכנס לבית-הכסא אינו נאסר.

על רחיצה בתשעה-באב נאמר בגמרא ש"אסור בין חמין בין בצונן", שאיסור הרחיצה הוא מדיני האבלות. נוסף על-כך, אסרו חכמים בימי התעניות רחיצה של תענוג. בקשר לדין זה מובא בראשונים שלא לרחוץ לתענוג בשבוע שחל בו תשעה-באב, ויש שכתבו שכבר מר"ח מנחם-אב חל האיסור, וכך נוהגים למעשה, אולם לאחר י"ז בתמוז עדיין מותרת הרחיצה. ולגבי רחיצה בים ובבריכה לאחר י"ז בתמוז, יש מן האחרונים שכתבו לאסור רחיצה בבריכה שנועדה אך ורק לשם תענוג ובילוי, אלא שלמעשה אין איסור לרחוץ בים ובבריכה קודם ר"ח מנחם-אב, אולם מובא בספרים שבימים אלו יש להישמר ביותר מפני הסכנה, לכן יש לרחוץ בזהירות ובבטיחות המרבית.

נאמר "לשמוע אל הרינה ואל התפילה", ואמרו חז"ל, "במקום רינה שם תהא תפילה", ואף הזהירו על-דבר החשיבות להתפלל בבית- הכנסת דווקא; ומי שבכל זאת רוצה לצאת לחצר ביהכ"נ, אף שמפסיד את המעלה של תפלה "במקום רינה", עליו להקפיד שלא להתפלל לפני בית-הכנסת, מפני שכשיפנה פניו לכיוון התפלה, אחוריו יהיו לבית-הכנסת, ואם יפנה פניו לבית הכנסת לא יתפלל לכוון שהציבור מתפללים. ובצדי ביהכ"נ מותר להתפלל כשפניו לירושלים. אלא שכותב אדמוה"ז שמצוה מן המובחר להתפלל בבית-הכנסת. כשהצבור מתפלל בבית פרטי ולא בביהכ"נ, מוטב להתפלל במניין מאשר בבית-הכנסת ביחידות. ואם בביהכ"נ ישנו מניין קטן ובמקום אחר ישנו מניין גדול, מעלת התפילה בבית-הכנסת גוברת, אף שאינה ב"רוב-עם".

אחד הכללים שקבעו חכמים בהלכות "מוקצה" בשבת, הוא: "מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא". כלומר, כל חפץ שהיה מוקצה בכניסת-השבת, אינו יוצא מידי איסורו במשך השבת, למרות שהוסרה הסיבה לאיסורו. דנו הפוסקים אודות בגדים שנתלו לייבוש בערב-שבת, האם מותר להורידם בשבת; לדברי-הכל אסור להורידם בשבת לצורך החול, משום שאסור להכין משבת לחול. אך להורידם לצורך שבת יש שהתירו; ויש שהחמירו לאסור מהטעם האמור – שכיון ש"בבין השמשות" הם היו אסורים בשימוש, שאם יגע בהם עלול הוא לסחוט בשבת – לכן גם לאחר שהתייבשו דינם כ"מוקצה". ולמעשה מדברי אדמוה"ז משמע שאינן מוקצה ומותר להשתמש בהם בשבת.

נאמר בגמרא: "כל האומר תהלה לדוד בכל-יום שלש פעמים מובטח לו שהוא בן העולם-הבא". ותקנו לאמרו בכל-יום בהקדמת הפסוקים "אשרי". מפני הפסוק "פותח את ידיך" המשבח על שה' מפרנס בריותיו. ויש לכוון את פירוש-המלות של פסוק זה, ומי שלא כיוון עליו לחזור. ולכן כשנזכר מיד – כשאוחז עדיין ב"אשרי" – יחזור ויכוון. ואם נזכר רק לאחר "אשרי", יש אומרים שאינו צריך להשלים כיוון שלאחר שמונה-עשרה אומר שוב "אשרי". אך רוב הפוסקים סוברים שיחזור ויאמר פסוק "פותח את ידיך" בין הפרקים ויכוון. ואם כבר אמר "ישתבח", יאמר זאת לאחר שמו"ע. ויש שכתבו שיש להשלים עד סוף הפרק. ולכתחילה יש להיזהר לכוון בפעם הראשונה בכדי שלא יצטרך לחזור.

נאמר: "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם" ומכאן דרשו חכמים: "כל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו", שהרי אברהם קבע מקום לעמידתו-תפלתו. וכתבו הראשונים שאין די בכך שמתפלל בבית הכנסת קבוע, אלא שאף בבית הכנסת עצמו בו מתפלל בקביעות, צריך שיהיה לו מקום קבוע. והזהירו חכמים על גודל החשיבות בתפלה בבית הכנסת עם הציבור, אך גם מי שנאלץ להתפלל בביתו עליו להקפיד לקבוע מקום לתפלתו בתוך הבית. יצוין שעל פי הוראת הרבי כיוון שכל בית יהודי הינו "מקדש מעט" יש לדאוג שיהיה בבית מקום קבוע ללימוד ועניני תפלה כגון אמירת ק"ש שעל המטה וברכות השחר.

כאמור בהלכה הקודמת ראוי שהתפלה תהיה במקום קבוע אף בתוך בית-הכנסת עצמו, והובאו להלכה מספר קריטריונים לבחירת המקום לתפלה. ראשית, ראוי שהתפלה תהיה במקום בו לומד תורה. כמו-כן צריך שלא יהיה דבר חוצץ בינו ובין הקיר, אך דבר הקבוע כמו ארון אינו חוצץ, ואם הדבר החוצץ הוא לצורך התפילה, כמו הסטנדרים שעליהם מניחים את הסידורים, אין זו חציצה. כמו-כן ראוי שלא להתיישב על-יד הפתח אלא ישתדל להיכנס לפחות בשיעור של ארבע אמות (כ192- ס"מ), זאת משום שלא תיראה התפילה כמטרד שהוא מצפה לסיום התפילה שיוכל לצאת משם, וכן משום שהמקום בתוך בית הכנסת יסייע לריכוז בתפלה ולהסיח את הדעת מהנעשה בחוץ.

בהלכה הקודמת התבאר שהצטוונו להימנע מלעבור על "לא תעשה", אף במחיר איבוד כל הרכוש. ולגבי ההוצאות עבור קיום מצוות עשה אמרו חכמים: "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש", כלומר, כיון שאינו עושה מעשה בפועל נגד רצון ה' אין הוא מחויב להשקיע את כל רכושו לקיום המצווה, אלא שעדיין מחויב להשתדל לקיים את המצווה גם אם לשם כך יהיה עליו להוציא עשירית ועד חומש מהקרן של נכסיו, להשגת האפשרות לקיומה. אלא שיש לזכור את דברי אדמוה"ז אודות נתינת הצדקה, שעל אף הגבלת חכמים עד לחומש, עם זאת, הרוצה "לתקן נפשו" רשאי לתת אף יותר מכך, ועד ש"כל אשר לאיש יתן בעד נפשו".

נחלקו הראשונים מהי הגדרתן של התפילין בשבת, יש שכתבו שאין איסור להניחן בשבת רק שאין בכך צורך, כי תפילין הינם האות ביננו לה', ושבת עצמה היא האות, ולכן כתבו שדינן של התפילין ככלי שמלאכתו להיתר ומותר לטלטלם בשבת למקום מבטחים. אלא שיש שכתבו שאסור להניח תפילין בשבת, ולכן דינן של התפילין ככלי שמלאכתו לאיסור, ולכן אסור לטלטל את התפילין אלא אם מעוניין להשתמש בהן לצורך גופו, או שצריך את מקומן, כגון כשמונחים על המיטה ורוצה לנוח מותר לטלטלן. אבל לצורך התפילין עצמן אין לטלטלן גם אם חושש שיגנבו, אלא אם כן קיים סיכון שיתבזו, וכך פוסק אדמוה"ז למעשה.

נאמר בגמרא: "בהידור מצוה – עד שליש במצוה". ונחלקו הפוסקים באופן יישומם של דברי חז"ל: יש שהצריכו לחשב את המחיר המינימלי של עלות המצווה כגון תפילין, שמשערים את המחיר הנמוך ביותר המוצע על תפילין, ועל מחיר זה יש להוסיף עד שליש משוויו. ולעומתם יש הסוברים שהוספת שליש נמדדת לפי התפילין המוצעות לפניו ולא לפי המחיר הנמוך ביותר המצוי, ואף אם קנה כבר ויכול להחליפם במהודרות יותר, עליו לעשות זאת עד שליש ממחיר התפילין שקנה. וכתבו הפוסקים שמי שמצבו דחוק אינו חייב להוסיף עד שליש, ולעומתו, על בעל אמצעים להשקיע במצווה אף יותר משליש שוויה.