הלכה יומית

אסרו חכמים לקבוע בערב שבת סעודה גדולה מפני כבוד השבת, שאם ירבה באכילה ושתיה בערב שבת לא יוכל לקיים סעודת שבת שבלילה כראוי. יתר על כן, אפילו בשבת עצמה לאחר הקידוש, מצווה להימנע מלאכול אפילו ללא קביעות סעודה, לפני שיאכל את עיקר סעודת השבת שהיא הפת. בכדי שיאכל את הפת בשבת כשהוא תאב לכך. אולם מי שאוכל בבית הכנסת לאחר הקידוש ומתכוון ליטול ידיו רק בביתו, אין למנעו מכך, משום שאין חיוב גמור לאכול את הפת לתיאבון ובפרט כשאוכל "מזונות", שהרי ישנם מקורות חשובים לכך שניתן לצאת ידי סעודת השבת במיני מזונות. אלא שלכתחילה עדיף שייטול ידיו מיד לאחר הקידוש.

על הפסוק: "וספרתם לכם ממחרת השבת". דרשו חכמים: "שתהא ספירה לכל אחד ואחד" שכל אחד מחויב במצווה זו ולא שישמע מאחר. וכתבו הפוסקים שלפני שיברך על ספירת העומר, לכתחילה עליו לדעת תחלה איזה יום הוא מהספירה, בכדי שיידע על מה הוא מברך. מי שטעה בשעת הברכה, כגון שבירך על דעת לספור ארבעה ימים, ולאחר שבירך נזכר שצריך לספור חמשה, סופר חמשה ואינו צריך לברך שנית. וכן אם טעה בספירה, כגון שהיה צריך לומר "ששה ימים" ואמר "חמשה ימים", אם נזכר מיד – סופר כראוי ואין צריך לברך שנית, אבל אם הפסיק יותר מכדי דיבור בדברים אחרים, צריך לברך שנית.

נאמר: “החודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה”. ומבאר הרמב"ן בדרשותיו,  שכיוון שהתורה צוותה לקרוא לניסן החודש הראשון ולאייר שני, ציווי זה חל גם כיום, אלא שבנוסף משתמשים אף בשמות החודשים עמם עלו ישראל מבבל, על שם הגאולה מבבל "לזכור ששם עמדנו ומשם הוציאנו ה’“. אלא שכתבו הפוסקים שמכך שדבריו של הרמב"ן לא הובאו כהלכה למעשה אלא בדרשותיו, והראיה שחז"ל לא תקנו בשטרות למנות לפי חודשי התורה. מה גם ששמות החודשים עמם עלו בני ישראל מבבל נקבעו ע"י כנסת הגדולה ברוח הקודש ועל כן אין לזלזל בהן, ואף בברכת החודש מברכים את החודש בשמות החודשים שעלו מבבל.

מלאכת הבורר היא אחת מל"ט המלאכות שנעשו במשכן, מכך למדו חכמים שהפרדת דבר לא רצוי מהמאכל או כל דבר אחר, נחשבת למלאכה האסורה בשבת. אלא שאף במין מאכל אחד ייתכן בורר כגון שישנם עלי חסה המעופשים שבדרך כלל אין אוכלים אותם, אם מוציאם מייתר העלים הרי זה בורר, ולכן יש להוציא בידו רק את העלים הטובים מתוך הרקובים ורק בסמוך לסעודה לאחר היציאה מבית הכנסת וכן יש להקפיד להוציא רק מה שצריך לאותה הסעודה. וכתבו הפוסקים, שאף כששניהם מיני מאכל אם הם מינים שונים בשמם ובטעמם וחפץ רק במין אחד מהם, יש בתערובת זו דיני בורר כפי שיתבאר בהלכה הבאה.

בהלכה הקודמת הוזכר שאף בשני מיני מאכל וחפץ רק במין אחד מהם, יש בתערובת זו דיני בורר. ולגבי ההגדרה מה נחשב למין שונה כתבו הפוסקים, שאם הם מינים שונים בשמם ובטעמם נחשבים כשני מינים. אך אם שמם או טעמם זהה נחשבים כמין אחד ואין בהם דין בורר. ולגבי ההגדרה מה נחשב למין שונה כתבו הפוסקים, שאם הם מינים שונים בשמם ובטעמם נחשבים כשני מינים. אך אם שמם או טעמם זהה נחשבים כמין אחד ואין בהם דין בורר. ולמשל חלבון וחלמון נחשבים כמין אחד משום ששניהם נקראים ביצה, אלא שכאשר הביצה חיה והדרך להשתמש רק בחלמון אין להפרידם.

ליציאת מצריים קיימת משמעות הלכתית אף בדיני ממונות. כאמור: "לי בני ישראל עבדים .. אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" ודרשו חז"ל: "ולא עבדים לעבדים". ולכן קבעו חז"ל שעובד יהודי רשאי להתפטר מעבודתו, "אפילו בחצי היום" ומעסיקו אינו יכול לחייבו להשלימה. אלא שבמלאכה המוגדרת כדבר האבד, כגון נגן לחתונה, שחייב המעסיק למצוא נגן אחר במקומו, בכדי לא לגרוע מהשמחה, רשאי לגלגל על העובד את עלות העסקתו של אחר שיעשה את העבודה במקומו, אולם אחריותו של העובד המתפטר מוגבלת עד כדי גובה שכרו. ואם העבודה היא בקבלנות באמצעות קניין או חוזה מחויב הפועל לעבודתו. וכשאין הסכמה בין הצדדים יש לפנות לבי"ד מוסמך.

בהלכה הקודמת התבאר שלשכיר יום קיימת האפשרות לחזור בו מביצוע עבודתו אלא שהמעסיק זכאי להביא עובד חלופי על חשבון העובד שהתפטר, בכפוף לגובה שכרו. ודנו הפוסקים האם המעביד זכאי לפיצוי, כאשר לא שכר עובד חלופי, וכתוצאה מכך נגרם לו הפסד. יש הסבורים שכשנגרם הפסד למעביד עקב התפטרות העובד או שנמנע ממנו רווח בטוח, העובד נושא באחריות כלפי מעבידו אף יותר מן הסכום שהיה נדרש המעביד לשלם תמורת עובד חלופי. אלא שרווחת הדעה שאף במקרה שנגרם למעסיק הפסד בעקבות התפטרות העובד, אחריותו של העובד מוגבלת לסכום שהיה המעביד זכאי להוציא להעסקת עובד חלופי. וכשאין הסכמה בין הצדדים יש לפנות לבי"ד מוסמך.

בהמשך לאמור בהלכה הקודמת אודות אי השימוש כיום במניין החודשים של התורה, ראוי לציין את דברי הפוסקים אודות השימוש בתאריכים לועזיים. יצוין כי ישנה עדיפות להשתמש בתאריכים עבריים בלבד. אלא שכתבו הפוסקים, שכיוון שבשימוש בתאריכים לועזיים, לא עוברים משום האיסורים: “ושם אלקים אחרים לא תזכירו”, וכן- "ובחוקותיהם לא תלכו"; לכן הותר הדבר בעת הצורך ויציין "למניינם". כשיש צורך להשתמש בתאריכים לועזיים, נחלקו הפוסקים כיצד יעשה: יש סוברים שעדיף לכתוב את המספר, ולא להזכיר את שמות החודשים הלועזיים שמקורם בעבודת אלילים. לעומתם יש שהעדיפו  להשתמש בשמות החודשים הלועזיים, ולא לכתוב את מספרם, שכן מבחינת התורה מניין החודשים הוא לחודש יציאת-מצריים, ניסן.

נאמר בגמרא: "טעו ומדכרי דחול בשבת .. גומרין כל אותה ברכה". כלומר, הטועה בשבת והתחיל לומר את תפלת החול בתפלת עמידה, עליו לסיים את אותה הברכה שהתחיל, משום שמעיקר הדין היה ראוי שגם בשבת יתפללו תפלת שמו"ע כמו בחול, ורק שיזכירו בה עניין שבת, כמו שעושים בראש חודש ובחול המועד; אלא שמפני כבוד השבת לא הטריחו לומר את כל הברכות האמצעיות ותקנו במקומן ברכת קדושת היום – שבת או יו"ט. על כן, התחיל את ברכת "אתה חונן.." עליו לסיימה משום שכאמור מעיקר הדין היה ראוי לקבעה אף בשבת או ביו"ט, חוץ מתפלת מוסף. וכמה פרטי דינים נאמרו בדבר אותם נפרט אי"ה בהלכה הבאה.

אסרו חכמים לעשות מלאכה בערב פסח מחצות היום, שמחצות הוא זמן הקרבת קרבן פסח וכיוון שכל אדם שמקריב קרבן אותו היום הוא יום טוב עבורו, הרי שזמן הקרבת קרבן פסח הינו ים טוב עבור כלל ישראל ואסורים בעשיית מלאכה מדברי חכמים. איסור זה נותר בעינו אף לאחר החורבן. וכיוון שמצווה להסתפר בערב יו"ט כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול וכן מצוה ליטול את ציפורניו לכבוד הרגל, לכן יש לעשות זאת לפני חצות היום, אולם מי ששכח להסתפר יכול להסתפר לאחר חצות רק על-ידי גוי. אך וליטול ציפורניו ולצחצח את הנעליים ניתן בדיעבד אף לאחר חצות.

כאמור בהלכה הקודמת האומר ברכת חול בתפלת שבת, אף שאמר רק את המלה "אתה" כשכוונתו לברכת "אתה חונן" עליו לסיימה. אולם בתפלת ליל שבת בה אומרים "אתה קידשת" או במנחה בה אומרים "אתה אחד", אף שכוונתו לומר "אתה חונן", כיוון שאמר רק "אתה" יכול להמשיך בברכת השבת. ואף בשחרית שאינה פותחת ב"אתה", אם זכר ששבת ורק מתוך הרגל אמר "אתה" יכול לתקן. ובתפלת מוסף אפילו אם התכוון לומר "אתה חונן" מפסיק אפילו באמצע הברכה, שבמוסף לא תקנו י"ח ברכות גם בחול, והראיה שבר"ח שחל בחול לא אומרים במוסף י"ח ברכות. ומובא שהאומר תפלת חול בשבת עליו לפשפש במעשיו ולהרהר בתשובה.

נאמר: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך", ואמרו חכמים: "חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל", ושמחה זו היא מצות עשה מן התורה. ונפסק להלכה שחייב אדם לשמח את אשתו בבגדים ותכשיטים לפי ערך ממונו. אולם כתבו הפוסקים, שאם יש לאשה די בגדים לחג ואין לה צורך בבגד נוסף, צריך לשמחה בדברים אחרים, כגון בכלי בית ודומיהם. כמו כן יש לקנות לילדים ממתקים ומיני מגדים, לכבוד המועד, ולעשות דברים שמביאים אותם לידי שמחה. וכתבו הפוסקים שכחלק ממצוות שמחת בני ביתו בחג, יש לאדם להקפיד להיות עם משפחתו כדי שישמחו ביחד, ולא יסע למקומות אחרים, ואם הוא נצרך לצאת יבקש רשות מאשתו.