הלכה יומית

על הפסוק "כי יסיתך אחיך בן אמך" דרשו חכמים שבן מתייחד עם אמו, אך עם שאר איסורי עריות נאסר, בית דינו של דוד אף הרחיבו את האיסור אף ביחוד עם הפנויה. ודנו הפוסקים בשאלת איסור ייחוד בנסיעה. למעשה, כתבו שאף בנסיעה קיים איסור ייחוד, וכפי שעורר הרבי על הזהירות בכך ובפרט בדורנו שאפשר למצוא נהגות. אך בעת הצורך ניתן להקל, בתנאי שהנסיעה היא במקום מואר, כך שניתן לראות מבחוץ את הנעשה בתוך הרכב. ובמסלול הנסיעה ישנה תנועת רכבים או הולכי רגל לפחות פעם ב-5 דקות. ואם הנסיעה היא בכביש בו אין תנועה מספקת, יש להקפיד בשעות הלילה שברכב יהיו שלשה גברים כאשר ישנה אשה אחת.

בפרשת בא נכתב אודות התפילין: "והיה לאות על ידכה" – 'ידכה' בתוספת ה' ודייקו חכמים שהכוונה היא על ה"יד הכהה" כלומר החלשה. מכך מסיקה הגמרא שאיטר יניח בימין כל אדם, כי עבורו יד ימין היא היד החלשה; לגבי מי ששולט בשתי ידיו נחלקו הפוסקים, יש הסוברים שיניח תפילין על ידו החלשה יותר מבין ידיו, ואילו יש הסוברים שהדבר נקבע על פי הכתיבה – ולכן איטר מלידה הכותב בימין, למרות שאת יתר מעשיו עושה בשמאל – עליו להניח בשמאל כל אדם, וכך פוסק אדמוה"ז; אלא שבמקרה זה ראוי להחמיר ע"פ הצ"צ להניח ללא ברכה גם על יד ימין –  לאחר התפלה.

נאמר בגמרא "פתח פתוח לרשות הרבים, אין חוששין משום ייחוד", כלומר בית שפתחו פתוח לרשות הרבים מותר להתייחד שם, משום שיראים מפני האנשים העשויים להיכנס ולא יבואו לידי עבירה. כאמור בהלכה הקודמת, הפוסקים האחרונים דנו בשאלת הייחוד בעת הנסיעה ובאופנים מסוימים התירו זאת, והשוו זאת ל"פתח הפתוח לרשות הרבים". אולם כשהנסיעה היא בלילה הדין חמור יותר, לכן בנוסף לתנועה ערה של עוברים ושבים יש להקפיד אף שהדרך תהיה מוארת כך שניתן יהיה לראות את הנעשה ברכב. ויש שאסרו אף זאת. למעשה כאשר ישנה הסעת נשים מאורגנת לאחר אירוע ניתן להקל כאשר ישנן שלוש נשים עם הנהג, ובייחוד כאשר ההסעה היא בבעלות חברה שהנהג ירא מבעליה.

בנביא יחזקאל מתוארת נבואה שהקב"ה אומר לו שאשתו הולכת למות, וצווהו שלא ינהג במנהגים המקובלים באבלות, מכך למדו חכמים חלק ממנהגי אבלות. איסור למוד התורה לאבל נלמד אף הוא מנבואה זו שנאמר לו "האנק דום". טעם נוסף לאיסור זה הוא מפני שדברי התורה "משמחי לב" ולכן לאבל אסור ללמוד תורה. למעשה, נהוג להקל בלימוד פנימיות התורה לאבל וכן בתשעה באב. ומובא בשם ר' הלל מפאריטש הטעם על כך – משום שאמרו חכמים שאין מוסרים רזי תורה אלא למי שדואג בקרבו, ובזמן האבלות אדם האבל עונה על הגדרה זו.

כל אב מצווה לחנך את בניו בקיום המצוות, על מנת שיתרגלו בקיום כל המצוות המעשיות בטרם הגיעם לעול המצוות. גיל החינוך במצוות הוא ממתי שהילד מתחיל להבין את חשיבות המצווה, ומאז מתחיל חיוב החינוך על ההורים. לפני גיל זה אין על הילד כל חיוב, ואעפ"כ אמרו חכמים שאסור לספות לו איסור בידיים, כגון, מאכל שהוא אסור, למרות שהילד איננו מבין כלל בכשרות האכילה, בכל זאת אסור לתת לו מאכל שאינו כשר. אבל קודם הקידוש אין לענות את הילד, כי כשהמאכל עצמו מותר באכילה וכל האיסור הוא מחמת הזמן, אסור לענותו.

אודות טהרת כלי מדין נאמר "את הזהב ואת הכסף את הנחשת את הברזל את הבדיל ואת העפרת .. תעבירו באש וטהר אך במי נדה יתחטא". מכך למדו חכמים שמעבר להגעלת כלי המתכות יש גם להטבילם. הגמרא מוסיפה שאף כלי זכוכית טעונים טבילה, ומנמקת זאת בכך שכשם שכלי מתכות שנשברו – ניתן לתקנן על ידי התכתן ויצירתן מחדש – כך גם כלי זכוכית ניתן לתקנן על ידי התכה, ולכן יש חיוב לטבול אותם כמו כלי מתכת. לגבי כלי פלסטיק, כתבו הפוסקים שאינם צריכים טבילה, אולם יש מחמירים ומצריכים טבילה, ונימוקם הוא שניתן משום שניתן להתיכם ולשחזרם כמו כלי זכוכית. למעשה ראוי להחמיר להטביל אף את כלי הפלסטיק, אך ללא ברכה.

מובא בגמרא שכשמתעורר האדם עליו להודות לה' ולומר "אלוקי נשמה", כי חיוב ההודאה על החזרת הנשמה הוא מיד כשניעור משנתו; אך מכיוון שברכה זו, אי אפשר לאומרה לפני נטילת ידיים – בגלל הזכרת שם ה' שבה, לכן ראשית צריך להודות באמירת מודה אני. אודות ההנהגה בעת אמירת "מודה אני", הורה כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ, שיש להניח יד אחת אל השנייה, ולהרכין את הראש. בהזדמנות אחרת סיפר, שכשפעם אחת עמד ואכל לפני אמירת "מודה אני" ולימדו אביו, שבמקרה זה, יש לעמוד ולהשוות את הרגליים, ליישר את הטלית-קטן, להתכופף, ולומר "מודה אני".

אודות חשיבות אמירת "שניים מקרא ואחד תרגום" בזמנה, אמרו חכמים: "כל המשלים פרשיותיו עם הציבור מאריכין לו ימיו ושנותיו", כשהכוונה "עם הציבור" היא, לזמן בו נקראת הפרשה בציבור. מדברי הגמרא עולה כי ניתן להתחיל לאומרה מתחילת השבוע, משום שכבר במנחת השבת החלו לקרוא בציבור את הפרשה החדשה. רבותינו נשיאנו היו מתחילים לאומרה בליל שישי, ולמחרת החלו מחדש וסיימו את כולה, ובשבת בבוקר היו חוזרים על "שביעי". למעשה, עכ"פ רצוי לאומרה ברצף ביום שישי לאחר חצות היום. מי שלא הספיק ישלים לפני קידוש היום, ואם לא הספיק ישתדל לסיימה עד מנחת שבת או לפחות עד ליום שלישי, ואם גם אז לא הספיק, יכול להשלים עד לשמחת תורה.

אמרו חכמים: "על ..של יד אומר ..להניח תפילין ..של ראש אומר ..על מצות תפילין". שכן, תפילין של יד ותפילין של ראש מעיקרן הינן שתי מצות שאינן מעכבות זו את זו; אך תקנו חכמים לסמוך הנחת תפילין של ראש לשל יד ושלא לדבר ביניהם, בכדי שתחול ברכת "להניח תפילין" גם לתפילין של ראש. על חומרת האיסור לדבר בין "של יד" ל"של ראש" ניתן ללמוד מהאמור בגמרא, שאזהרת "הכהן-המשוח" לפני היציאה למלחמת רשות, "איש הירא .. ישוב לביתו", הכוונה למי שירא מעבירות שבידו, כגון שדיבר בין הנחת תפילין של יד לשל ראש! אולם מי שדיבר ביניהם, יברך לפני הנחת תפילין של ראש, ונוסח הברכה היא "על מצוות תפילין".

אמרו חכמים: "סח בין תפילה לתפילה חוזר ומברך", כלומר המספיק בין תפילין של יד לשל ראש עליו לברך ברכה נוספת. והסתפקו הפוסקים, האם מותר להפסיק בדיבור בין תפילין של יד לשל ראש לצורך דבר שבקדושה, כמו לעניית קדיש ולברך אח"כ על של ראש, או שמא מוטב שלא לענות בכדי שלא להרבות ברכות שלא לצורך. בשו"ע כתב אדמוה"ז שאין להפסיק לדבר שבקדושה. אולם בסידורו מסתמך אדמוה"ז על הדעה הסוברת שתמיד מברכים שתי ברכות על התפילין, והכריע שיש להפסיק ביניהם לדבר שבקדושה ואחר כך לברך על תפילין של ראש, וכך נוהגים למעשה. אלא שמלכתחילה יש לוודא לפני הנחת התפילין שלא אומרים דבר שבקדושה שבגינו יצטרך להפסיק.

נאמר "ויקח אהרן את אלישבע .. אחות נחשון", ומכאן למדו חכמים שהנושא אשה צריך לבדוק את אחיה. חז"ל כבר למדו שישנם תופעות תורשתיות שעלולות לעבור מאב לבנו ומשום כך הזהירו שיש לבחון את המשפחה בטרם משתדכים עמה. עם התפתחות המדע נחשפו מגוון רחב של אפשרויות מידע באמצעות בדיקת דם פשוטה. בין הפוסקים התעוררה השאלה האם מותר לערוך בדיקות גנטיות אלו, או שמא מוטב להימנע מכך ולבטוח בה', כאמור "תמים תהיה עם ה' אלוקיך". למעשה, כתבו הפוסקים שראוי לעשות את בדיקות אלו הנחוצות שהוכחו כמצילות. ובשם הרבי מובא, שהסכים לבדיקות אלו. אך מעבר לכך לא מומלץ לעשות בדיקות למחלות גנטיות שסיכויים רחוק, בכדי למנוע מתח מיותר.

נאמר: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" ודרשו חכמים, "לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים". מכאן האיסור ללכת להתדיין בפני ערכאות של גויים, ובכללן בתי המשפט האזרחיים שאינם דנים על פי דיני התורה. לדעת הרבה פוסקים איסור זה הינו מן התורה. ומשום מכך על כל טענה ותביעה ממונית שבין אדם לחברו יש לבוא לדון עליה בדין תורה בפני בית הדין. במידה וידוע בבירור שהנתבע לא יתייצב בפני בית הדין, יש שכתבו שהתובע יפנה תחלה לבית דין לפני ההליכה לבית המשפט וייטול מהם את הרשות לכך. אולם יש פוסקים שהקילו בכך, אלא שראוי לכל הפחות להתייעץ על כך תחילה עם דיין מומחה.