הלכה יומית

כתבו הפוסקים: ”נוהגים להתענות בעשרים בסיון בכל מלכות פולין“, מחמת ריבוי הצרות שאירעו לעם ישראל ביום זה, הן בשנת ד‘ אלפים תתקל"א, והן בגזירות ת“ח ות“ט. אולם הרבי מציין שרבותינו-נשיאינו לא נהגו לצום ביום זה אפילו בזמן שכ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ היה בפולין, וכמה נהגו אז להתענות. כיום ציון מאורעות יום זה, בא לידי ביטוי בעיקר בשבת מברכים חודש סיוון באמירת "אב-הרחמים", ובקינות לתשעה באב שחוברו עליהן. ולגבי עריכת חתונות ביום כ' סיון, יש שנהגו לערוך נישואין ביום זה, אולם יש שהחמירו שלא לעשות בו חתונות, ויש אומרים אף בשם הרבי – שראוי לא לערוך את החופה מבעוד-יום, אלא במוצאי כ' סיון.

אמרו חכמים: "תשעים ותשעה אומרים לחלק ואחד אומר לבוז, לזה שומעין שאמר כהלכה". כלומר, לגבי פאה – התבואה שמשאירים עבור העניים – ישנם פירות המחולקים בצורה מסודרת למניעת מריבה, וישנם פירות שנותנים לעניים להסתדר ביניהם. ובדבר שיש לחלקו, אף אם כולם מעדיפים שיתנו להם להסתדר לבד, ולעומתם עומד יחיד מבניהם המעדיף שיחלקו את התבואה, יש להתחשב בדעתו, שאמר כהלכה. אלא שכתבו הפוסקים שבצרכי ציבור הולכים אחר הרוב, ולכן במקום ציבורי אף שייתכנו יחידים שירצו בהפעלת המזגן ובצדק, עם-זאת יש להתחשב בדעת הרוב, ואף החושש להתקררות אין לו לשנות מרצון הרוב, ועליו לוותר על מקומו הקבוע ויעבור למקום חם יותר ובלבד שלא יעורר מחלוקת.

אסרו חכמים להניח לפני שבת על האש הגלויה מאכלים שאינם מבושלים, שמא יחתה בגחלים בשבת כדי למהר בישולם. אולם בבשר שלא התבשל כלל, לא חששו חכמים כיוון שבישולו איטי ולא יועיל החיתוי בגחלים לזרזו ולכן לא יכשל בכך בשבת. לגבי פלטה חשמלית בזמננו כתבו הפוסקים, שמכיוון שיש בה רק מצב חימום אחיד, מותר להשהות עליה מאכלים שאינם מבושלים בערב שבת – מפני שדינה כ"גרופה וקטומה", לא חששו חכמים היות ואין אפשרות להגביר את עוצמת החום בה. אולם כאשר יש בפלטה יותר מדרגת חימום אחת, מותר להשהות עליה מאכל לפני שבת, רק אם הוא התבשל לפחות שליש מבישולו.

על מצוות השבת אבדה נאמר: "השב תשיבם לאחיך .. וכן תעשה לכל אבדת אחיך", ודרשו חכמים שהמילים "לכל אבדת אחיך" נאמרו, ללמד על כל הרואה הפסד שעלול להיגרם לזולת ולכול להצילו, עליו לעשות כל שביכולתו למנוע את ההיזק הכספי. אלא שאינו חייב להפסיד על כך שכר או שעות עבודה, אלא אם כן ברור לו שיקבל עליהם החזר מחברו. ואם מסופק הוא בכך, הכלל הוא שאבדת ממונו קודמת לכל, ולכן המוצא אבידה ויודע שעלול הוא להפסיד שעות עבודה עבור השבתה, מעיקר הדין אין הוא חייב ליטלה ולהשיבה. אלא שפוסק אדמוה"ז שיש לעשות לפנים משורת הדין ולהשיבה ולא יפרוק מעליו עול גמילות חסדים.

בהלכה הקודמת התבאר שמעיקר הדין מי שרואה שעלול להיגרם לחברו נזק ממוני ויכול להצילו עליו לעשות זאת כאשר יודע שלא יפסיד את ממונו או שעות עבודה לשם כך. אלא שכאשר מדובר בנזק בריאותי אין הדין כן, וחייב בכל מצב להצילו או לשכור אנשי מקצוע שיכולים להצילו, ויכול אמנם לבקש אחר כך מחבירו את ההוצאות הכספיות הכרוכות בהצלתו. גם במקרה שברור לו שאין לחבירו לשלם לו על כך, חייב להצילו, ואם נמנע מלהציל את חבירו עובר על "לא תעמוד על דם רעך". אולם כשחבירו נמצא במקום סכנה והצלתו כרוכה בסיכון, יש לוודא תחלה שלא יסתכן המציל בעצמו מפעולה זו.

אמרו חכמים: "הנוטל ידיו לפירות אינו אלא מגסי הרוח", ופרשו הראשונים, שכיוון שנטילת ידיים נתקנה רק במצבים מסוימים, כמו לפני אכילת פת או פירות רטובים, ואפילו קודם ברכה לא הצריכו חכמים ליטול ידיים שמן הסתם הידיים נקיות לברכה, אלא אם כן נגע במקום המטונף. לכן אין רשות להוסיף על מה שצוו חכמים, שהרי זו דרך גאווה ויוהרה בכך שמחזיק את עצמו יותר מחז"ל. אולם מי שרוצה ליטול ידיו לא בתורת חיוב – אלא דרך נקיות, אף שאין ידוע לו על טומאה בידיו, ורוצה רק להחמיר ולנקות ידיו לכבוד הברכה או כל דבר שבקדושה, הדבר מותר.

אמרו חכמים: "תשמישי מצווה – נזרקין, תשמישי קדושה – נגנזין". כלומר, חפץ קדוש שבעצם עשייתו נעשית מצווה כמו ספר תורה, הקדושה חלה עליו וגם כאשר בלה יש לנהוג בו כבוד ולגונזו. לעומתו חפץ שרק משמש לקיום מצווה, כגון שופר, שאין מצווה בעצם עשייתו, אין הקדושה חלה עליו ומן הדין מותר לזורקו. בגד הטלית וחוטיה מוגדרים כתשמיש מצווה ואינם טעונים גניזה, אלא שאין לזורקם בידיים, ובפרט טלית גדול המשמשת לתפלה. והמחמיר לגונזם תבוא עליו ברכה. וכתבו הפוסקים שראוי לעשות בציציות שימוש לטרת מצווה נוספת כגון לעשות מהם סימניה לספר קודש, שהואיל ונעשה בהם מצוה אחת יעשו בהן מצוה אחרת.

נאמר: "מה טובו אהליך יעקב", ודרשו חכמים שפסוק זה נאמר כשבלעם ראה שאין פתחי אהליהם של ישראל מכוונים זה כנגד זה ואמר "ראויים הללו שתשרה עליהם שכינה". ואכן אסרו חכמים לפתוח "פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון"; איסור זה נובע משום צניעות, ומדין "היזק-ראיה", שעל-ידי ההסתכלות לרשות חברו הוא מזיקו. ודנו האחרונים לגבי שיטות הבנייה כיום, לפיה מקובל להציב את פתחי הדירות זה כנגד זה. אלא שכתבו שניתן להקל בכך משום שהפתחים אינם סמוכים ממש והפרוזדור המספיק בין הדירות גורם להזהיר את הדיירים, שימנעו מלהשתמש כנגדו לדברים שחפצים בצנעתם. מעבר-לכך על כל אחד מוטל האיסור שלא להסתכל לדירתו של חברו.

מלאכת הבורר היא אחת מל"ט המלאכות שנעשו במשכן, מכך למדו חכמים שהפרדת דבר לא רצוי מהמאכל או כל דבר אחר, נחשבת למלאכה האסורה בשבת. אולם בשלשה תנאים ניתן להפריד בשבת מבלי לעבור על איסור בורר: שיהיה זה לצורך שימוש מידי ולא לאחר זמן, וכן מתר להפריד רק אוכל מתוך פסולת ולא להיפך, ובתנאי שיהיה זה ללא כלי המיועד לברירה. וכתבו הפוסקים שקילוף פירות וירקות מותרים בשבת משום שזוהי דרך אכילתם. אלא שאסור לקלף במקלף משום שזהו בורר בכלי, לכן, קליפה שלא רגילים לאכול אותה ביחד עם הירק או הפרי אסור לקלפה באמצעות מקלף אלא בסכין; ויש מן הפוסקים שכתבו שאסור להשתמש במקלף בשבת.

אמרו חכמים: "ביחיד לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע". כלומר, כשמוציא ידי-חובה את חברו במצווה או בברכתה, חייב המשמיע לכוון להוציא ידי-חובה, ואף השומע חייב לכוון לצאת ידי חובה, וכן חייב לשמוע את כל הברכה מתחילתה ועד סופה, ולא יענה "ברוך הוא וברוך שמו", שלא יהיה "הפסק", ורק יענה "אמן", ובדיעבד, גם כשלא ענה "אמן" יצא ידי חובה. והסתפקו הפוסקים האם הכוונה מעכבת במצוות דרבנן, ופוסק אדמוה"ז שיש לחוש וליזהר שלא להיכנס לספק. ולכן ואם לא התכוונו לצאת ולהוציא ידי-חובה בקידוש שהוא דרבנן, יש ספק האם יצא, ואם יקדש הרי זהו חשש ברכה לבטלה, ולכן מוטב שישמע שוב קידוש מאחר.

מסופר בגמרא שהיו שהקפידו שביום שאכלו בשר לא אכלו כלל מאכלי-חלב, ולעומתם היו שהקפידו שרק באותה הסעודה שאכלו בה בשר נמנעו מחלב ומוצריו, אך בסעודה שלאחריה כבר אכלו מאכלי-חלב. ולמעשה, כך נפסק להלכה, שאין לאכול בשר וחלב באותה הסעודה, וגם כשעברו שעות רבות יש לסיים תחלה את הסעודה ולברך. אך לאחר שסיימו את סעודת הבשר ועבר הזמן שבו ממתינים בין ארוחה לארוחה מותר לאכול חלבי. ונחלקו הראשונים בשיעור זמן זה, וכתבו ראשונים רבים שהוא 6 שעות וכך נהוג כיום למעשה. אלא ששיעור זמן ההמתנה נחשב מסיום אכילת הבשר בפועל, גם אם חלף עוד זמן עד שסיימו לחלוטין את הסעודה וברכו.

מסופר בגמרא שכשראה נְחֶמְיָה בֶּן-חֲכַלְיָה שהעם מזלזלים בשבת, עשה סייג וגזר שלא יטלטלו כלים בשבת, וטעמים שונים נתנו הראשונים לגזירה, יש שכתבו שזו הייתה "כדי לגדור-גדר להחמיר באיסורי שבת". ויש שכתבו שהכוונה בגזירה זו הייתה שלא יבוא אדם לטלטל כלים כל היום ממקום-למקום, ונמצא שלא נח בשבת. וכן שלא יטלטל כלים שמלאכתן לאיסור, ויבוא לעשות בהם מלאכה. זאת ועוד, בכדי שהשביתה בשבת תהיה ניכרת גם עבור מי שמובטל ממלאכה כל השבוע. ויש שהוסיפו ונמקו את הגזירה שטעמה שלא יבוא אדם להוציא כלים מרשות-לרשות בשבת. אלא שעם הזמן התירו חכמים טלטול סוגי כלים שונים במצבים מסוימים, כפי שיפורט בהלכה הבאה אי"ה.