הלכה יומית

מנהג ה'תשליך' בראש השנה הובא בפוסקים כמיוחס למנהגי אשכנז, אך הוא קיבל משנה תוקף והתפשט בתפוצות ישראל על פי דברי האר"י. טעמים רבים נאמרו על המנהג ללכת לנהר ביום הראשון של ר"ה עד השקיעה ובדיעבד עד הלילה. ומביא הרמ"א שיש להקפיד שיכלו לראות את הדגים בעת ה'תשליך'. וכך נהג אדמו"ר מוהריי"ץ. ואחד מן הטעמים למנהג זה מובא בפוסקים – שכשם שהדגים עיניהם פקוחות תמיד, כך עין של מעלה פקוחה עלינו תמיד לטובה. מי שאין נהר או מים חיים בסביבתו יכול לעשות 'תשליך' באקווריום של דגים, ומי שאינו יכול גם בכך, ייסע לנהר ביום ח' בתשרי-"יום י"ג מדות", אך בשעת הדחק ניתן לומר 'תשליך' אפילו מול ברז פתוח.

כשקבעו מועדים על פי עדויות ראיית מולד הלבנה, לא יכלו לדעת מראש, מתי יחול 'ראש השנה' החל בראש החודש, ולכן קבעו חכמים שלעולם יחוג יומיים. לגבי ברכת שהחיינו בהדלקת נרות, בקידוש ובתקיעות יום ב' של ר"ה התעורר ספק: יש שכתבו ששני ימי ר"ה נחשבים כיום ארוך, ורק בראשון מברכים 'שהחיינו'. אולם לרוב הפוסקים צריך לברך 'שהחיינו' גם ביום השני. בכדי לצאת לכל הדעות נהוג להביא לשולחן פרי חדש, ולהביט בו בעת ברכת שהחיינו. לאחר הקידוש יש לאכלו לפני נטילת ידיים, כשיעור ברכה ואח"כ מברכים ברכה אחרונה על הפרי. אלא שאם אין פרי חדש, יש לברך שהחיינו כי למעשה נוקטים שיש לברך שהחיינו ביום השני של ר"ה בקידוש בהדלקת הנרות ובתקיעות.

כתוב בספר תהילים "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם", מכך למדו חכמים שצריך להודות להקב"ה על החסדים שהקב"ה עושה עם האדם. הפסוק ממשיך ומונה ארבעה סוגי מצבים עליהם צריכים להודות, ומהם "יורדי הים" ו"הולכי מדבריות". למעשה, כתבו הפוסקים שכאשר טסים במטוס מעל הים ומדבר מברכים "הגומל". נוסח הברכה הוא – "הגומל לחיים טובות", כלומר שלמרות שהאדם "חייב" ואינו ראוי לנס,  עם זאת – ה' גמל עמו חסד והציל אותו ממצב הסכנה בו היה נתון. וכתבו הפוסקים שקטן לפני גיל מצוות אינו יכול לברך, כי נוסח הברכה הוא "לחייבים" והוא אינו  בגדר "חייב".

נאמר בגמרא "כל בשר אסור לבשל בחלב, חוץ מבשר דגים וחגבים". הרי שמעיקר הדין אין בדבר איסור משום בישול בשר בחלב; אלא, שכתב הבית יוסף, שאין לאכול דגים בחלב מפני הסכנה, וכך כתבו חלק מהפוסקים ובייחוד בקרב הספרדים. לעומתו כתב הרמ"א שלא נזהרים בכך. ויש מן הפוסקים שהוסיפו, שאף ההולכים לשיטת הבית יוסף יכולים להקל, משום שזו טעות הדפוס שנפלה במקור. עם זאת, הורה הצ"צ שיש להימנע מאכילת דג עם חלב כמובא בבית יוסף, אך מותר להוסיף לחלב גבינה או שמנת, או לטגן דג בחמאה, וכך מותר הדג לאכילה עם חלב.

נאמר "זכור את יום השבת לקדשו", חכמים תקנו שזכירה זו תהיה על כוס יין בכניסת וביציאת השבת. מיד לאחר אמירת הקידוש יש צורך לשתות מן היין. חובת השתייה מוטלת על המקדש ובכך יוצאים הוא והשומעים ידי חובת קידוש. מי שאינו יכול לשתות את היין, יכול לתת לאחד המסובים לשתות כשיעור, ואפילו לקטן שהגיע לחינוך. מעבר לכך ראוי שכל אחד מהשומעים ישתה מעט מיין הקידוש, אך זאת משום חיבוב מצווה בלבד. וכיוון שהכוס ששתה ממנה כבר נפגמה בשתייתו, לכן מצווה מן המובחר שיוסיף המקדש מעט יין לכוס הקידוש לפני שימזוג לשומעים בכוסותיהם, אולם ישנה אפשרות לשתות ישירות מכוס הקידוש ללא צורך ב"תיקון".

נאמר: "כי יסיתך אחיך בן אמך" ולמדו חכמים מפסוק זה שבן מתייחד עם אמו, אך עם שאר נשים ואיסורי עריות נאסר, דוד המלך ובית דינו הרחיבו את האיסור אף ביחוד עם הפנויה. עם זאת מובא בגמרא כי בית שפתחו פתוח לרשות הרבים מותר להתייחד שם, משום שיראים מפני האנשים העשויים להיכנס ולא יבואו לידי עבירה. הפוסקים האחרונים דנו בשאלת הייחוד במעלית, יש שכתבו להקל מכיוון שמדובר לרוב בזמן קצר משיעור ייחוד (כ2- דקות) וכן תמיד יכולים אנשים לעלות. אך לעומתם יש שהחמירו גם בכך. למעשה כשהמעלית היא במקום ציבורי כמו מרכזי רפואה או משרדי ממשלה יש מקום להקל ובפרט ביום, אך ראוי להימנע גם מכך.      

על יום הכיפורים נאמר "ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש", וביארו בגמרא שנאמר "בתשיעי", למרות שיום הכיפורים חל בעשירי בתשרי, משום שהתורה מזהירה שיש להתכונן לצום ביום התשיעי ע"י אכילה ושתיה כראוי, "כדי שתוכלו להתענות בעשירי". הפוסקים האחרונים דנו, האם מותר לקחת גלולות בערב יום כיפור, על מנת להקל את הצום, יש שאסרו זאת משום שמניעת הרגשת העינוי מנוגדת לציווי התורה "ועניתם"; אולם כיום רווחת הדעה להקל בכך משום שחז"ל הזהירו שיש להתכונן כראוי לצום ע"י האכילה בערב הצום, על מנת שיוכלו לעבור אתו בקלות. ראוי לציין כי מי שקשה עליו הצום מוטב שינוח בביתו ויסיח דעתו מן הצום ויצום; מאשר שילך לבית הכנסת ויוכרח לאכול.

חכמים תקנו לברך על האש במוצאי יום הכיפורים, משום שבמשך כל היום נאסרנו להשתמש באש, ועתה הותר לנו להשתמש בה. משום כך הברכה צריכה להיות על 'נר ששבת' דווקא, כלומר על אש שהייתה דולקת ביום הכיפורים ומחמת השביתה אסור היה להשתמש בה. לשם כך נוהגים להדליק בערב יום הכיפורים נר שיידלק במשך היום על מנת שיוכלו לברך עליו בצאתו. בעת ההבדלה מדליקים נר נוסף מהנר ששבת ומברכים על שניהם. כשאין לו נר ששבת, יש שכתבו שבדיעבד ניתן להדליק נר מגפרורים, אולם לדעת אדמו"ר הזקן אין לברך על נר שהודלק במוצאי היום, ולכן עליו להביא נר משכניו או מבית הכנסת נר ששבת ולצרף לו נר נוסף ולברך על שניהם.

נאמר "חג הסכות תעשה לך" – ופרשו חכמים – שתהא הסוכה שלך, וסוכה הגזולה פסולה. לגבי מקום הקמת הסוכה נחלקו התנאים האם גם בו שייך דין גזל, לגבי הקמת סוכה ברשות הרבים האם יש בה משום גזל הרבים, דעת חכמים היא להקל, כיוון שגם לבעל הסוכה יש חלק ברשות הרבים ויכול להקים שם את סוכתו. אולם פוסק אדמוה"ז שלכתחילה אין להקים סוכה ברשות הרבים גם כשרוב התושבים יהודיים, משום שהגויים אינם מוחלים על חלקם ברשות הרבים, ובדיעבד סוכה זו כשרה אך אין לברך עליה. ולמעשה סוכה שהוקמה במקום המאושר ע"י העירייה ואינו מפריע לרבים, יש שלמדו זכות ודייקו מדברי אדמוה"ז שניתן אף לברך עליה.

אחת ממלאכות שבת היא "מכה בפטיש", מתולדות מלאכה זו היא "תיקון כלי", כלומר -כל פעולה הגורמת לכלי להיות מוכן לשימוש נכלל בגדר מלאכה זו.  מכיון שכלי נאסר בשימוש לפני טבילתו, נמצא שהטבלתו מתקנת את  הכלי להיות ראוי לשימוש, ומשום כך אסור להטביל כלים בשבת. בעת הצורך קיימות מספר אפשרויות להשתמש  בשבת בכלי שאינו טבול, ומהם: 1) לתת לגוי את הכלי במתנה, ואח"כ לקבל ממנו את הכלי בהשאלה, ובמוצאי שבת להטביל את הכלי בלי ברכה; 2) באם מדובר בכלי שיכול לקבל תכולה כמו כוס, יכול למלא את כל הכוס ממי המקווה -ללא ברכה- ומילוי זה נחשב לכלי כטבילה.

חכמים תקנו ליטול את הידיים בבוקר קודם התפילה. כמה טעמים נאמרו בדבר: ראשית, יש צורך לקדש את הידיים לפני עבודת הבורא כפי שנהגו לעשות הכהנים בטרם עבודתם במקדש. שנית, בכדי להסיר את הרוח הרעה השורה בלילה ובבוקר נותרת רוח זו על הידיים, ועוד משום שבעת השינה יתכן שהידיים נגעו במקומות מטונפים. בדבר הברכה על נטילת הידיים קיימות מספר שיטות מתי יש לברכה, למנהגנו נוטלים ידיים מיד כשמתעוררים לאחר אמירת "מודה אני", כשעדיין נמצאים על המטה – ולא מברכים על נטילה זו, לאחר ההתארגנות רצוי להתפנות ואח"כ נוטלים ידיים בשנית, ומברכים על נטילת ידיים.

כתוב בתורה בנוגע לטהרת אדם מטומאה "ורחץ את כל בשרו במים", ולמדו מכך חכמים שכל הגוף צריך להיכנס לתוך המים. חכמים השוו את דין הטבלת כלים לטבילת האדם וכשם שחציצה בטבילת האדם היא ברוב הגוף וכשהדבר מפריע לו, כך בטבילת כלים חציצה היא: רק ברוב הכלי, וכן שהדבר הדבוק לכלי מפריע לו. ולכן כאשר התווית היא מחֵברַה חשובה המייפה את הכלי ונותנת לו יותר חשיבות, תווית זו אינה מהווה חציצה, אולם מי שמוריד חלק מהתווית ומוכיח בכך שאינו חפץ בה – שאריות המדבקה מהווים חציצה. מדבקת ברקוד שרוצה להורידה לפני השימוש בכליו, עליו להסירה לפני הטבלת הכלי.