הלכה יומית

בהלכה הקודמת התבאר שכיוון ששמן נרות החנוכה הוקצה למצוותו נאסר בהנאה ויש לשורפו. וראוי לציין שאם התנה לפני שיצק את השמן שיהיה מותר בשימוש, יכול להשתמש בו. וכל האמור הוא בשמן שבנרות ממש, אך השמן שבבקבוק מותר אף ללא תנאי. ולגבי הפתילות, כתבו הפוסקים שמעיקר הדין אין צריך בהן תנאי כלל, אלא שמצד השמן הבלוע בהן יש להתנות שאינו מכוון להקצותן למצוותן. ואף שעשה תנאי, אין להשליכם בבזיון, ככל תשמיש מצוה שבלו שאמנם מותר להשתמש בהם תשמיש של חול, אך לא להשליכם בבזיון,  ולכן יגנזו, או שיעטוף אותם היטב בשקית ויניח במקום שמישהו אחר מבלי משים ישליך לפח.

חלק מכבוד הקודש, הוא איסור הפניית הגב, כך מצינו בכהן הגדול שהיה יוצא כשפניו אל הקודש. וכתבו הראשונים "ולא יחזיר אחוריו לס"ת אא"כ היה גבוה ממנו עשרה טפחים", וכך נפסק להלכה בשו"ע. וכתבו הפוסקים שאף אין לסדר מקומות כשגבם כלפי ארון הקודש. אולם ניתן להקל לצורך הלימוד ובפרט בעת מסירת שיעור בהיכל בית הכנסת כשפני הדורש אל הקהל ואחוריו כלפי ארון הקודש. מפני שהארון הוא רשות בפני עצמה, וגם משום שאין מניחים שם את הכיסא בקביעות, אלא רק בשעת הלימוד. אך כשמתאפשר נכון שלא לשבת ממש בסמיכות לארון הקודש כשהגב כלפיו, ואף בעת דרשה נכון להטות מעט ולא להפנות גב ממש.

נאמר "ועתה כתבו לכם את השירה", ודרשו חכמים שמצות עשה על כל איש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו. אודות קיום מצווה זו בימינו, היו שכתבו שכיום אין מצווה לכתוב ספר תורה, אך רבים מהפוסקים חלקו עליו, וסוברים שכיום יש לנו מסורת ויש ללכת על פיה, ובכך ניתן לקיים את המצווה. אלא שלמעשה הביאו הפוסקים להלכה את דעת הרא"ש, שביאר כי מטרת המצווה היא שיהיו בהישג יד ספרים בהם יוכל ללמוד תורה. ובדורות הראשונים היו אכן למדים מתוך ספרי תורה, אולם לאחר שהתחילו ללמוד מתוך ספרי קודש, מצווה זו מתקיימת בספרי קודש. ועל כן ברכישת ספרי קודש מודפסים מקיימים את מצוות כתיבת ספר תורה.

מותר להתחיל במלאכה בערב שבת סמוך לחשכה שתגמר מאליה בשבת, אך במלאכה שעושה רעש גדול, נחלקו בגמרא האם מותר להתחיל בה בערב שבת ושתגמר בשבת. יש שאסרו זאת "מפני שמשמעת קול", והדבר עשוי לפגוע בכבוד השבת, שיאמרו שהחלה בשבת, ויש שהתירו זאת משום שלמעשה בשבת לא נעשתה שום מלאכה. בשולחן ערוך נפסק להקל, אך דעת הרמ"א להחמיר וכך פסק אדמו"ר הזקן להחמיר בזה, אלא שבמקום הפסד מרובה ניתן להקל. ולכן יש להימנע מהפעלת מכונת הכביסה סמוך לכניסת השבת. אבל בשעת הצורך, כגון עבור בחור שהגיע בערב שבת מהישיבה, השב מיד בצאת השבת ולא יהיה באפשרותו לכבס בישיבה, כתבו הפוסקים שניתן להקל בכך.

אמרו חכמים: "הלוקח כלים חדשים מן הנכרים אסור להשתמש בהם עד שיטבילם", וביארו הפוסקים שחיוב טבילת כלים אינה מצד טעם האיסור הבלוע בהן שכן, כלי הבלוע מאיסור יש לעשות לו הכשרה כדינו. אלא שחיוב הטבילה הוא בעת קניית הכלי מהגוי דווקא, בכדי לקדשו ולהעלותו מרשות הגוי לרשות היהודי. משום כך כתבו הפוסקים שאדם שקנה כלים מגוי, או שנוצרו בבית חרושת של גויים, ושכח להטבילם, והשתמש בהם לדברי מאכל, המאכלים לא נאסרו באכילה. כי על אף האיסור להשתמש בכלים אלו קודם הטבלתם אפילו באופן חד פעמי, המאכלים עצמם לא נאסרו באכילה, אלא מיד כשייזכר בזה, יוציא את האוכל מן הכלים שעוד לא הוטבלו, ויניחם בכלים אחרים.

נאמר: "וידבר ה' .. לאמר" ודרשו חכמים שהאומר דבר לחברו, גם שלא בסוד, אסור לספרו לאחרים עד שיורה לו בפירוש. יש שלמדו שהאיסור הוא מצד דרך-ארץ שלא לספר ללא הוראה מפורשת 'לאמור'. ויש שלמדו זאת מכך שכתוב "לאמור" שמשמעותו הוא 'לא-אמור' כלומר שאסור לו לספרו לאחרים. כי ע"י הפרסום עלול להינזק, ולכן אסור לאומרו לאחרים, עד שיורה לו. לגבי כתיבת והקלטת הדברים, כתבו הפוסקים שמצד דרך-ארץ יש מקום להקל כי אינו "אומר". אך מצד חשש היזק, גם בכתיבה והקלטה יש להיזהר. וראוי ליטול רשות מחברו לפרסמם ובפרט בדברים שנאמרו ביחידות. ודברים שנאמרו בציבור לפרסום, לכו"ע אין איסור להפיצם אא"כ האומר אסר זאת.

ב'תוספות' מסופר על אדם שקידש בת עשיר ולא פרט איזו בת ופסק רבינו תם שוודאי קידש את הגדולה ש"לא ייעשה כן .. הצעירה לפני הבכירה", אולם חזר בו ר"ת. מנהג זה שאומנם התקבל כבר מנישואי יעקב, אין בו איסור מן הדין, אלא דרך-ארץ. במצבים מסוימים הקלו הפוסקים, כגון כשהצעירה הגיעה לפרקה, ובבנים ניתן להקל עוד יותר. והורה הרבי שיש לבקש את מחילתה של האחות הבוגרת בפני שלשה, ותחלה יבקשו ההורים מחילה. ועוד קודם פרסום השידוך יפרישו הזוג הצעיר מתנה עבור חתונת הבוגרת, ויערכו את ה"תנאים" ללא רעש, ושלא למהר בזמן החתונה ובינתיים לחפש שידוך עבור הבוגרת. ועצם המחילה מהווה סגולה לשידוך טוב עבור המוחל.

נאמר בגמרא: "נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ אם היה דר בעלייה מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו". אולם כבר מימות הראשונים היו רבים שנהגו להדליק בתוך הבית גם כשלא בעת סכנה. ומנהגנו להדליק על כיסא בפתח אחד החדרים בבית, משמאל הנכנס, סמוך לעובי מזוזת-הפתח, בחלל פתח החדר, בגובה המאפשר ששלהבות הנרות יהיו מעל 24 ס"מ, אך לא מעל 80 ס"מ, כשהשמש נפרד מיתר הנרות בצורה הניכרת לעין. למנהגנו אין הקפדה האם הנרות מונחים ממזרח למערב או מצפון לדרום. והורה הרבי, שנכון שהילדים ידליקו נר חנוכה בפתח חדרם הפרטי כשתנאי המקום וכללי הבטיחות מאפשרים זאת.

אמרו חכמים אודות זמן הדלקת נר החנוכה: "מצוותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק". בכדי לפרסם את הנס, ובפרק זמן זה, מרב האנשים יוכלו להיוודע לנס. וכתבו הפוסקים שיש להקפיד שהנרות ידלקו לפחות עד חצי שעה לאחר צאת הכוכבים. למעשה אנו נוהגים להדליק את הנרות בין תפלת "מנחה" לתפלת "מעריב" לאחר שקיעת החמה,  ומקפידים שהנרות ידלקו 50 לפחות דקות. אלא שכתבו הפוסקים שאם לא מתאפשר הדבר, ניתן בעת הצורך לאחר את זמן ההדלקה; משום שכיום "כלתה רגל מן השוק" בשעה מאוחרת בהרבה מזמן התלמוד, וכן ההדלקה היא בבית, ועיקר הפרסום היא לבני הבית. אלא שכאמור, לכתחילה יש להדליק לאחר שקיעת החמה, ו"זריזין מקדימין למצוות". אלא שלאחר צאת הכוכבים יש להתפלל ערבית קודם.

כאמור בהלכה הקודמת מצווה מן המובחר להדליק את נרות החנוכה "משתשקע החמה", אולם בעת הצורך ניתן להדליק מאוחר יותר כיוון שעיקר הפרסום הוא לבני הבית. ודנו הפוסקים אודות מי שיוצא מביתו לפני זמן ההדלקה, ושב בשעה שבני ביתו כבר ישנים. למעשה ראוי שיבקש שאחד מבני הבית ידליקו בזמן שלא בנוכחותו, ויתכוון שלא לצאת בהדלקתם, וכשיבוא לביתו יכול להדליק כי לא יצא ידי חובתו בהדלקתם. ואם לא הדליקו בביתו בתחילת הלילה ובני ביתו ערים יכול להדליק בברכה עד עלות השחר, ואם הם ישנים ראוי שיהיה לפחות עוד אחד ער, ויכול לברך. וכתבו הפוסקים שמי שמברך גם כשאין עוד אדם נוסף עמו – אין למחות בידו.

רבים מדיני החנוכה נסובו סביב קביעת חז"ל שיש להביא ל"פרסומי ניסא", משום כך הם ראו את הזמן והמקום שיפרסמו את הנס בקנה מדה הרחב ביותר. בדורות מאוחרים יותר, החל מתקופת הגאונים, הרחיבו את פרסום הנס והנהיגו להדליק את נר החנוכה אף בבית הכנסת עם ברכותיו. את מנורת בית הכנסת מציבים בכותל דרום, כשהנרות מסודרים ממזרח למערב ומקומם גבוה, למעלה מעשרה טפחים. החל מפלג המנחה ניתן לברך על נרות בית הכנסת, ולמנהגנו מדליקים לאחר 'מנחה' לפני 'עלינו'. ואין יוצאים ידי חובה בהדלקה זו ואפילו המברך עצמו חוזר ומברך בביתו. אך לא יברך "שהחיינו" בביתו, אלא אם-כן מדליק להוציא גם את בני-ביתו ידי חובתם.

כאמור בהלכה הקודמת שמשום "פרסומי ניסא", הנהיגו להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת, ומברכים עליהם החל מפלג המנחה. גם בערב שבת מברכים על הדלקת נרות החנוכה רק אחרי פלג המנחה, וכתבו הפוסקים שראוי שיהיו עשרה בבית הכנסת בעת ההדלקה. וכדאי לדאוג שהנרות יהיו מספיק גדולים באופן שידלקו בבית הכנסת במשך כל השבת. כמו כן מנהגנו שנרות החנוכה ידלקו בבית הכנסת גם בתפלת שחרית, ומקפידים להציב שמש אפילו ביום, בכדי להזכיר שיש לשמור על קדושתם. ועורר הרבי, שכדאי שידלקו נרות בית הכנסת במשך כל המעת-לעת, ואף במוצאי "זאת חנוכה" הורה הרבי שהנרות ידלקו בבית הכנסת.