הלכה יומית

כותב אדמו"ר הזקן: "קנה טלית שהיא ראויה ללבוש .. מברך שהחיינו בעת הקנייה .. אם לא בירך בשעת קניית הבגד יברך שהחיינו בעת לבישה ראשונה". כפי שנתבאר בהלכה הקודמת, למנהגנו אין מברכים שהחיינו על בגדים חדשים רק על חשובים ונדירים ביותר; אולם מדברי אדמו"ר הזקן אלו, מתעוררת השאלה האם יש לברך "שהחיינו" על טלית חדשה, כשלמעשה איננו נוהגים לברך "שהחיינו" על בגד חדש. בשיחה משנת תש"ט סיפר הרבי, שהרבי הריי"ץ הורה שלא לברך "שהחיינו" אף על טלית חדשה. ובשנת תשי"ד הורה הרבי למי ששאל על "שהחיינו" בלבישת טלית בפעם הראשונה: "לא ראיתי נוהגין כן, ולכל היותר יכול לצרף לאכילת פרי חדש, אבל לא בלא זה".

אודות דם הנמצא בביצה, נאמר בגמרא: "נמצא על חלמון שלה .. אסורה". ונחלקו הפוסקים להלכה, יש שכתבו שאם נמצא דם בחלבון הביצה – זורק את הדם ואוכל את השאר. ואם נמצא הדם בחלמון כיוון שיכול להיות שהתחיל להתפתח שם אפרוח, כל הביצה אסורה. ויש שהחמירו גם כשנמצא הדם על קשר החלבון, וכתב הרמ"א למעשה: "ומזה נתפשט המנהג במדינות אלו לאסור כל ביצה שיש בה דם". למעשה, איסור הדם בביצים הוא רק בביצים מופרות – שבאו על ידי זכר. וביצים שאינן מופרות אלא חוממו מלאכותית – הדם בהן אסור רק משום מראית העין, ולכן הכלי שבה התבשלה אינו צריך הגעלה וראוי שלא להשתמש בו 24 שעות.

נאמר בגמרא: "נמצא על חלמון שלה (של הביצה) .. אסורה". ולמעשה כתבו הפוסקים להחמיר שלא לאכול ביצה עם דם גם כיום – כשלא מצויות ביצים מופרות ואיסורם הוא רק מפני מראית עין. עם זאת כתבו הפוסקים שמותר לאכול ביצה קשה מבלי לחשוש שמא יש בה דם, משום שברוב הביצים אין דם. אולם ביצה שאינה מבושלת שרוצים לטגנה, יש לבודקה מדם – משום שכל מקום שאפשר לברר אין סומכים על הרוב, ומכיון שאפשר לבודקה בקלות צריך לבודקה. יש לציין שכשבאים לבשל ביצים מופרות צריך לבשל לפחות 3 ביצים ביחד, כדי שאם באחת מהן ימצא דם תתבטל ברוב, ונהוג לעשות זאת גם בביצים שאינם מופרות – אך אין חובה לעשות זאת.

אמרו חכמים: "דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה .. פת פוטרתן". למעשה נפסק שהמשקים הבאים בסעודה חוץ מן היין נפטרים בברכת הפת. אלא שלגבי קפה שחור יש מן הפוסקים שנחלקו האם יש לברך עליו אף בתוך הסעודה, ומספק אין לברך עליהם. מזונות המוגשים בתוך הסעודה: מזונות המטוגנים בשמן עמוק כסופגניה או עוגת לקח שנילושה ברוב דבש וכדומה, שברכתם מזונות לכל הדעות אם הם נאכלים רק לקינוח ולא להשביע – מברכים עליהם. אך יתר המאפים יש הסוברים שהם פת גמורה, ולכן אין לברך עליהם בסעודה. והמובחר ביותר להגיש את הקפה והעוגה לאחר ברכת המזון, ואין בזה משום ברכה שאינה צריכה, וכך הורה למעשה הרגרז"ש דווארקין ע"ה.

מלאכה הנגרמת כתוצאה מפעולה המותרת בשבת, שלא הייתה בכוונתו לעשותה, עקרונית אין להימנע ממנה. אולם נאסרה במקרה שהוגדר כ"פסיק רישיה". דוגמא לדבר: החותך ראש עוף בשבת, למרות שצריך רק את ראשו ואינו מתכוון להריגתו–חייב על ההריגה בשבת. שאי אפשר שיחתוך את ראשו ויוותר חי. ובמקרה שיש ספק "פסיק רישיה", כגון: סגירת תיבה עם זבובים, אסורה כי גם אם מתכוון רק לסגירת התיבה, בהכרח שיצוד גם את הזבובים. וכשיש ספק האם בכלל ישנם זבובים בתיבה, זהו "ספק פסיק רישיה", ודעת אדמוה"ז שכשיש ספק האם המעשה יביא לאיסור פס"ר מיידי-ודאי הדבר אסור. לכן למעשה אסור לפתוח את הדלת כשמסופקים האם האור דולק במקרר.

"ולמדתם אתם את בניכם" ולמדו חכמים שכשם שאין האב מצוּוה ללמד את בתו; כך אין האשה מצוּוָה ללמוד. מעבר לכך חכמים הזהירו מתקלות העלולות לצאת מלימודן של הנשים בתורה שבעל פה. ומעיקר הדין מותר להן ואף צריכות ללמוד עניינים הנצרכים לנשים ולכן מברכות תחלה ברכת התורה. ויש שכתבו שמותר לאשה ללמוד תושבע"פ מיוזמתה ואף מקבלת על כך שכר. ובדורנו עורר הרבי שמעבר לשיעורים היומיים הכוללים לימודי רמב"ם אף לנשים, ולימוד חסידות שהכרחי אף לנשים, צריכות ללמוד תורה בבתי הספר, כתשובה למקצועות החול שמקבלות. הדבר נוגע בעיקר לחינוך הבנים שכן האם נמצאת לרוב בבית, ובניה הקטנים מפנים אליה שאלות בהלכה, ועוקבת אחר לימודיהם בת"ת.

נאמר בגמרא: "פתח פתוח לרשות הרבים אין חוששין משום ייחוד" מפני שיראים מהאנשים העשויים להיכנס. ודנו הפוסקים אודות הייחוד אצל רופא, וכמה פתרונות הציעו לכך. הפתרון הנכון ביותר הוא -שהבעל יתלווה לאשתו, או אחת מהנשים המצילות מייחוד (כדוגמת חמותה, ילדה בין גיל-5 ל-9), או ברופא יהודי כשאשתו בבית. וכשלא מתאפשר אחד מהפתרונות  האמורים, רק אז – ניתן להקל כשהדלת אינה נעולה ומחוץ לחדר נמצאים שלושה אנשים ואחות הרשאית להיכנס ללא רשות. או כשהדלת נעולה, ויש אנשי צוות המחזיקים מפתח לחדר ויכולים להיכנס בחופשיות; וגם אז ראוי שתתלווה אליה עוד אשה. ויש שהתירו כשהדלת נעולה ובעל האישה או אשת הרופא נמצאים בעיר ויודעים על הבדיקה.

על טהרת כלי מדיין נאמר "וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים", מכך למדו דין טבילת כלים. ונחלקו הראשונים האם הוא מהתורה או מדרבנן, שאלה זו נוגעת לסמכותו של הקטן. שכן, בדברים הצריכים כוונה וכוונתו ניכרת ממעשיו, בדבר שהוא מדרבנן ניתן לסמוך על הקטן. ודעת הרבה פוסקים שהיא מן התורה. למעשה כתבו הפוסקים שעיקר הטבילה היא התוצאה שהכלי יהיה טבול, ולא מעשה הטבילה. ואין צורך בכוונה. עם-זאת, מאחר ולדעת הרבה טבילת כלים מדאורייתא, קטן אינו נאמן להעיד על טבילת כלים. אך מותר לתת לו להטבילם כשגדול רואה את הטבילה ומעיד ע"כ לאביו. ויש שהקלו וכתבו שבכלי זכוכית שהטבילה מדרבנן, נאמן הקטן לומר הטבלתי.

ככלל, הורו חכמים שהאומר דבר לחברו, גם שלא בסוד, אסור לספרו לאחרים עד שיורה לו על כך בפירוש. איסור זה הוא אף לקרובים לאדם ביותר. על אף שבשטר הכתובה ישנה התחייבות בין בני הזוג "ואל יעלימו זו מזה", יש שכתבו שלאמירה זו אין תוקף התחייבות של ממש, אלא היא נאמרת כברכה לחיים של שלום אחווה ורעות תוך שקיפות ואמון ביניהם. ויש שכתבו לעומתם שאמירה זו אכן מחייבת את בני הזוג שלא להעלים דבר, אלא שגם לשיטתם התחייבות זו היא במה שקשור לנכסיהם וחייהם המשותפים. אך לגבי סוד אינו קשור לחייהם ונאסר על האדם לגלותו, ברור שבכלל האיסור הוא לגלות לאשתו.

נאמר בגמרא: "נתחלפו לו כלים בכלים .. בבית האבל או בבית המשתה הרי זה לא ישתמש בה". וכתבו הפוסקים, שאף מי שגילה שלקח בטעות את של חברו, דינו כדין מוצא אבידה ועליו להכריז עד שיבוא המאבד. ואם עבר זמן רב שוודאי התייאש המאבד ממנו, ירשום את שווי החפץ ויניח את הסכום במקום השמור ויכול להשתמש בחפץ וכשיבוא המאבד ייתן לו את הכסף. ויש שכתבו שבכלים שאין מקפידים האנשים כמטרייה, אם הוחלפו בטעות, בינתיים ישתמש כל אחד בשל חבירו. אולם מאדמוה"ז נראה שמחמיר בכך. וגם כשחברו משתמש בשלו הרי זה כגוזל מן הגזלן, ואסור לעשות דין לעצמו אלא על פי בית דין, ולמעשה יש לפנות לדיין הבקי בדינים אלו.

מלאכת 'בונה' הינה מל"ט המלאכות האסורות בשבת, מקורה במלאכת הבניית במשכן. אחת מתולדותיה היא עשיית אוהל קבע שיעמוד ימים רבים, והוסיפו חכמים ואסרו לעשות אוהל ארעי. וכתבו הפוסקים, שאף בפתיחת גגון עגלת הילדים המחובר לעגלה ישנה בעיית אוהל בשבת. ויש שהתירו זאת עפ"י מ"ש הפוסקים בהלכות סוכה, שכשיש ציר שנפתח ונסגר אין בזה איסור עשיית אהל. ולמעשה יש להחמיר ואין לפתוח את גגון העגלה בשבת, אא"כ היה פתוח מערב שבת לפחות טפח (כ-8 ס"מ), ובעת צורך גדול ניתן לסמוך על הפוסקים המקלים בזה. ולדברי הכל יש לדאוג שהגגון יהיה מחובר לעגלה מערב שבת ואין לחברו בשבת.

נאמר בגמרא: "הכוסס את האורז מברך עליו 'בורא פרי האדמה', טחנו אפאו ובישלו .. 'מזונות", וביארו הראשונים שלמרות שאינו ממיני דגן ברכתו "מזונות" משום שהוא מזין ומשביע. ולעומתם יש שכתבו לברך "בורא פרי האדמה". ולכל הדעות הברכה האחרונה של האורז היא "בורא נפשות". אלא שיש שהסתפקו האם האורז שלנו הוא האמור בתלמוד, או שמא הוא הדוחן. ומפני הספק הכריע אדמו"ר הזקן שירא שמיים לא יאכל אורז אלא בתוך הסעודה. ומי שרוצה לאכלו חוץ לסעודה, יברך עליו "שהכול". אולם יש שכתבו בשם הגרז"ש דווארקין ע"ה, שכשחסידים היו אוכלים אורז חוץ לסעודה, ברכו 'מזונות', 'אדמה' ו'שהכול' על מאכלים אחרים ואח"כ אכלו את האורז.