הלכה יומית

כאמור בהלכה הקודמת האומר ברכת חול בתפלת שבת, אף שאמר רק את המלה "אתה" כשכוונתו לברכת "אתה חונן" עליו לסיימה. אולם בתפלת ליל שבת בה אומרים "אתה קידשת" או במנחה בה אומרים "אתה אחד", אף שכוונתו לומר "אתה חונן", כיוון שאמר רק "אתה" יכול להמשיך בברכת השבת. ואף בשחרית שאינה פותחת ב"אתה", אם זכר ששבת ורק מתוך הרגל אמר "אתה" יכול לתקן. ובתפלת מוסף אפילו אם התכוון לומר "אתה חונן" מפסיק אפילו באמצע הברכה, שבמוסף לא תקנו י"ח ברכות גם בחול, והראיה שבר"ח שחל בחול לא אומרים במוסף י"ח ברכות. ומובא שהאומר תפלת חול בשבת עליו לפשפש במעשיו ולהרהר בתשובה.

נאמר: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך", ואמרו חכמים: "חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל", ושמחה זו היא מצות עשה מן התורה. ונפסק להלכה שחייב אדם לשמח את אשתו בבגדים ותכשיטים לפי ערך ממונו. אולם כתבו הפוסקים, שאם יש לאשה די בגדים לחג ואין לה צורך בבגד נוסף, צריך לשמחה בדברים אחרים, כגון בכלי בית ודומיהם. כמו כן יש לקנות לילדים ממתקים ומיני מגדים, לכבוד המועד, ולעשות דברים שמביאים אותם לידי שמחה. וכתבו הפוסקים שכחלק ממצוות שמחת בני ביתו בחג, יש לאדם להקפיד להיות עם משפחתו כדי שישמחו ביחד, ולא יסע למקומות אחרים, ואם הוא נצרך לצאת יבקש רשות מאשתו.

נאמר: "ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם". וביארו חכמים שבחג הפסח עצמו חייבה התורה להשבית את החמץ לגמרי, אולם קודם חצות יום י"ד בניסן מותר להפקיר את החמץ מן התורה; אלא שחכמים חששו שמא החמץ הינו יקר ולא יהיה זה בלב שלם ויעבור על איסור "בל יראה ובל ימצא", או שמא מתוך הרגל יאכל את החמץ הנמצא בבית בפסח ח"ו, ולכן לא הסתפקו בהפקר החמץ אף קודם זמן איסורו, וקבעו שיש לחפשו בחורי ובסדקי הבית ולבער את הנמצא קודם זמן איסורו. והוסיפו הפוסקים שמחג הפורים טוב לעיין בכל דבר שעושה, שלא ישאר דבוק בו חמץ שלא יוכל להסירו בקלות בערב פסח.

נאמר: "וקראת לשבת עונג" ודרשו חכמים- "במקום עונג .. שם תהא קריאת הקידוש", כלומר, שיש לקדש דווקא במקום בו סועד את סעודת השבת. ונחלקו הראשונים בהגדרת ה"מקום", ולכתחילה צריך שיסעד באותו מקום שקידש ממש. ובהגדרת ה"סעודה" שמקיימים במקום הקידוש, הורו הגאונים שמכיוון שהמזונות והיין מזינים ומשביעים, נקראים אף הם "סעודה". ולכן כשאכל כזית פת, או מיני "מזונות", או אפילו כששתה רביעית יין, יוצא בזה ידי קידוש במקום סעודה; אלא שלכתחילה צריך שתהיה הרביעית בנוסף לכוס הקידוש, ויכול אח"כ לסעוד את עיקר הסעודה במקום אחר. ואם אכל רק מינים שברכתם האחרונה "בורא נפשות", לא יצא ידי חובתו ויקדש שוב במקום שיסעד.

אסרו חכמים אכילת המצה בערב פסח מעלות השחר בכדי שיהיה תאב לאכילת המצה בליל הסדר ויאכלה בחיבה. והוסיפו הפוסקים וכתבו שהרבה נוהגים שלא לאכול מצה מראש-חודש. אולם אנו נוהגים כפי שכותב הרבי: "יש להזהר מאכילת מצה ל' יום לפני הפסח", כלומר, מחג הפורים ועד פסח אין אוכלים מצה. דנו הפוסקים לגבי אכילת 'מצת חמץ' בימים אלו שקודם הפסח, מאחר ועיקר האיסור הוא רק על מצה שיוצאים בה ידי חובה בפסח, ולכן לכאורה ניתן להקל ולאכלה, אלא שיש שכתבו שכיוון שטעם האיסור הוא משום חביבות המצווה, הרי שראוי להימנע מלאכול אפילו מצות חמץ, ולפחות בערב פסח יש להקפיד ע"כ.

אמרו חכמים: "מצווה בו יותר מבשלוחו", כלומר, על אף שהאדם יכול למנות שליח במצוות שאינן חובת הגוף, עם זאת מצווה שהאדם עצמו יתעסק בה. לגבי בדיקת חמץ חובת הבדיקה היא על בעל הבית, אך רשאי לשלוח את בני ביתו לבדוק את הבית בברכה. ולמעשה הנכון ביותר שבעל הבית יברך ויבדוק בעצמו את הבית, אלא שיכול לזכות בכך אף את בני ביתו, ובעת הברכה יעמדו בניו בסמיכות אליו, יכוון להוציאם בברכתו ויענו "אמן". ויבדקו בעל הבית עצמו ואף בניו תחלה בסמיכות למקום הברכה על-מנת שלא יהיה "הפסק", וכך גם יקיים את "מצווה בו" ע"י שיבדוק בעצמו, וגם יזכה את בני ביתו.   

אמרו חכמים: "היוצא בשיירא .. תוך שלשים יום זקוק לבער", כלומר מי שיצא מביתו ל' יום לפני חג הפסח, אפילו אם אין דעתו לחזור עד לאחר החג, חייב לבדוק את ביתו, כיוון שזמן זה קשור לפסח שהרי כבר אז מתחילים לשאול ולדרוש בהלכות החג, לכן חל עליו חובת בדיקת ביתו לאור הנר, לילה לפני שיוצא. ואם שכח ולא בדק בלילה בודק ביום. אלא שכיום כיוון שהכל מוכרים חמץ, אין חובה לבדוק את הבית אם לא יהיה בו בחג. והוסיפו חכמים ואמרו שמי שדעתו לחזור בתוך החג, בודק את ביתו אפילו מראש השנה, שהרי חוזר לביתו בחג ושמא ימצא בבית חמץ ויבוא לאכלו ח"ו. ואם בני ביתו נמצאים בבית עליו לצוות עליהם לבדוק את הבית בליל י"ג בניסן.

בהלכה הקודמת התבאר שכבר משלושים יום קודם החג חלה חובת הבדיקה ובמצבים מסוימים עוד לפני-כן. אלא שמצד הלכה גם לכתחילה ניתן להתחיל בבדיקה כבר מספר לילות לפני ליל י"ד כאשר הבית גדול ורוצה לבדקו בניחותא, אלא שזהו בתנאי שישייר לפחות חדר אחד אותו יבדוק בזמנו. ולמעשה, הדוגמה הנפוצה ביותר: הורה כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב, שכשמנקים בימים שלפני בדיקת חמץ מחסן מלא ארגזים או ציוד, ויודעים שבשעת הבדיקה לא יוכלו להזיז שוב את החפצים ממקומם, הרי שאם מדובר ב"מקום שמכניסין בו חמץ", יש לבדוק את החדר לאור הנר בלי ברכה בשעת הניקיון, אף על פי שאין זה ליל בדיקת חמץ.

אמרו חכמים: "כל הכלים ניטלין חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרשה". ופירש רש"י: "דהנך קפיד עלייהו .. דלא חזו למלאכה אחרת". כלומר, כלי שמקפידים שלא להשתמש בו תשמיש אחר מזה שהוא מיועד אליו, כגון, סכין של שחיטה, או סכין של מילה, שהם יקרים ועדינים, ונזהרים עליהם מאד, הרי הם מוקצים מחמת חסרון כיס. ואף שונה הוא מ"כלי שמלאכתו לאיסור", אותו ניתן לטלטל בשבת לצורך שימוש המותר בו או שצריך להשתמש במקום בו הוא מונח, כיוון שחומרתו של "מוקצה מחמת חסרון כיס", באה לידי ביטוי בכך שבשום אופן אין לטלטלו גם לא לצורך גופו או מקומו.

בהלכה הקודמת התבאר שחפץ המוגדר כ"מוקצה מחמת חסרון כיס", אין לטלטלו גם לא לצורך גופו או מקומו. ודנו הפוסקים לגבי טלטול מצה בימים שלפני חג הפסח, כאשר צריכים את המקום עליו מונחים המצות. שכן, המצה אינה נאכלת בערב פסח מעיקר הדין, ומשום שאינה ראויה לאכילה דינה כמוקצה. וכיוון שמקפידים שלא שלהשתמש בה לשימוש אחר דינה כ"מוקצה מחמת חסרון כיס", ואין לטלטלה. למעשה, רק בשבת שחל בה ערב פסח, יש להחמיר שלא לטלטל את המצות אותן ייחד לליל הסדר. אולם בשבתות שבתוך שלושים יום קודם החג שאז רק מצד המנהג אינן נאכלות, כיוון שראויים לקטנים האוכלים מצות בימים אלו, יש מקום להקל.

נפסק להלכה שבכל חדש ניסן אין אומרים תחנון, ואין סופדים בו, ואף אין מתענים בו חוץ מתענית חתן וכלה ביום חופתם,. משום שבתחילתו הוקם המשכן והנשיאים הביאו קורבנותיהם עד י"ג בניסן וכל נשיא עשה יו"ט ביום הבאת קרבנו. וערב פסח הוא יו"ט לכל ישראל שבו מקריבים קרבן פסח. ויחד עם ימי חג הפסח עולה ש"רוב החדש בקדושה" ולכן עושים את חודש ניסן כעין יו"ט. ונחלקו הפוסקים לגבי הליכה לבית החיים ב"יארצייט" החל בימי חודש ניסן. יש שהתירו זאת, אך יש שאמרו שייתנו צדקה במקום. והרבי הורה שילכו בערב ראש חודש ניסן. אולם השתטחות על קברי צדיקים מותרת אף בחודש ניסן.

אמרו חכמים שהרואה אילנות מלבלבים בימי ניסן אומר: "שלא חיסר בעולמו כלום". את ברכת האילנות מברכים על אילני מאכל, ומשתדלים שיהיו לפחות שני אילנות מאכל המלבלבים בפרחים. ודנו הפוסקים לגבי מי שלא ראה את לבלוב האילנות, אלא ראה את האילן רק כשהיו כבר פירות שלימים, יש שהתירו זאת אך הגבילו ואמרו שרק בראיה הראשונה ניתן לברך אף בראיית הפירות, ובשלחן ערוך נפסק שאין לברך. למעשה, ב"לוח ברכות הנהנין" כותב אדמוה"ז לברך ללא שם ומלכות, אך כיוון שהשמיט זאת אדמוה"ז ב"סדר ברכת הנהנין", לכן אין לברך אלא על הלבלוב, ומי שאיחר וראה רק את הפירות לא יברך ואפילו בלא שם ומלכות.