הלכה יומית

מהאמור בפרשתנו על השליו "הבשר עודנו בין שיניהם", למדו חכמים: מכך שהתורה מכנה את השאריות שבין השיניים כ"בשר", משמע שמוגדר כ"בשר". ואף לעניין ההמתנה בין אכילת בשר לאכילת מאכלי חלב נחשב כבשר, ויש להמתין ביניהם. אלא שכתבו האחרונים, שבשר שנותר בין השיניים לאחר שש שעות אינו נקרא בשר, ולמדו זאת מהפסוק בתהילים המתאר את קברות התאווה כשקיבלו ישראל את השליו, ואומר שהיה זה "עוד אכלם בפיהם", כלומר מה שבין השיניים מוגדר בפסוק כבשר רק כל עוד הוא מתעכל, אך לאחר העיכול אינו כבשר. ולמעשה, יש להוציאו מן השיניים לפני אכילת מאכלי חלב, אך אין צורך להמתין שש שעות נוספות.

נאמר: ”כי תצור אל עיר . . לא תשחית את עצה“. התורה מהזהירה שלא להשחית עצי מאכל ופירותיהם. חז"ל אף הרחיבו את האיסור וכתבו שהוא חל על כל הדברים המועילים. אלא שבעת הצורך הותרה השחתה, כפי שכתבו הפוסקים כדוגמא את שבירת הכוס תחת החופה – שאין בה משום איסור "בל תשחית". ודנו הפוסקים לגבי קיום מנהג עתיק בל"ג בעומר להדליק מדורות לכבוד רשב"י ולהשליך לתוכן בגדים. היו מן הפוסקים שהתנגדו למנהג זה מטעם איסור "בל תשחית", אולם היו שהתירו זאת משום שלכבודו של רשב"י זהו גם כהשחתה לצורך. ולמעשה יש להקפיד להימנע מכל מעשה השחתה מעבר למדורות עצמן.

בהלכה הקודמת התבאר שאסור לאפות לחם חלבי או בשרי שמא יכשלו על ידו באיסור אכילת בשר בחלב. אלא שבתנאים מסוימים התירו זאת: כאשר הלחם נראה שונה מאוד, עד שמי שיבוא לאוכלו יתעורר לשאול האם הלחם הזה פרווה או חלבי, אין איסור ללוש אותו עם חלב. כמו כן כשהעיסה קטנה מאוד, עד שבסעודה אחת יגמרו את כל הלחם, אין חשש שמא ישכחו אם נעשה חלבי, ולכן מותר לאפותו ולאוכלו בסעודה אחת. ויש שכתבו שגם אם יגמרו אותו ביום אחד ולא בסעודה אחת, מותר לאפותו, כי אין חשש שישכחו שהוא חלב, ולגבי מיני מתיקה שאין רגילים לאוכלם עם בשר יש המקלים להכינם חלביים, אך יש שהחמירו אף בכך.

על הפסוק: "גדלים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך" דרשו חז"ל: "פרט לחלוקים". כלומר, התורה חייבה הטלת ציצית רק בבגד שניתן להתעטף בו באופן שייראו בבירור ארבע כנפות. אבל בבגדים התפורים לפי מדתו של האדם כחליפה עם שרוולים, נחלקו הפוסקים האם חייבים בציצית. ולמעשה כותב אדמוה"ז שירא שמיים לא יסמוך על היתר זה אלא יעגל את אחת הפינות. ויש שהוסיפו רמז מעניין לכך על-פי הנאמר בקריעת ים-סוף "והמים להם חומה", שהכריז גבריאל המלאך למים שהיו אחרי ישראל שיזהרו בכבודם של ישראל, משום שעתידים הם להשליך את כנף הציצית לאחריהם. ומכך הסיקו, שחיוב מצוות הציצית הוא רק כששתי כנפות מלפניו ושתיים מאחוריו.

בהלכה הקודמת התבאר שאסור לאפות לחם חלבי או בשרי שמא יכשלו על ידו באיסור אכילת בשר בחלב. אלא שבתנאים מסוימים התירו זאת: כאשר הלחם נראה שונה מאוד, עד שמי שיבוא לאוכלו יתעורר לשאול האם הלחם הזה פרווה או חלבי, אין איסור ללוש אותו עם חלב. כמו כן כשהעיסה קטנה מאוד, עד שבסעודה אחת יגמרו את כל הלחם, אין חשש שמא ישכחו אם נעשה חלבי, ולכן מותר לאפותו ולאוכלו בסעודה אחת. ויש שכתבו שגם אם יגמרו אותו ביום אחד ולא בסעודה אחת, מותר לאפותו, כי אין חשש שישכחו שהוא חלב, ולגבי מיני מתיקה שאין רגילים לאוכלם עם בשר יש המקלים להכינם חלביים, אך יש שהחמירו אף בכך.

בהלכה הקודמת התבאר שכשארבע הכנפות הינם מלפניו יש פוסקים הפוטרים מציצית; אך דנו הפוסקים אודות חליפה הפתוחה לשניים בחלקה האחורי כך שיש לה ארבע כנפות שניים לפניה ושניים לאחריה, יש שכתבו שאינה חייבת בציצית כיוון שחליפה היא בגד שנועד לעטוף את הגוף ואינה כבגד פשוט שנלבש לפניו ולאחריו, אבל היתר זה לא הביאו אדמוה"ז להלכה. והטעם שלא מקפידים על כך, הוא מפני שאינו פתוח ברובו. אולם יש שכתבו שטוב יותר להקפיד שאחת הכנפות תהיה מעוגלת כך שיהיו רק שלוש כנפות מרובעות ובכך יכול ללבוש חליפה זו ללא כל חשש, משום שאינה חייבת בציצית.

בספירת העומר נאמר "תמימות", ויש הסוברים שאם לא ספר בחלק מהימים כראוי, אינו יכול להמשיך לספור כהלכה. מכך התעורר דיון לגבי קטן שנעשה "בר-מצווה" בימי הספירה, האם ימשיך לספור בברכה, שהרי הימים שספר תחלה לא היו באותה דרגת חיוב, וחסר לו כעת ב"תמימות". ולמעשה, רוב הפוסקים סוברים שימשיך לברך. והטעם לכך כיוון שגם מתחילה ספר את הימים על פי התורה, לכן הימים הקודמים נחשבים לו כ"תמימות". ומטעם זה כשיבוא משיח באמצע הספירה, אף שאז החיוב לספור יהיה מדאורייתא נמשיך לספור בברכה למרות שכיום ספירת העומר היא מדרבנן.

מטעמי שמירה מן המזיקים, הזהירו חכמים ואמרו: "אסור לישן בבית יחידי", ויש מן האחרונים שהביאו זאת להלכה וכתבו שאף כיום שהחשש מפני המזיקים אינו מצוי כל כך, עדיין אין לישון יחידי בבית. אלא שלמעשה כותב אדמוה"ז שההקפדה על האיסר לישון בבית יחידי תקף רק במקרה שהבית חשוך, אולם אם הבית מואר ואפילו מאור קלוש, יכול לישן בו ואפילו לכתחילה. ודנו הפוסקים האחרונים לגבי שינת אדם יחיד בחדר, האם עליו לחשוש, ולמעשה כתבו כמה פוסקים שאין לחשוש ללון יחידי בחדר.

נאמר: "זכור את יום השבת'", ונאמר "שמור את יום השבת" ודרשו חכמים שכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, וכיוון שהנשים מוזהרות להישמר מעשיית מלאכה בשבת, הרי הן מוזהרות גם בזכירתו, בקידוש היום. וביארו הראשונים שחיוב קידוש בשבת הוא מן התורה, אלא שכתבו הפוסקים האחרונים, שכבר בתפלה בה מזכירים קדושת השבת יוצאים ידי חובה דאורייתא, ואילו הקידוש שעל הכוס לאחר שהתפלל הנו מדרבנן. כתבו האחרונים שאף שאשה שלא התפללה בליל שבת חיובה מדאורייתא, ואילו הבעל המוציא ידי חובת קידוש לאחר תפלת ערבית, חיובו הוא מדרבנן, יכולה היא לצאת יד"ח בקידוש הבעל, ובפרט שכבר הדליקה נרות והזכירה בכך את קדושת השבת.

קבעו חכמים: "ניחא ליה לאיניש דתיעביד מצוה בממוניה", כלומר, בדרך כלל יהודי מעוניין שיקיימו מצוות ע"י שימוש בחפציו. ומשום כך הרואה טלית ותפילין של חברו בבית הכנסת יכול להשתמש בהן באופן אקראי אך לא בקביעות. זאת כמובן בתנאי שישמור עליהן ויחזירם כפי שמצאם ולא יוציאם מהמקום בו הניחם בעליהם. אלא שכתבו הפוסקים, שכיוון כלל בהלכה שבמקום שאפשר לברר "אין סומכין על החזקה", לכן אף שחזקה היא שכל יהודי רוצה שייעשו מצוות בחפציו, עם זאת כאשר ניתן לפנות לבעליהם ולשאול אותו כדי לוודא שאכן הוא אמנם מוכן, עדיף לעשות זאת תחלה, ובפרט כיום שניתן ליצור קשר בקלות באמצעות הטלפון.

אף על פי שאמרו חכמים: "ניחא ליה לאיניש דתיעביד מצוה בממוניה", שבדרך כלל יהודי מעוניין שיקיימו מצוות ע"י שימוש בחפציו, לגבי ספרים אין הדבר כן, משום שייתכן שבעליהם חושש שיקרעו, לכן נפסק שאין להשתמש בספרים פרטיים ללא רשות. ולמעשה מובא באחרונים לימוד זכות על המשתמשים בספרים פרטיים ללא רשות מבעליהם; שכן, בעבר ערכו הכספי של ספר היה רב, ואילו כיום כיוון שרכישת הספרים ובפרט סידורים וחומשים, אינה כרוכה בהוצאה מרובה הבעלים אינם מקפידים כל-כך, ואף מוכנים להשאירם במקום ציבורי, ולכן ניתן להקל. אך זאת בתנאי שהשימוש הינו אקראי ולא בקביעות, אלא-אם-כן הבעלים גילה דעתו במפורש שרצונו שישתמשו בהם.

נאמר "דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית", וכתבו חלק מן הפוסקים שאף שנאמר "בני ישראל", גם האישה יכולה להטיל ציצית בטליתות, שהרי היא בכלל בני ישראל. ויש שחלקו, ולמדו מדברי הגמרא שאשה לגבי תפילין שאינה יכולה משום שאינה מחויבת בזה, ולפי שיטתם אף הקטן אינו יכול להטיל ציציות. ולמעשה הכריע אדמוה"ז שלכתחילה יש להקפיד ציצית שהוטלה ע"י קטן לא ילבשה הגדול, ולכן כתבו האחרונים שראוי שנער ה"בר-מצווה" לא יכין לעצמו את הטלית קטן לפני הגיעו לגיל "בר-מצווה", ובדיעבד ילד שהכין לעצמו את הטלית קטן קודם הגיעו לגיל זה ולבשה, יכול להמשיך וללבשה.