הלכה יומית

אמרו חז"ל: "הולכין אחר התורה", כלומר מפאת כבודו של ספר התורה, יש ללכת לבית הכנסת כדי לקרוא בו, ואין מוליכים אותו לביתו של אדם כדי לקרוא בו שם, וגם כשהוא אנוס ונמצא בבית הרפואה או חולה ל"ע אין מביאים עבורו את ספר התורה. ובעת הצורך כגון בבית האבל, מותר להביאו בתנאי שיכינו לו ארון מכובד, ונהוג להביאו לשם לצורך ג' קריאות בתורה, וראוי שהיו בימים שונים ולא באותו היום, ובכך אין זה נראה שהביאו את ספר התורה לצורך אדם פרטי. לגבי העברת ס"ת מחדר לחדר בבית הכנסת יש שכתבו להקל כאשר כל החדרים תחת אותה קורת גג.

נאמר "כי יסיתך אחיך בן אמך" ודרשו חכמים: וכי בן אם מסית, בן אב אינו מסית? אלא, לומר לך: בן מתייחד עם אמו, ואסור להתייחד עם כל עריות שבתורה”. חכמים הרחיבו את האיסור: דוד המלך ובית דינו אסרו אף יחוד עם הפנויה. תלמידי בית שמאי ובית הלל הוסיפו ואסרו את הייחוד עם אשה שאינה יהודיה. לגבי גיל חלות איסור הייחוד, נפסק להלכה כי לכל איש מעל גיל 13 אסור להתייחד עם קטנה מגיל 3, וכן לבת מעל גיל 12 אסור לה להתייחד עם גבר מגיל 9, אלא שלדעת הרבה פוסקים יש לחנך להישמר מייחוד עוד קודם גיל בר ובת מצווה.

בהלכה הקודמת התבאר כי אין להתייחד עם קטנה מגיל 3, ובן מגיל 9. כאשר מזמינים "בייבי סיטר" עשויים להיגרר לבעיות של ייחוד. וכמה פתרונות לכך: ראשית, ניתן להשתמש בילדים כשומרים, בתנאי שהילדים גדולים דיים להיוודע לאיסור ולדווחו לאחרים. לכן, ילד מגיל שש עד לגיל תשע מהווה כ"שומר" טוב, משום שהילד גדול מספיק לזהות מעשה איסור, אך קטן מספיק מלהשתתף בו. אלא שבשעות היום, די בילד אחד, ואילו בלילה יש צורך בשניים כשומרים. כאשר אין הילדים בגיל זה, יש למסור מפתח לשכנים ולבקש מהם שייכנסו מספר פעמים לבית בשעה לא קבועה, ויאמר זאת מראש לבייבי סיטר וכך תהיה רתיעה.

נאמר: "ראשית עריסתכם חלה, תרימו", חיובה של מצוות זו בארץ ישראל מן התורה ולדעת כמה פוסקים אף כיום חיובה מן התורה, ובחו"ל הוא מדברי סופרים. שיעור חיוב חלה הוא בעיסה שמשקלה כ-1,600 גרם. ובכמות קטנה מזו, אין מברכים על ההפרשה. מי שלש שני מיני בצק, שאין בכל אחד כשיעור ובשניהם יחד ישנו שיעור, אם הוא מקפיד שלא לערב את מיני הבצק, כמו במתוק ומלוח, או שהם משני מיני קמח, אינם מצטרפים. אך אם אינו מקפיד – ידבק את שתי העיסות, ויברך. ויצרפם קודם האפייה. ואם לא צירפם קודם, מניחם אחרי האפייה בסל אחד ומצרפם, או שפורס עליהם בד ומפריש בברכה.

אמרו חכמים: "אין הפועל רשאי לעשות מלאכתו בלילה ולהשכיר את עצמו ביום”. טעם דין זה שאף נפסק להלכה הוא משום שהעבודה ללא מנוחה עשויה להתיש את כוחו ולגרוע מעבודתו של בעל הבית. מטעם זה חייב הוא לשמור על גופו ונאסר לחיות בסגפנות, מפני שבכך תפוקתו תיפגם ונמצא כגוזל את בעל הבית המשלם על מלאכתו. אלא שכתבו הפוסקים שאיסור עשיית המלאכה בלילה לפועל, הוא דווקא בקביעות, אך לעיתים כאשר יש צורך בכך רשאי לעבוד אף מחוץ לעשות העבודה, שמן הסתם אין המעביד מקפיד בכך, ומובן שהדבר אף תלוי בסוג העבודה ובכוחו של הפועל, שכן מטרת איסור זה היא להבטיח שהפועל לא יגרע מעבודתו.

אמרו חכמים: "הכוסס את החטה מברך עליה בורא פרי האדמה". כלומר חיטה שלימה ברכתה "בורא פרי האדמה", ורק כאשר החטה עברה תהליך של טחינה כל שהי דינה כקמח וברכת התבשיל או המאפה תהיה "מזונות" או "המוציא". דין זה אמור אף לגבי חטיף "שלווה" העשוי מחיטה טפוחה. ולגבי ברכתה האחרונה הסתפקו הפוסקים האם לברך ברכה מין ג' שכן, כי היא מין דגן; או שמא יש לברך בורא נפשות, כיוון שחטה זו נאכלת שלא כדרכה וארץ ישראל לא השתבחה באכילה זו, בשל ספק זה מכריע אדמוה"ז שלא לאכול חיטה זו כשיעור ברכה אחרונה אלא בתוך הסעודה, ומי שאכלה חוץ לסעודה יברך "בורא נפשות".

אסרו חכמים לתת מאכל בשבת לבעל-חי ש"אין מזונותיו עליך". וביארו הראשונים שטעם האיסור משום טרחא שלא לצורך, וכך נפסק להלכה שמותר להאכיל בשבת רק בע"ח שמזונם תלוי בבעליהם. למעט כלב שניתן לתת לו מעט מאכל אפילו אם הוא של הפקר מפני שחס עליו ה'. בשבת שירה נהוג לאכול 'קאַשע' (דייסה, באה"ק מכונה "כוסמת"), יש התולים זאת במנהג המהר"ל לחלק לילדים 'קאַשע' שיחלקו לציפורים בשבת שירה ולספר להם שבקריעת ים-סוף, שרו הציפורים בשעה שמשה וישראל, אמרו שירה, והילדים העניקו לציפורים מפירות הים. למעשה לדעת אדמוה"ז הדבר כרוך בבעיה כאמור, אך הורה הרבי שיש לספר לילדים את סיפור המהר"ל לנטוע בהם מדת הרחמנות.

מובא בגמרא שרב יהודה ברך שהחיינו "אקרא חדתא", כלומר כשהיה רואה דלעת חדשה. וכן נפסק להלכה שהרואה פרי חדש שהבשיל וניכר בו שמתחדש משנה לשנה או אפילו פעמיים בשנה, ונהנה בראייתו מברך "שהחיינו". ודנו הפוסקים אודות מיקומה של ברכת "שהחיינו". יש שכתבו שיברך לאחר הברכה קודם האכילה ואין הדבר מהווה הפסק בין הברכה לאכילה, כפי שלמדים מברכת "שהחיינו" על המצוות המתחדשות מזמן לזמן. אלא שלמעשה פוסק אדמוה"ז שיברך "שהחיינו" תחלה ואח"כ ברכת הפרי. ובטעם הדבר ביארו הפוסקים שברכת  "שהחיינו" תלויה מעיקר הדין בראייה ולא באכילה. וכיון שמתחייב בה מיד עם ראיית הפרי, יש לברך אותה תחילה, קודם לברכת האכילה.

נאמר "כי תצור אל עיר .. להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה", ודרשו חכמים מפסוק זה העוסק בהשחתת עצי פרי, מלמד שיש לאסור השחתת כל דבר שיש בו תועלת. אדמוה"ז אומר שדין זה נלמד בקל-וחומר – שכן, "אם הזהירה תורה על של נכרים שנלחמים עמהם קל וחומר לשל ישראל", יש להימנע אם כן מהשחתת כל דבר הראוי לשימוש. ודנו הפוסקים לגבי דברי מאכל הטובים לשימוש אך בפועל לא משתמשים בהם, וכתבו שלמעשה יש לטרוח ולמצוא כאלו שישתמשו בהם. אלא שאם אין הדבר מתאפשר, יכול לעשות זאת אם אינו ממש משחית בידיו, ע"י הנחה במקום הפקר עד שיילקח ע"י בעלי חיים או שיתקלקלו מעצמם.

אמרו חכמים: "מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה .. והוא שבאו פנים חדשות". וביארו הראשונים שכיוון שבביאתם של ה'פנים-חדשות' מרבים בשמחה לכבודם, יש לברך את הברכות בכל פעם שבאים 'פנים-חדשות'. ובשבת אין צורך ב'פנים חדשות' כאמור "מזמור שיר ליום השבת" ודרשו חז"ל: "אמר הקב"ה פנים חדשות באו לכאן", ואף בסעודת היום אין צורך ב'פנים חדשות', שכבוד יום השבת גדול מכבוד הלילה. אולם בסעודה שלישית נחלקו הפוסקים האם יש צורך ב'פנים-חדשות' בכדי לומר שבע ברכות. ולדעת כמה פוסקים מי שהשתתף בשבע ברכות בערב, יכול להשתתף בשבע ברכות שיתקיים למחרת ביום 'כפנים-חדשות', אך למחרת בערב כבר לא יוכל משום שאין זה אותו היום.

נאמר "לא תעשה מלאכה", ודרשו חכמים: "מלאכה עשייה הוא דאסור גרמא שרי". כלומר, דווקא עשיית מלאכה אסרה התורה, אבל מלאכה הנעשית מאליה, למרות שהאדם גרם שתיעשה, הרי זה 'גרמא' ואין בזה איסור תורה. אולם חכמים אסרו זאת. והתירוה רק במקום צורך גדול, כמו למניעת שריפה, ע"י הנחת כלים עם מים סביב השריפה המים שבתוכם יזרמו ויכבו את האש. ודנו הפוסקים לגבי מי שבטעות התקרב לחיישני דלת וגרם לפתיחתה ובהליכתו יגרום לסגירתה. יש שכתבו שבמקום צער יכול ללכת שלא מתכוון לסגירתה, ולא אסרו "פסיק רישיה" (פעולה ודאית) ב"גרמא". אך יש שאסרו זאת, ולכתחילה אל יזוז ממקומו אלא ימתין עד שיגיע לשם גוי.

נאמר “הין צדק” ודרשו חכמים: “שיהא הין שלך צדק ולאו שלך צדק”. ועוד אמרו: ”כל מי שנושא ונותן באמונה .. מעלין עליו כאילו קיים כל התורה כולה”. כלומר, על האדם לעמוד בדיבורו. ונפסק להלכה: "מי שאומר לחבירו ליתן לו מתנה, ולא נתן, הרי זה ממחוסרי אמנה", כלומר, כאשר הבטיח מתנה סמלית שבאפשרותו להעניק – עליו לקיים הבטחתו כיוון שמקבל ההבטחה סמך בדעתו לקבל את המתנה. כיוון שהאיסור לחזור מדיבורו תלוי בסמיכות דעתו של המקבל. כתבו הפוסקים שכשההבטחה הייתה שלא בפני המקבל, אין איסור לחזור בו שהרי אם לא שמע את ההבטחה לא התכוון לקבלה. אולם דעת אדמוה"ז להחמיר אף בכך.