הלכה יומית

אודות דם הנמצא בביצה, נאמר בגמרא: "נמצא על חלמון שלה .. אסורה". ונחלקו הפוסקים להלכה, יש שכתבו שאם נמצא דם בחלבון הביצה – זורק את הדם ואוכל את השאר. ואם נמצא הדם בחלמון כיוון שיכול להיות שהתחיל להתפתח שם אפרוח, כל הביצה אסורה. ויש שהחמירו גם כשנמצא הדם על קשר החלבון, וכתב הרמ"א למעשה: "ומזה נתפשט המנהג במדינות אלו לאסור כל ביצה שיש בה דם". למעשה, איסור הדם בביצים הוא רק בביצים מופרות – שבאו על ידי זכר. וביצים שאינן מופרות אלא חוממו מלאכותית – הדם בהן אסור רק משום מראית העין, ולכן הכלי שבה התבשלה אינו צריך הגעלה וראוי שלא להשתמש בו 24 שעות.

נאמר בגמרא: "נמצא על חלמון שלה (של הביצה) .. אסורה". ולמעשה כתבו הפוסקים להחמיר שלא לאכול ביצה עם דם גם כיום – כשלא מצויות ביצים מופרות ואיסורם הוא רק מפני מראית עין. עם זאת כתבו הפוסקים שמותר לאכול ביצה קשה מבלי לחשוש שמא יש בה דם, משום שברוב הביצים אין דם. אולם ביצה שאינה מבושלת שרוצים לטגנה, יש לבודקה מדם – משום שכל מקום שאפשר לברר אין סומכים על הרוב, ומכיון שאפשר לבודקה בקלות צריך לבודקה. יש לציין שכשבאים לבשל ביצים מופרות צריך לבשל לפחות 3 ביצים ביחד, כדי שאם באחת מהן ימצא דם תתבטל ברוב, ונהוג לעשות זאת גם בביצים שאינם מופרות – אך אין חובה לעשות זאת.

אמרו חכמים: "דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה .. פת פוטרתן". למעשה נפסק שהמשקים הבאים בסעודה חוץ מן היין נפטרים בברכת הפת. אלא שלגבי קפה שחור יש מן הפוסקים שנחלקו האם יש לברך עליו אף בתוך הסעודה, ומספק אין לברך עליהם. מזונות המוגשים בתוך הסעודה: מזונות המטוגנים בשמן עמוק כסופגניה או עוגת לקח שנילושה ברוב דבש וכדומה, שברכתם מזונות לכל הדעות אם הם נאכלים רק לקינוח ולא להשביע – מברכים עליהם. אך יתר המאפים יש הסוברים שהם פת גמורה, ולכן אין לברך עליהם בסעודה. והמובחר ביותר להגיש את הקפה והעוגה לאחר ברכת המזון, ואין בזה משום ברכה שאינה צריכה, וכך הורה למעשה הרגרז"ש דווארקין ע"ה.

מלאכה הנגרמת כתוצאה מפעולה המותרת בשבת, שלא הייתה בכוונתו לעשותה, עקרונית אין להימנע ממנה. אולם נאסרה במקרה שהוגדר כ"פסיק רישיה". דוגמא לדבר: החותך ראש עוף בשבת, למרות שצריך רק את ראשו ואינו מתכוון להריגתו–חייב על ההריגה בשבת. שאי אפשר שיחתוך את ראשו ויוותר חי. ובמקרה שיש ספק "פסיק רישיה", כגון: סגירת תיבה עם זבובים, אסורה כי גם אם מתכוון רק לסגירת התיבה, בהכרח שיצוד גם את הזבובים. וכשיש ספק האם בכלל ישנם זבובים בתיבה, זהו "ספק פסיק רישיה", ודעת אדמוה"ז שכשיש ספק האם המעשה יביא לאיסור פס"ר מיידי-ודאי הדבר אסור. לכן למעשה אסור לפתוח את הדלת כשמסופקים האם האור דולק במקרר.

"ולמדתם אתם את בניכם" ולמדו חכמים שכשם שאין האב מצוּוה ללמד את בתו; כך אין האשה מצוּוָה ללמוד. מעבר לכך חכמים הזהירו מתקלות העלולות לצאת מלימודן של הנשים בתורה שבעל פה. ומעיקר הדין מותר להן ואף צריכות ללמוד עניינים הנצרכים לנשים ולכן מברכות תחלה ברכת התורה. ויש שכתבו שמותר לאשה ללמוד תושבע"פ מיוזמתה ואף מקבלת על כך שכר. ובדורנו עורר הרבי שמעבר לשיעורים היומיים הכוללים לימודי רמב"ם אף לנשים, ולימוד חסידות שהכרחי אף לנשים, צריכות ללמוד תורה בבתי הספר, כתשובה למקצועות החול שמקבלות. הדבר נוגע בעיקר לחינוך הבנים שכן האם נמצאת לרוב בבית, ובניה הקטנים מפנים אליה שאלות בהלכה, ועוקבת אחר לימודיהם בת"ת.

נאמר בגמרא: "פתח פתוח לרשות הרבים אין חוששין משום ייחוד" מפני שיראים מהאנשים העשויים להיכנס. ודנו הפוסקים אודות הייחוד אצל רופא, וכמה פתרונות הציעו לכך. הפתרון הנכון ביותר הוא -שהבעל יתלווה לאשתו, או אחת מהנשים המצילות מייחוד (כדוגמת חמותה, ילדה בין גיל-5 ל-9), או ברופא יהודי כשאשתו בבית. וכשלא מתאפשר אחד מהפתרונות  האמורים, רק אז – ניתן להקל כשהדלת אינה נעולה ומחוץ לחדר נמצאים שלושה אנשים ואחות הרשאית להיכנס ללא רשות. או כשהדלת נעולה, ויש אנשי צוות המחזיקים מפתח לחדר ויכולים להיכנס בחופשיות; וגם אז ראוי שתתלווה אליה עוד אשה. ויש שהתירו כשהדלת נעולה ובעל האישה או אשת הרופא נמצאים בעיר ויודעים על הבדיקה.

חכמים תקנו להזכיר גשמים בברכות השבח של ה' בתחילת תפלת שמונה עשרה. הזכרה זו היא "ריצוי שאלה"; כלומר, החל משמיני עצרת – לפני שמבקשים מה' את הגשם, יש להללו תחלה ולהזכיר את שבחו שהוא מוריד הגשם. והנהיגו להוסיף ולומר אף "משיב הרוח" בהזכרת שבח זה בימות החורף, למרות שהרוחות נושבות בקביעות, יש שבח באמירה זו מפני שהם מנגבים את האדמה הלחה בחורף. מי שטעה ואמר "מוריד הטל" במקום לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם", אינו חוזר, משום שהזכיר את שבחו של ה' בהורדת הטל, שהתבואה מתברכת על ידו. ואם לא הזכיר גשם ולא טל והתחיל "אתה קדוש" – חוזר לראש התפלה.

על הפסוק "כי יסיתך אחיך בן אמך" דרשו חכמים שבן מתייחד עם אמו, אך עם שאר איסורי עריות נאסר, בית דינו של דוד אף הרחיבו את האיסור אף ביחוד עם הפנויה. ודנו הפוסקים בשאלת איסור ייחוד בנסיעה. למעשה, כתבו שאף בנסיעה קיים איסור ייחוד, וכפי שעורר הרבי על הזהירות בכך ובפרט בדורנו שאפשר למצוא נהגות. אך בעת הצורך ניתן להקל, בתנאי שהנסיעה היא במקום מואר, כך שניתן לראות מבחוץ את הנעשה בתוך הרכב. ובמסלול הנסיעה ישנה תנועת רכבים או הולכי רגל לפחות פעם ב-5 דקות. ואם הנסיעה היא בכביש בו אין תנועה מספקת, יש להקפיד בשעות הלילה שברכב יהיו שלשה גברים כאשר ישנה אשה אחת.

בפרשת בא נכתב אודות התפילין: "והיה לאות על ידכה" – 'ידכה' בתוספת ה' ודייקו חכמים שהכוונה היא על ה"יד הכהה" כלומר החלשה. מכך מסיקה הגמרא שאיטר יניח בימין כל אדם, כי עבורו יד ימין היא היד החלשה; לגבי מי ששולט בשתי ידיו נחלקו הפוסקים, יש הסוברים שיניח תפילין על ידו החלשה יותר מבין ידיו, ואילו יש הסוברים שהדבר נקבע על פי הכתיבה – ולכן איטר מלידה הכותב בימין, למרות שאת יתר מעשיו עושה בשמאל – עליו להניח בשמאל כל אדם, וכך פוסק אדמוה"ז; אלא שבמקרה זה ראוי להחמיר ע"פ הצ"צ להניח ללא ברכה גם על יד ימין –  לאחר התפלה.

נאמר בגמרא "פתח פתוח לרשות הרבים, אין חוששין משום ייחוד", כלומר בית שפתחו פתוח לרשות הרבים מותר להתייחד שם, משום שיראים מפני האנשים העשויים להיכנס ולא יבואו לידי עבירה. כאמור בהלכה הקודמת, הפוסקים האחרונים דנו בשאלת הייחוד בעת הנסיעה ובאופנים מסוימים התירו זאת, והשוו זאת ל"פתח הפתוח לרשות הרבים". אולם כשהנסיעה היא בלילה הדין חמור יותר, לכן בנוסף לתנועה ערה של עוברים ושבים יש להקפיד אף שהדרך תהיה מוארת כך שניתן יהיה לראות את הנעשה ברכב. ויש שאסרו אף זאת. למעשה כאשר ישנה הסעת נשים מאורגנת לאחר אירוע ניתן להקל כאשר ישנן שלוש נשים עם הנהג, ובייחוד כאשר ההסעה היא בבעלות חברה שהנהג ירא מבעליה.

בנביא יחזקאל מתוארת נבואה שהקב"ה אומר לו שאשתו הולכת למות, וצווהו שלא ינהג במנהגים המקובלים באבלות, מכך למדו חכמים חלק ממנהגי אבלות. איסור למוד התורה לאבל נלמד אף הוא מנבואה זו שנאמר לו "האנק דום". טעם נוסף לאיסור זה הוא מפני שדברי התורה "משמחי לב" ולכן לאבל אסור ללמוד תורה. למעשה, נהוג להקל בלימוד פנימיות התורה לאבל וכן בתשעה באב. ומובא בשם ר' הלל מפאריטש הטעם על כך – משום שאמרו חכמים שאין מוסרים רזי תורה אלא למי שדואג בקרבו, ובזמן האבלות אדם האבל עונה על הגדרה זו.

כל אב מצווה לחנך את בניו בקיום המצוות, על מנת שיתרגלו בקיום כל המצוות המעשיות בטרם הגיעם לעול המצוות. גיל החינוך במצוות הוא ממתי שהילד מתחיל להבין את חשיבות המצווה, ומאז מתחיל חיוב החינוך על ההורים. לפני גיל זה אין על הילד כל חיוב, ואעפ"כ אמרו חכמים שאסור לספות לו איסור בידיים, כגון, מאכל שהוא אסור, למרות שהילד איננו מבין כלל בכשרות האכילה, בכל זאת אסור לתת לו מאכל שאינו כשר. אבל קודם הקידוש אין לענות את הילד, כי כשהמאכל עצמו מותר באכילה וכל האיסור הוא מחמת הזמן, אסור לענותו.