הלכה יומית

אמרו חכמים: "היוצא בשיירא .. תוך שלשים יום זקוק לבער", כלומר מי שיצא מביתו ל' יום לפני חג הפסח, אפילו אם אין דעתו לחזור עד לאחר החג, חייב לבדוק את ביתו, כיוון שזמן זה קשור לפסח שהרי כבר אז מתחילים לשאול ולדרוש בהלכות החג, לכן חל עליו חובת בדיקת ביתו לאור הנר, לילה לפני שיוצא. ואם שכח ולא בדק בלילה בודק ביום. אלא שכיום כיוון שהכל מוכרים חמץ, אין חובה לבדוק את הבית אם לא יהיה בו בחג. והוסיפו חכמים ואמרו שמי שדעתו לחזור בתוך החג, בודק את ביתו אפילו מראש השנה, שהרי חוזר לביתו בחג ושמא ימצא בבית חמץ ויבוא לאכלו ח"ו. ואם בני ביתו נמצאים בבית עליו לצוות עליהם לבדוק את הבית בליל י"ג בניסן.

בהלכה הקודמת התבאר שכבר משלושים יום קודם החג חלה חובת הבדיקה ובמצבים מסוימים עוד לפני-כן. אלא שמצד הלכה גם לכתחילה ניתן להתחיל בבדיקה כבר מספר לילות לפני ליל י"ד כאשר הבית גדול ורוצה לבדקו בניחותא, אלא שזהו בתנאי שישייר לפחות חדר אחד אותו יבדוק בזמנו. ולמעשה, הדוגמה הנפוצה ביותר: הורה כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב, שכשמנקים בימים שלפני בדיקת חמץ מחסן מלא ארגזים או ציוד, ויודעים שבשעת הבדיקה לא יוכלו להזיז שוב את החפצים ממקומם, הרי שאם מדובר ב"מקום שמכניסין בו חמץ", יש לבדוק את החדר לאור הנר בלי ברכה בשעת הניקיון, אף על פי שאין זה ליל בדיקת חמץ.

אמרו חכמים: "כל הכלים ניטלין חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרשה". ופירש רש"י: "דהנך קפיד עלייהו .. דלא חזו למלאכה אחרת". כלומר, כלי שמקפידים שלא להשתמש בו תשמיש אחר מזה שהוא מיועד אליו, כגון, סכין של שחיטה, או סכין של מילה, שהם יקרים ועדינים, ונזהרים עליהם מאד, הרי הם מוקצים מחמת חסרון כיס. ואף שונה הוא מ"כלי שמלאכתו לאיסור", אותו ניתן לטלטל בשבת לצורך שימוש המותר בו או שצריך להשתמש במקום בו הוא מונח, כיוון שחומרתו של "מוקצה מחמת חסרון כיס", באה לידי ביטוי בכך שבשום אופן אין לטלטלו גם לא לצורך גופו או מקומו.

בהלכה הקודמת התבאר שחפץ המוגדר כ"מוקצה מחמת חסרון כיס", אין לטלטלו גם לא לצורך גופו או מקומו. ודנו הפוסקים לגבי טלטול מצה בימים שלפני חג הפסח, כאשר צריכים את המקום עליו מונחים המצות. שכן, המצה אינה נאכלת בערב פסח מעיקר הדין, ומשום שאינה ראויה לאכילה דינה כמוקצה. וכיוון שמקפידים שלא שלהשתמש בה לשימוש אחר דינה כ"מוקצה מחמת חסרון כיס", ואין לטלטלה. למעשה, רק בשבת שחל בה ערב פסח, יש להחמיר שלא לטלטל את המצות אותן ייחד לליל הסדר. אולם בשבתות שבתוך שלושים יום קודם החג שאז רק מצד המנהג אינן נאכלות, כיוון שראויים לקטנים האוכלים מצות בימים אלו, יש מקום להקל.

נפסק להלכה שבכל חדש ניסן אין אומרים תחנון, ואין סופדים בו, ואף אין מתענים בו חוץ מתענית חתן וכלה ביום חופתם,. משום שבתחילתו הוקם המשכן והנשיאים הביאו קורבנותיהם עד י"ג בניסן וכל נשיא עשה יו"ט ביום הבאת קרבנו. וערב פסח הוא יו"ט לכל ישראל שבו מקריבים קרבן פסח. ויחד עם ימי חג הפסח עולה ש"רוב החדש בקדושה" ולכן עושים את חודש ניסן כעין יו"ט. ונחלקו הפוסקים לגבי הליכה לבית החיים ב"יארצייט" החל בימי חודש ניסן. יש שהתירו זאת, אך יש שאמרו שייתנו צדקה במקום. והרבי הורה שילכו בערב ראש חודש ניסן. אולם השתטחות על קברי צדיקים מותרת אף בחודש ניסן.

אמרו חכמים שהרואה אילנות מלבלבים בימי ניסן אומר: "שלא חיסר בעולמו כלום". את ברכת האילנות מברכים על אילני מאכל, ומשתדלים שיהיו לפחות שני אילנות מאכל המלבלבים בפרחים. ודנו הפוסקים לגבי מי שלא ראה את לבלוב האילנות, אלא ראה את האילן רק כשהיו כבר פירות שלימים, יש שהתירו זאת אך הגבילו ואמרו שרק בראיה הראשונה ניתן לברך אף בראיית הפירות, ובשלחן ערוך נפסק שאין לברך. למעשה, ב"לוח ברכות הנהנין" כותב אדמוה"ז לברך ללא שם ומלכות, אך כיוון שהשמיט זאת אדמוה"ז ב"סדר ברכת הנהנין", לכן אין לברך אלא על הלבלוב, ומי שאיחר וראה רק את הפירות לא יברך ואפילו בלא שם ומלכות.

נאמר: "כתב לך את הדברים האלה, כי על פי הדברים האלה". ודרשו חכמים: "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה". כלומר, תורה שבכתב יש לקרוא מן הכתוב דווקא. איסור זה לכמה שיטות נחשב כאיסור מן התורה. ובטעם האיסור יש שכתבו שיש ערך מיוחד לקריאה מתוך הכתב, כיוון שניתנה התורה כתובה ורמוזים סודות בצורת כתיבתה. יש שהסבירו שהחשש הוא מתקלות בלימוד כיוון שהתורה מעיקרה נועדה ללמדה מן הכתוב. ויש שראו בכך צורך לשימור התורה שבכתב, שאם היה מותר לאמרה בעל פה היו מתעצלים לכתבה. ולמעשה גם כיום קיים איסור זה, אלא שבאופנים מסוימים נהוג להקל, כפי שיתבאר אי"ה בהלכה הבאה.

בהלכה הקודמת התבאר איסור אמירת פסוק מתורה שבכתב בעל-פה. אלא שבאופנים מסוימים כתבו הפוסקים להקל. יש שכתבו שהאיסור הוא להקריא לאחרים בעל פה אך לומר בעצמו מותר, אולם אדמוה"ז פוסק שיש להחמיר בכך אלא שמי שנוהג לקרוא לעצמו בעל-פה אין למחות בידו. האופנים בהם נהוג להקל, כאשר הפסוק שגור בפי הכל מותר לאומרו בעל-פה, כמו"כ יש לשנן את פסוקי התורה שיהיו חקוקים במוחו והאיסור הוא רק לומר בעל-פה. ידוע אף המנהג לשנן בעל-פה את שירת "האזינו" משום שכתוב עליה במפורש "שימה בפיהם". אדם שאינו רואה ר"ל רשאי לומר פסוק בעל-פה, ומי שצריך לצטט פסוק בעל-פה טוב שישנה קצת מנוסח הפסוק.

את חיוב שלוש סעודות השבת למדו חכמים מפרשת המן, בה נאמרה המילה "היום" שלוש פעמים בפסוק בהקשר לאכילת השבת. ומכך שהמן מכונה בשם "לחם" בפסוק לכן למדו שאין אדם יוצא ידי חובת סעודת השבת עד שיאכל לחם שבמרכים עליו המוציא וברכת-המזון שהוא עיקר הסעודה ומקיימים בו מצוות עונג שבת. וכותב אדמוה"ז שאפשר לצאת גם ב"מזונות", רק כשאוכל מהם כשיעור קביעות סעודה ויברך עליהם המוציא וברכת-המזון. אולם המהרי"ל העיד בשם -אחיו- אדמוה"ז שחזר בו בסוף ימיו, ואמר שיוצאים ידי חובה ב"מזונות" גם ללא שיעור קביעות סעודה, כי גם בברכה מעין-שלוש מזכירים את קדושת השבת. אלא שוודאי יש מצווה באכילת פת בשבת.

מסופר בגמרא: "רב לא שביק לבריה למשיקל ליה סילוא", כלומר, רב לא הניח לבנו להוציא לו קוץ שנתחב בבשרו, שמא יצא ממנו דם, ויעבור בנו בשגגה על איסור חובל באביו, מאיסורי התורה החמורים ביותר. ויש מן הראשונים שכתבו שאסור לבן לספר את אביו, כמו שאסרו חז”ל להוציא ממנו קוץ – מחשש שמא יעשה בו חבורה. ולכן למעשה יש להימנע מכך שבן יספר את אביו. ובמקרה שתיגרם עגמת נפש לאב מחמת כך שצריך להסתפר אצל אחר, ניתן לסמוך על הפוסקים שהתירו לבן לספר את אביו. בתנאי שיקפיד לעשות זאת בזהירות המרבית שלא יגרום חבלה לאביו.

אמרו חכמים: "מבטלין תלמוד תורה .. להכנסת כלה", ומצווה זו נמנית בין הדברים שאין להם שיעור. ולכן כתבו הפוסקים שאף אם יש די אנשים שמשתתפים בחתונה, עדיין יש חיוב על כל אחד ליטול חלק בשמחה. ויש שכתבו שרק על מי שנוכח במקום ורואה את הכלה נכנסת לחופה מוטל עליו החיוב לבטל מלימודו ולהשתתף בשמחה, אך מי שאינו נוכח במקום ועוסק בתורה אינו חייב. אולם יש שכתבו, שבכל מצב יש חיוב לבוא ולהשתתף בשמחה כפי שעולה מפשטות הגמרא והראשונים; אלא שבדורנו כתבו האחרונים ללמד זכות על מי שלא משתתף בריבוי החתונות, כשאינו קרוב ממש לחתן או הכלה וכמה טעמים נאמרו בדבר.

אמרו חכמים "אור לארבעה עשר בודקים את החמץ לאור הנר", "שאור הנר יפה לבדיקה". למעשה, הגמרא מחדשת ש"אכסדרה לאורה נבדקת". כלומר, בבית ללא קירות המואר היטב מהשמש, ניתן לבדוק לאור השמש אך לא באמצעות זגוגית החלון אלא באופן ישיר כנגד השמש. גם את הארונות שרגילים להשתמש בהם במשך השנה בסעודה יש לבדוק, ובבית בו מתגוררים ילדים, בודקים גם ביתר הארונות כגון בארונות הבגדים. את הארונות ניתן לבדוק אף לפני ליל י"ד, ולכן כשמנקים את המדפים, יש לבדקם כנגד השמש ואילו את הפינות יש להשאיר ללילה ולבדקם לאור הנר, או לאור הפנס.