הלכה יומית

אמרו חכמים: "כל הכלים ניטלין חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרשה". ופירש רש"י: "דהנך קפיד עלייהו .. דלא חזו למלאכה אחרת". כלומר, כלי שמקפידים שלא להשתמש בו תשמיש אחר מזה שהוא מיועד אליו, כגון, סכין של שחיטה, או סכין של מילה, שהם יקרים ועדינים, ונזהרים עליהם מאד, הרי הם מוקצים מחמת חסרון כיס. ואף שונה הוא מ"כלי שמלאכתו לאיסור", אותו ניתן לטלטל בשבת לצורך שימוש המותר בו או שצריך להשתמש במקום בו הוא מונח, כיוון שחומרתו של "מוקצה מחמת חסרון כיס", באה לידי ביטוי בכך שבשום אופן אין לטלטלו גם לא לצורך גופו או מקומו.

בהלכה הקודמת התבאר שחפץ המוגדר כ"מוקצה מחמת חסרון כיס", אין לטלטלו גם לא לצורך גופו או מקומו. ודנו הפוסקים לגבי טלטול מצה בימים שלפני חג הפסח, כאשר צריכים את המקום עליו מונחים המצות. שכן, המצה אינה נאכלת בערב פסח מעיקר הדין, ומשום שאינה ראויה לאכילה דינה כמוקצה. וכיוון שמקפידים שלא שלהשתמש בה לשימוש אחר דינה כ"מוקצה מחמת חסרון כיס", ואין לטלטלה. למעשה, רק בשבת שחל בה ערב פסח, יש להחמיר שלא לטלטל את המצות אותן ייחד לליל הסדר. אולם בשבתות שבתוך שלושים יום קודם החג שאז רק מצד המנהג אינן נאכלות, כיוון שראויים לקטנים האוכלים מצות בימים אלו, יש מקום להקל.

נפסק להלכה שבכל חדש ניסן אין אומרים תחנון, ואין סופדים בו, ואף אין מתענים בו חוץ מתענית חתן וכלה ביום חופתם,. משום שבתחילתו הוקם המשכן והנשיאים הביאו קורבנותיהם עד י"ג בניסן וכל נשיא עשה יו"ט ביום הבאת קרבנו. וערב פסח הוא יו"ט לכל ישראל שבו מקריבים קרבן פסח. ויחד עם ימי חג הפסח עולה ש"רוב החדש בקדושה" ולכן עושים את חודש ניסן כעין יו"ט. ונחלקו הפוסקים לגבי הליכה לבית החיים ב"יארצייט" החל בימי חודש ניסן. יש שהתירו זאת, אך יש שאמרו שייתנו צדקה במקום. והרבי הורה שילכו בערב ראש חודש ניסן. אולם השתטחות על קברי צדיקים מותרת אף בחודש ניסן.

אמרו חכמים שהרואה אילנות מלבלבים בימי ניסן אומר: "שלא חיסר בעולמו כלום". את ברכת האילנות מברכים על אילני מאכל, ומשתדלים שיהיו לפחות שני אילנות מאכל המלבלבים בפרחים. ודנו הפוסקים לגבי מי שלא ראה את לבלוב האילנות, אלא ראה את האילן רק כשהיו כבר פירות שלימים, יש שהתירו זאת אך הגבילו ואמרו שרק בראיה הראשונה ניתן לברך אף בראיית הפירות, ובשלחן ערוך נפסק שאין לברך. למעשה, ב"לוח ברכות הנהנין" כותב אדמוה"ז לברך ללא שם ומלכות, אך כיוון שהשמיט זאת אדמוה"ז ב"סדר ברכת הנהנין", לכן אין לברך אלא על הלבלוב, ומי שאיחר וראה רק את הפירות לא יברך ואפילו בלא שם ומלכות.

נפסק להלכה: "צריך ליזהר שלא לאכול בשר ודג ביחד" מפני הסכנה, והביאו ראיה לדבר מן הגמרא. יתר על כן מובא שיש ליטול ידיים בין אכילת הדגים לבשר, אולם כבר כתבו הפוסקים שכאשר אוכלים עם סכין ומזלג אין צורך ליטול ידיים. ולגבי סדר האכילה כתבו הפוסקים שיש לאכול תחלה את הדברים הקלים לעיכול יותר, לכן יש להקדים את הדגים. ואף שישנם פוסקים שכתבו שאין הכרח בכך, כותב אדמוה"ז בליקוטי תורה שזהו "מנהג ישראל לאכול דגים קודם בשר", ומבאר זאת על פי פנימיות העניינים. ולכן באותה הסעודה ראוי להקפיד ע"כ, אך אם התחיל סעודה חדשה ניתן להקל בכך.

נאמר: "זכור אל תשכח את אשר עשה לך עמלק". חכמים פרשו, "זכור" – פירושו בפה, "ואל תשכח" – בלב. ותקנו חכמים לקיים את מצוות התורה, בקריאת פרשת 'זכור' פעם בשנה. נחלקו הפוסקים האם נשים חייבות בקריאת "זכור". יש שכתבו שאין הנשים חייבות במחיית עמלק כי אינן לוחמות; ויש שכתבו שאמנם חייבות כי זו "מלחמת מצווה" ואינה מצווה שהזמן גרמא, אולם כיוון ששמיעתה מספר תורה אכן תלויה בזמן, אינן חייבות לשמעה מס"ת.אך הדעה המקובלת בפוסקים היא – שתבאנה הנשים לבית הכנסת לשמוע פרשת זכור, וכפי שעורר הרבי שנהגו נשי-ישראל לבוא לבית-הכנסת; וכשאין הדבר מתאפשר תקרא מתוך החומש.

נאמר: "לא תגנוב" ודרשו חכמים שאיסור זה הוא אפילו "על מנת לשלם ". כלומר, איסור גניבה וגזילה נאסר אפילו כאשר בסופו של דבר הבעלים יצא מרווח. אלא שבדברים זולים שמנהג העולם שלא להקפיד עליהם כלל, התירו לאדם להשתמש בחפצי זולתו ללא רשות מפורשת. כגון הצריך קיסם קטן לחצוץ בו את שיניו, מותר לו ליטול קיסם קטן מגדר של אדם פרטי. אלא שהאמור הוא בתנאי שלא ניתן לבקש מהבעלים רשות. כי אם אפשר לבקש רשות, חובה לעשות זאת, ולוודא שאכן הוא מסכים. וכן שלא ידוע מופרשות שהבעלים מתנגד לכך. וכותב אדמוה"ז שממידת חסידות להחמיר כשאפשר, ולא להשתמש בשום דבר של חבירו, ללא רשות מפורשת.

נאמר במגילה: "משלוח מנות איש לרעהו". ודייקו חז"ל שחובה לשלוח שתי מנות לאדם אחד, איש לרעהו ואשה לרעותה. שיעורו של המשלוח לכתחילה כזית בכל מנה או לפחות כזית יחד ששויו 2 פרוטות לפחות. מנהג הרבי לשלוח "משלוח-מנות" לשלושה, לכהן, לוי וישראל קבועים. המשלוח הכיל: אוזן-המן ממולא פרג, פרי ובקבוק יי"ש. כמו"כ עורר הרבי על מנהג ישראל לשתף גם את הקטנים בכל ענייני הפורים כולל במצוות משלוח מנות. כתבו הפוסקים שאין שולחים מנות לאבֵל תוך שלושים, ולאבֵל על הוריו תוך שנים עשר חודש. האבֵל עצמו, אפילו תוך שבעה, חייב במשלוח-מנות, אך עליו לשלוח לרעהו רק מיני מאכל ולא ממתקים ומגדנות.

נאמר בגמרא: "המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות לו מזוזה וכשהוא יוצא לא ייטלנה"; וכתבו הראשונים ב’ טעמים לכך, או משום בזיון כאשר נוטל את המזוזה, או משום מזיקין שיבואו לבית. העובר דירה ובעל הבית אינו מעוניין במזוזות, כשיש חשש שהם יבואו לידי בזיון ודאי מותר להסירן כדי למונען מכך. אולם, אם אין חשש לביזיון המזוזות אין להסירן. אלא שבעל המזוזות רשאי לדרוש מבעל הבית שישלם את תמורתן או ישיב אותן כשיקבע מזוזות אחרות. וכשבעל הבית אינו מסכים לשלם יש שהתירו להסירן כשיש בזה הפסד מרובה, אך יש שאסרו זאת בכל מצב, כיון שבהסרת המזוזות יש סכנה ו”חמירא סכנתא מאיסורא”.

מסופר בגמרא: "חזקיה קרי בטבריא בארביסר ובחמיסר". כלומר, האמורא חזקיה הסתפק האם טבריה הייתה מוקפת חומה מימות יהושע, ומספק קרא את המגילה בי"ד באדר ואף בט"ו. והרבה כתבו שיש לנהוג כך, אלא שבט"ו קוראים במגילה ללא ברכה מחמת הספק. והיו שהוסיפו ואמרו שיש לנהוג אף את יתר מצוות פורים. ולגבי "ועל הניסים" כתבו שאין לאמרו. ודנו הפוסקים לגבי מקום הסמוך למקום שיש בו ספק האם גם בו יש לנהוג כך ביום ט"ו. והרבה כתבו שלא נוהגים, משום שגם המקומות המסופקים שנויים במחלוקת. אולם יש להרבות בו בשמחה, ולא רק במקומות אלו אלא בכל מקום, ואין אומרים תחנון, ואדרבה יש להוסיף בשמחה על פורים ש"מעלין בקודש".

בין מלאכות המשכן הייתה מלאכת מְּלַבֵּן – הסרת הלכלוך מהצמר, ניקויו והלבנתו באמצעות שטיפה וצביעה. מכך למדו חכמים שמלאכה זו אסורה בשבת ואף את תולדתה – כיבוס בגדים אסרו בשבת. ודנו בגמרא אודות כיבוס נעל מעור בשבת ולמסקנת הגמרא מותר להעביר נעל עור במים כי אינו סופג, אך לא לשפשפה לאחר הרטבתה. למעשה נפסק שבוץ יבש על גבי הנעליים אסור לפוררו ולהסירו משום איסור "טוחן", אולם מותר לקנח בוץ לח שאינו מתפורר אלא נמרח. וכן מותר להשרות נעליים במים כדי שיתנקו מעצמם, אך אסור לשפשף את הלכלוך כדי להסירו. וכשיש בנעליים בהם חלקי בד או שהם תפורים בחוטים, אסור לשרותם במים.

אמרו חכמים: "שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום". לתקנה זו קדמה תקנת משה רבינו לדרוש הלכות החג בחג עצמו, אולם חכמים תקנו להקדים זאת. מקור תקנה זו היא לעם העולים לרגל, ומטרתה להזהיר את העם שהיו בקיאים בהלכות קודם החג, מחמת ריבוי ההלכות שישנן בהקרבת הקרבנות. אלא שאף לאחר החורבן לא בטלה התקנה וכל חכם היה דורש ללמד את העם את ריבוי ההלכות שעדיין ישנן בזמן הזה. אולם בדורות האחרונים כשכל ההלכות נכתבו בספרים, מצווה על כל אחד ללמוד בעצמו את הלכות החג. עם-זאת, במקומות שיש להזהיר את הציבור על הלכות הפסח נהוג שהרב אף דורש בהלכות החג.