הלכה יומית

מסופר בגמרא שהיו שהקפידו שביום שאכלו בשר לא אכלו כלל מאכלי-חלב, ולעומתם היו שהקפידו שרק באותה הסעודה שאכלו בה בשר נמנעו מחלב ומוצריו, אך בסעודה שלאחריה כבר אכלו מאכלי-חלב. ולמעשה, כך נפסק להלכה, שאין לאכול בשר וחלב באותה הסעודה, וגם כשעברו שעות רבות יש לסיים תחלה את הסעודה ולברך. אך לאחר שסיימו את סעודת הבשר ועבר הזמן שבו ממתינים בין ארוחה לארוחה מותר לאכול חלבי. ונחלקו הראשונים בשיעור זמן זה, וכתבו ראשונים רבים שהוא 6 שעות וכך נהוג כיום למעשה. אלא ששיעור זמן ההמתנה נחשב מסיום אכילת הבשר בפועל, גם אם חלף עוד זמן עד שסיימו לחלוטין את הסעודה וברכו.

מסופר בגמרא שכשראה נְחֶמְיָה בֶּן-חֲכַלְיָה שהעם מזלזלים בשבת, עשה סייג וגזר שלא יטלטלו כלים בשבת, וטעמים שונים נתנו הראשונים לגזירה, יש שכתבו שזו הייתה "כדי לגדור-גדר להחמיר באיסורי שבת". ויש שכתבו שהכוונה בגזירה זו הייתה שלא יבוא אדם לטלטל כלים כל היום ממקום-למקום, ונמצא שלא נח בשבת. וכן שלא יטלטל כלים שמלאכתן לאיסור, ויבוא לעשות בהם מלאכה. זאת ועוד, בכדי שהשביתה בשבת תהיה ניכרת גם עבור מי שמובטל ממלאכה כל השבוע. ויש שהוסיפו ונמקו את הגזירה שטעמה שלא יבוא אדם להוציא כלים מרשות-לרשות בשבת. אלא שעם הזמן התירו חכמים טלטול סוגי כלים שונים במצבים מסוימים, כפי שיפורט בהלכה הבאה אי"ה.

אמרו חכמים: "אכל בשר אסור לאכול גבינה". ונחלקו הראשונים בטעם ההמתנה בין אכילת הבשר למוצרי החלב, יש מן הראשונים שסברו שעטם ההמתנה הוא מפני הבשר שנותר בין השיניים, שלא יבוא לאכול את מאכלי החלב כשהבשר בין שיניו. לעומתם יש שסברו שטעם ההמתנה הוא משום שלאחר האכילה נמשך טעם מן הקיבה. למעשה אנו מחמירים כשתי השיטות וממתינים 6 שעות גם אם רק לעס מבלי לבלוע, וכן ממתינים גם אם רק בלע מבלי ללעוס. אך מי שרק טעם מבלי ללעוס ומיד אחר כך פלט את מה שבפיו מבלי לבלוע כלל, אינו צריך להמתין 6 שעות קודם אכילת מאכלי החלב.

בהלכה הקודמת התבאר איסור טלטול הכלים, כסייג וזהירות לעם בשמירת השבת. אלא שבעקבות ההבחנה שחזרו העם להיזהר בהלכות שבת הוציאו מכלל האיסור כלים שונים במצבים מסוימים, ולכן התירו לטלטל כלי שמלאכתו להיתר, לכל צורך שהוא ואפילו לצורך הכלי עצמו שלא יינזק, אולם אסור לטלטלו בשבת סתם כך ללא כל מטרה. לעומתו, "כלי שמלאכתו לאיסור", כלומר, שנועד לעשיית דבר האסור בשבת, אסור לטלטלו בשבת, אלא אם מעוניין להשתמש בו שימוש המותר בשבת, או שצריך להשתמש במקום בו הוא מונח. וכאשר הכלי יקר שאין משתמשים בו לשימוש זר כגון סכין שחיטה אין לטלטלו בשום אופן בשבת כדין "מוקצה מחמת חסרון כיס".

אודות מצוות מורא אב אמרו חכמים: "ולא מכריעו", ופירש רש"י": "אם היה אביו וחכם אחר חלוקין בדבר הלכה לא יאמר נראים דברי פלוני". כלומר, כשהאב מסופק באמיתות דבריו, לא יכריע הבן בין הצדדים, כיוון שמראה בכך שהינו יודע יותר מאביו. וחידדו הפוסקים את חומרת האיסור וכתבו, שלא רק במקרה שסותר דברי אביו ומכריע כחברו הדבר אסור, אלא אפילו כשהבן מצדד לשיטת אביו ומחזק את דבריו באומרו: "נראין דברי אבא", קיים האיסור משום שגם בכך מראה שיודע יותר מאביו עד שאביו צריך את הסכמתו ולכן הדבר אסור; וכשהאב ביקש לשמוע את חוות-דעתו של בנו, מותר הדבר בתנאי שיענה בצורה מכובדת.

נאמר: "ואהבת את ה' אלקיך .. בכל מאודך", ופירשו חכמים: "בכל ממונך". דנו הראשונים אודות גדרה של מצווה זו, והרמ"א פסק להלכה, שעל "לא-תעשה" צריך אדם צריך למסור את כל ממונו כדי שלא לעבור עליו. גם אם איסור זה "בא מכלל עשה" כלומר, איסור הנלמד מפעולה חיובית הכתובה בתורה. יש שכתבו שאף במעשה שיש בו רק סיוע לדבר עבירה דרבנן, מחויב שלא לעבור עליה גם אם יאבד את רכושו. ונחלקו הפוסקים לגבי "לאו שאין בו מעשה", יש שכתבו שכיוון שזו עבירה פסיבית מחוייב עד חומש מרכושו, אך יש שכתבו שגם בעבירות אלו הצטווינו להימנע אפילו במחיר כל הרכוש.

אחת מל"ט המלאכות שהיו במשכן הינה מלאכת "מכה- בפטיש", משמעותה של מלאכה זו היא הגימור של הכלי בכדי להביאו לצורתו הרצויה. חכמים למדו מכך שכל פעולה שמהווה סיום תהליך של הכנת דבר או תיקון החפץ אסורה בשבת. ודנו הפוסקים לגבי השחלת שרוכי נעליים בשבת האם יש בה משום "מתקן-כלי" שבכך הרי מתאפשר השימוש בהן. ולמעשה, פוסק אדמוה"ז שאם הרצועות היו מושחלות כבר בנעליים, ואחר כך נשמטו, מותר לחזור ולהשחילן בשבת, בתנאי שאין הדבר כרוך בטרחה, ולכן כיום שקצוות השרוכים מהודקים בפלסטיק ויש טבעת ברזל סביב הנקבים שבתוכם משחילים את השרוכים, כך שניתן להשחילם בקלות, ניתן להחזיר את השרוכים שנשמטו לנעל בשבת.

בהלכה הקודמת התבאר שהצטוונו להימנע מלעבור על "לא תעשה", אף במחיר איבוד כל הרכוש. ולגבי ההוצאות עבור קיום מצוות עשה אמרו חכמים: "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש", כלומר, כיון שאינו עושה מעשה בפועל נגד רצון ה' אין הוא מחויב להשקיע את כל רכושו לקיום המצווה, אלא שעדיין מחויב להשתדל לקיים את המצווה גם אם לשם כך יהיה עליו להוציא עשירית ועד חומש מהקרן של נכסיו, להשגת האפשרות לקיומה. אלא שיש לזכור את דברי אדמוה"ז אודות נתינת הצדקה, שעל אף הגבלת חכמים עד לחומש, עם זאת, הרוצה "לתקן נפשו" רשאי לתת אף יותר מכך, ועד ש"כל אשר לאיש יתן בעד נפשו".

נחלקו הראשונים מהי הגדרתן של התפילין בשבת, יש שכתבו שאין איסור להניחן בשבת רק שאין בכך צורך, כי תפילין הינם האות ביננו לה', ושבת עצמה היא האות, ולכן כתבו שדינן של התפילין ככלי שמלאכתו להיתר ומותר לטלטלם בשבת למקום מבטחים. אלא שיש שכתבו שאסור להניח תפילין בשבת, ולכן דינן של התפילין ככלי שמלאכתו לאיסור, ולכן אסור לטלטל את התפילין אלא אם מעוניין להשתמש בהן לצורך גופו, או שצריך את מקומן, כגון כשמונחים על המיטה ורוצה לנוח מותר לטלטלן. אבל לצורך התפילין עצמן אין לטלטלן גם אם חושש שיגנבו, אלא אם כן קיים סיכון שיתבזו, וכך פוסק אדמוה"ז למעשה.

נאמר בגמרא: "בהידור מצוה – עד שליש במצוה". ונחלקו הפוסקים באופן יישומם של דברי חז"ל: יש שהצריכו לחשב את המחיר המינימלי של עלות המצווה כגון תפילין, שמשערים את המחיר הנמוך ביותר המוצע על תפילין, ועל מחיר זה יש להוסיף עד שליש משוויו. ולעומתם יש הסוברים שהוספת שליש נמדדת לפי התפילין המוצעות לפניו ולא לפי המחיר הנמוך ביותר המצוי, ואף אם קנה כבר ויכול להחליפם במהודרות יותר, עליו לעשות זאת עד שליש ממחיר התפילין שקנה. וכתבו הפוסקים שמי שמצבו דחוק אינו חייב להוסיף עד שליש, ולעומתו, על בעל אמצעים להשקיע במצווה אף יותר משליש שוויה.

כתבו הפוסקים: ”נוהגים להתענות בעשרים בסיון בכל מלכות פולין“, מחמת ריבוי הצרות שאירעו לעם ישראל ביום זה, הן בשנת ד‘ אלפים תתקל"א, והן בגזירות ת“ח ות“ט. אולם הרבי מציין שרבותינו-נשיאינו לא נהגו לצום ביום זה אפילו בזמן שכ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ היה בפולין, וכמה נהגו אז להתענות. כיום ציון מאורעות יום זה, בא לידי ביטוי בעיקר בשבת מברכים חודש סיוון באמירת "אב-הרחמים", ובקינות לתשעה באב שחוברו עליהן. ולגבי עריכת חתונות ביום כ' סיון, יש שנהגו לערוך נישואין ביום זה, אולם יש שהחמירו שלא לעשות בו חתונות, ויש אומרים אף בשם הרבי – שראוי לא לערוך את החופה מבעוד-יום, אלא במוצאי כ' סיון.

אמרו חכמים: "תשעים ותשעה אומרים לחלק ואחד אומר לבוז, לזה שומעין שאמר כהלכה". כלומר, לגבי פאה – התבואה שמשאירים עבור העניים – ישנם פירות המחולקים בצורה מסודרת למניעת מריבה, וישנם פירות שנותנים לעניים להסתדר ביניהם. ובדבר שיש לחלקו, אף אם כולם מעדיפים שיתנו להם להסתדר לבד, ולעומתם עומד יחיד מבניהם המעדיף שיחלקו את התבואה, יש להתחשב בדעתו, שאמר כהלכה. אלא שכתבו הפוסקים שבצרכי ציבור הולכים אחר הרוב, ולכן במקום ציבורי אף שייתכנו יחידים שירצו בהפעלת המזגן ובצדק, עם-זאת יש להתחשב בדעת הרוב, ואף החושש להתקררות אין לו לשנות מרצון הרוב, ועליו לוותר על מקומו הקבוע ויעבור למקום חם יותר ובלבד שלא יעורר מחלוקת.