הלכה יומית

אמרו חכמים: "הנוטל ידיו לפירות אינו אלא מגסי הרוח", ופרשו הראשונים, שכיוון שנטילת ידיים נתקנה רק במצבים מסוימים, כמו לפני אכילת פת או פירות רטובים, ואפילו קודם ברכה לא הצריכו חכמים ליטול ידיים שמן הסתם הידיים נקיות לברכה, אלא אם כן נגע במקום המטונף. לכן אין רשות להוסיף על מה שצוו חכמים, שהרי זו דרך גאווה ויוהרה בכך שמחזיק את עצמו יותר מחז"ל. אולם מי שרוצה ליטול ידיו לא בתורת חיוב – אלא דרך נקיות, אף שאין ידוע לו על טומאה בידיו, ורוצה רק להחמיר ולנקות ידיו לכבוד הברכה או כל דבר שבקדושה, הדבר מותר.

אמרו חכמים: "תשמישי מצווה – נזרקין, תשמישי קדושה – נגנזין". כלומר, חפץ קדוש שבעצם עשייתו נעשית מצווה כמו ספר תורה, הקדושה חלה עליו וגם כאשר בלה יש לנהוג בו כבוד ולגונזו. לעומתו חפץ שרק משמש לקיום מצווה, כגון שופר, שאין מצווה בעצם עשייתו, אין הקדושה חלה עליו ומן הדין מותר לזורקו. בגד הטלית וחוטיה מוגדרים כתשמיש מצווה ואינם טעונים גניזה, אלא שאין לזורקם בידיים, ובפרט טלית גדול המשמשת לתפלה. והמחמיר לגונזם תבוא עליו ברכה. וכתבו הפוסקים שראוי לעשות בציציות שימוש לטרת מצווה נוספת כגון לעשות מהם סימניה לספר קודש, שהואיל ונעשה בהם מצוה אחת יעשו בהן מצוה אחרת.

נאמר: "מה טובו אהליך יעקב", ודרשו חכמים שפסוק זה נאמר כשבלעם ראה שאין פתחי אהליהם של ישראל מכוונים זה כנגד זה ואמר "ראויים הללו שתשרה עליהם שכינה". ואכן אסרו חכמים לפתוח "פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון"; איסור זה נובע משום צניעות, ומדין "היזק-ראיה", שעל-ידי ההסתכלות לרשות חברו הוא מזיקו. ודנו האחרונים לגבי שיטות הבנייה כיום, לפיה מקובל להציב את פתחי הדירות זה כנגד זה. אלא שכתבו שניתן להקל בכך משום שהפתחים אינם סמוכים ממש והפרוזדור המספיק בין הדירות גורם להזהיר את הדיירים, שימנעו מלהשתמש כנגדו לדברים שחפצים בצנעתם. מעבר-לכך על כל אחד מוטל האיסור שלא להסתכל לדירתו של חברו.

מלאכת הבורר היא אחת מל"ט המלאכות שנעשו במשכן, מכך למדו חכמים שהפרדת דבר לא רצוי מהמאכל או כל דבר אחר, נחשבת למלאכה האסורה בשבת. אולם בשלשה תנאים ניתן להפריד בשבת מבלי לעבור על איסור בורר: שיהיה זה לצורך שימוש מידי ולא לאחר זמן, וכן מתר להפריד רק אוכל מתוך פסולת ולא להיפך, ובתנאי שיהיה זה ללא כלי המיועד לברירה. וכתבו הפוסקים שקילוף פירות וירקות מותרים בשבת משום שזוהי דרך אכילתם. אלא שאסור לקלף במקלף משום שזהו בורר בכלי, לכן, קליפה שלא רגילים לאכול אותה ביחד עם הירק או הפרי אסור לקלפה באמצעות מקלף אלא בסכין; ויש מן הפוסקים שכתבו שאסור להשתמש במקלף בשבת.

אמרו חכמים: "ביחיד לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע". כלומר, כשמוציא ידי-חובה את חברו במצווה או בברכתה, חייב המשמיע לכוון להוציא ידי-חובה, ואף השומע חייב לכוון לצאת ידי חובה, וכן חייב לשמוע את כל הברכה מתחילתה ועד סופה, ולא יענה "ברוך הוא וברוך שמו", שלא יהיה "הפסק", ורק יענה "אמן", ובדיעבד, גם כשלא ענה "אמן" יצא ידי חובה. והסתפקו הפוסקים האם הכוונה מעכבת במצוות דרבנן, ופוסק אדמוה"ז שיש לחוש וליזהר שלא להיכנס לספק. ולכן ואם לא התכוונו לצאת ולהוציא ידי-חובה בקידוש שהוא דרבנן, יש ספק האם יצא, ואם יקדש הרי זהו חשש ברכה לבטלה, ולכן מוטב שישמע שוב קידוש מאחר.

על הפסוק: "גדלים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך" דרשו חז"ל: "פרט לחלוקים". כלומר, התורה חייבה הטלת ציצית רק בבגד שניתן להתעטף בו באופן שייראו בבירור ארבע כנפות. אבל בבגדים התפורים לפי מדתו של האדם כחליפה עם שרוולים, נחלקו הפוסקים האם חייבים בציצית. ולמעשה כותב אדמוה"ז שירא שמיים לא יסמוך על היתר זה אלא יעגל את אחת הפינות. ויש שהוסיפו רמז מעניין לכך על-פי הנאמר בקריעת ים-סוף "והמים להם חומה", שהכריז גבריאל המלאך למים שהיו אחרי ישראל שיזהרו בכבודם של ישראל, משום שעתידים הם להשליך את כנף הציצית לאחריהם. ומכך הסיקו, שחיוב מצוות הציצית הוא רק כששתי כנפות מלפניו ושתיים מאחוריו.

בהלכה הקודמת התבאר שאסור לאפות לחם חלבי או בשרי שמא יכשלו על ידו באיסור אכילת בשר בחלב. אלא שבתנאים מסוימים התירו זאת: כאשר הלחם נראה שונה מאוד, עד שמי שיבוא לאוכלו יתעורר לשאול האם הלחם הזה פרווה או חלבי, אין איסור ללוש אותו עם חלב. כמו כן כשהעיסה קטנה מאוד, עד שבסעודה אחת יגמרו את כל הלחם, אין חשש שמא ישכחו אם נעשה חלבי, ולכן מותר לאפותו ולאוכלו בסעודה אחת. ויש שכתבו שגם אם יגמרו אותו ביום אחד ולא בסעודה אחת, מותר לאפותו, כי אין חשש שישכחו שהוא חלב, ולגבי מיני מתיקה שאין רגילים לאוכלם עם בשר יש המקלים להכינם חלביים, אך יש שהחמירו אף בכך.

בהלכה הקודמת התבאר שכשארבע הכנפות הינם מלפניו יש פוסקים הפוטרים מציצית; אך דנו הפוסקים אודות חליפה הפתוחה לשניים בחלקה האחורי כך שיש לה ארבע כנפות שניים לפניה ושניים לאחריה, יש שכתבו שאינה חייבת בציצית כיוון שחליפה היא בגד שנועד לעטוף את הגוף ואינה כבגד פשוט שנלבש לפניו ולאחריו, אבל היתר זה לא הביאו אדמוה"ז להלכה. והטעם שלא מקפידים על כך, הוא מפני שאינו פתוח ברובו. אולם יש שכתבו שטוב יותר להקפיד שאחת הכנפות תהיה מעוגלת כך שיהיו רק שלוש כנפות מרובעות ובכך יכול ללבוש חליפה זו ללא כל חשש, משום שאינה חייבת בציצית.

בספירת העומר נאמר "תמימות", ויש הסוברים שאם לא ספר בחלק מהימים כראוי, אינו יכול להמשיך לספור כהלכה. מכך התעורר דיון לגבי קטן שנעשה "בר-מצווה" בימי הספירה, האם ימשיך לספור בברכה, שהרי הימים שספר תחלה לא היו באותה דרגת חיוב, וחסר לו כעת ב"תמימות". ולמעשה, רוב הפוסקים סוברים שימשיך לברך. והטעם לכך כיוון שגם מתחילה ספר את הימים על פי התורה, לכן הימים הקודמים נחשבים לו כ"תמימות". ומטעם זה כשיבוא משיח באמצע הספירה, אף שאז החיוב לספור יהיה מדאורייתא נמשיך לספור בברכה למרות שכיום ספירת העומר היא מדרבנן.

מטעמי שמירה מן המזיקים, הזהירו חכמים ואמרו: "אסור לישן בבית יחידי", ויש מן האחרונים שהביאו זאת להלכה וכתבו שאף כיום שהחשש מפני המזיקים אינו מצוי כל כך, עדיין אין לישון יחידי בבית. אלא שלמעשה כותב אדמוה"ז שההקפדה על האיסר לישון בבית יחידי תקף רק במקרה שהבית חשוך, אולם אם הבית מואר ואפילו מאור קלוש, יכול לישן בו ואפילו לכתחילה. ודנו הפוסקים האחרונים לגבי שינת אדם יחיד בחדר, האם עליו לחשוש, ולמעשה כתבו כמה פוסקים שאין לחשוש ללון יחידי בחדר.

נאמר: "זכור את יום השבת'", ונאמר "שמור את יום השבת" ודרשו חכמים שכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, וכיוון שהנשים מוזהרות להישמר מעשיית מלאכה בשבת, הרי הן מוזהרות גם בזכירתו, בקידוש היום. וביארו הראשונים שחיוב קידוש בשבת הוא מן התורה, אלא שכתבו הפוסקים האחרונים, שכבר בתפלה בה מזכירים קדושת השבת יוצאים ידי חובה דאורייתא, ואילו הקידוש שעל הכוס לאחר שהתפלל הנו מדרבנן. כתבו האחרונים שאף שאשה שלא התפללה בליל שבת חיובה מדאורייתא, ואילו הבעל המוציא ידי חובת קידוש לאחר תפלת ערבית, חיובו הוא מדרבנן, יכולה היא לצאת יד"ח בקידוש הבעל, ובפרט שכבר הדליקה נרות והזכירה בכך את קדושת השבת.

קבעו חכמים: "ניחא ליה לאיניש דתיעביד מצוה בממוניה", כלומר, בדרך כלל יהודי מעוניין שיקיימו מצוות ע"י שימוש בחפציו. ומשום כך הרואה טלית ותפילין של חברו בבית הכנסת יכול להשתמש בהן באופן אקראי אך לא בקביעות. זאת כמובן בתנאי שישמור עליהן ויחזירם כפי שמצאם ולא יוציאם מהמקום בו הניחם בעליהם. אלא שכתבו הפוסקים, שכיוון כלל בהלכה שבמקום שאפשר לברר "אין סומכין על החזקה", לכן אף שחזקה היא שכל יהודי רוצה שייעשו מצוות בחפציו, עם זאת כאשר ניתן לפנות לבעליהם ולשאול אותו כדי לוודא שאכן הוא אמנם מוכן, עדיף לעשות זאת תחלה, ובפרט כיום שניתן ליצור קשר בקלות באמצעות הטלפון.