הלכה יומית

כתבו הפוסקים שאדם שחולשתו ניכרת עליו מחמת חולי וכן בימי התעניות מחמת הצום יכול להקל בכך, אולם עדיף שיתיישב בריחוק ארבע אמות ממנו. מותר לשבת כנגד המתפלל כשבינו ובין המתפלל מפסיקה מחיצה שרחבה ד' טפחים (32 ס"מ) וגבוהה י' טפחים (80 ס"מ), כמו כן הדבר מותר כשיושב מאחורי וילון, בימה וכדומה, אולם כיסא גבוה או סטנדר אינם מועילים להפסיק בינו ובין המתפלל, כיון שאינם קבועים ולכן אין הם מתירים להתפלל כנגדו.

עיסות העשויות בבלילה רכה ונאפות בתנור, כגון עוגות טורט וכדומה חייבות בהפרשת חלה לאחר אפייתן, אלא שעיסה שנילושה במי פירות וכדומה בלא מים כלל אין מברכים על ההפרשה. עיסה גדולה שנילושה מתוך כוונה לחלקה בעודה בצק לעיסות קטנות מהשיעור, ולחלק בין כמה בתים בעודה בצק פטורה מן החלה, כי מאחר שהיא נילושה מראש כדי לחלקה, נחשבת העיסה כמחולקת. אבל אם היא נילושה כדי לחלק את המאפה לאחר אפייתו, העיסה חייבת בחלה.

אין להפסיק באמצע הלל, אולם אם הפסיק ממשיך מהמקום בו הפסיק ואינו חוזר לראש ההלל. ומותר לענות בהלל רק על דברים שבקדושה שמותר לענות בקריאת שמע, כיוון שהקורא את ההלל נחשב כאוחז באמצע הפרק עד סיומו. ויש לקרוא את ההלל כסדר מתחילתו לסופו, ואם דילג פסוק או תיבה אחת ונזכר אחר כך, עליו לחזור ולקרוא מהמקום שטעה.

נאמר: "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם" ומכאן דרשו חכמים: "כל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו", שהרי אברהם קבע מקום לעמידתו־תפלתו. על חשיבות קביעות המקום לתפילה כתבו הפוסקים שכיוון שהתפילה היא במקום קרבן לכן ישנם דברים המשותפים בין התפילה לקרבן, וביניהם קביעות מקום כמו שהיה בקרבנות. כמו־כן תפילה במקום קבוע מסייעת בכוונת וריכוז בזמן התפילה ומונעת היסח־הדעת מיותרת שעלול למצוא כשמשנה את מקומו.

שתי עיסות, שאין בכל אחת מהן שיעור, ובשתיהן יחד יש שיעור, ונגעו זו בזו ונדבקו, חייבות בחלה. כמו כן כשישנם מאפים שנאפו פחות משיעור חלה, ואחר כך הצטרפו לכלי אחד מפרישים מהם חלה, כל עוד ושתיהן של אדם אחד, או של שניים שאינם מקפידים על מניעת עירוב העיסות; אבל אם מקפידים, אין עיסותיהם מצטרפות. וכן הדין בעיסות משני מינים, כשאינו מקפיד שלא יתערבו, מטרפות העיסות, אך אם מקפיד עליהן, כגון שהאחת מקמח מלא והשנייה מקמח רגיל, או אחת מתוקה ואחת מלוחה, אינן מצטרפות.

מי שנמצא באמצע הלל וקראו לו לעלות לתורה, יעלה ויברך, אך לא יקרא יחד עם הבעל קורא אלא יעקוב רק עם העיניים בספר התורה. ואם הוא כהן או לוי ואין שם אחר במקומו, לכתחילה יצא מבית הכנסת ולא יקראו לו לעלות לתורה בזמן שהוא באמצע ההלל.

והזהירו חכמים על גודל החשיבות בתפילה בבית־הכנסת עם הציבור, על־כן יש לקבוע לעצמו בית־כנסת קבוע בו יתפלל. כתבו הפוסקים שאין די בכך שמתפלל בבית־הכנסת קבוע, אלא שאף בבית־הכנסת עצמו בו מתפלל בקביעות, צריך שיהיה לו מקום קבוע. עם־זאת, ניתן לקבוע מקום מסויים לתפילה בימות החול ומקום לשבתות, וכן בימות החול עצמם ניתן לקבוע מקום תפילה שונה לכל אחת משלושת התפילות שבכל יום.

חתיכה של הפרשת חלה שחזרה והתערבה בעיסה, יש לגשת לשלושה אנשים, כמו שמתירים נדרים, ולומר בפניהם שהפריש חלה ומתחרט הוא על כך ואילו ידע שיתערב לא היה מפריש, והם עונים שלוש פעמים "מותר לך", ואחר כך מפריש חלה פעם נוספת בלי ברכה. אלא שניתן לעשות זאת כל עוד לא אכלו ממה שנאפה, אך לאחר האכילה לא ניתן להתיר כיון שאז יצא שאכל טבל (שהוא יותר חמור).

את ההלל יש לומר מעומד ולכן אסור להישען על משהו בזמן אמירת ההלל, מי שהוא חלש יכול לשבת. באמירת ההלל יש להיזהר לבטא כל מילה בבירור, שלא יטעה בהברה המשנה את משמעות המילה. כמו כן באמירת הפסוק "הודו לה' יש לבטא במדויק את המילים "כי לעולם" שלא ישמע "כלעולם", וכן יש להדגיש את האות ס' של "חסדו" שלא ישמע "חזדו". וכשמגיע שליח הציבור ל"יאמר נא" אומרים הקהל אחריו "הודו לה' . ." וכן לאחר פסוקי "יאמרו נא". וגם המתפלל ביחידות אומר "הודו לה' . ." לאחר פסוקים אלו.

כשבוחרים מקום לתפילה, יש לשים לב לכמה כללים, ראוי שתהיה התפלה במקום בו לומד תורה. כמו־כן אין להתפלל במקום הגבוה שלשה טפחים (כ־21 ס"מ) שנאמר "ממעמקים קראתיך ה'", אולם אם היה מקום זה בגובה של ארבע־אמות (כ־192 ס"מ) והשטח הוא ארבע־אמות על ארבע־אמות, ניתן להתפלל בשטח זה. וכן צריך להיזהר שלא יהיה דבר חוצץ בינו ובין הקיר, אך דבר הקבוע כמו ארון אינו חוצץ, ואם הדבר החוצץ הוא לצורך התפילה, כמו הסטנדרים שעליהם מניחים את הסידורים, אין זו חציצה. וראוי שלא להתיישב ליד הפתח אלא ישתדל להיכנס לפחות בשיעור הליכה של ארבע־אמות, שלא ייראה כמחכה לצאת, וסיבה נוספת לכך כן משום שההתמקמות בתוך בית־הכנסת תסייע לריכוז בתפלה ולהסיח את הדעת מהנעשה בחוץ.

נאמר בגמרא שמיד כשיתעורר האדם משנתו יודה לה', ויאמר: "אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה . . ברוך אתה ה' המחזיר נשמות לפגרים מתים" (ולמעשה המנהג לומר בקימה 'מודה אני'. וברכת אלקי, נשמה נאמרת אח"כ). וכן תקנו ברכות על סדר העולם והנהגתו ועל כל מה שהבריות נהנים בכל יום שיברכו לה' על הפעם הראשונה שנהנים הנאה זו בכל יום ויום, להשלים מנין המאה ברכות שחייב כל אדם לברך בכל יום ויום מערב ועד בקר כמו שתיקן דוד המלך. למעשה אומרים את ברכות השחר שלא בשעת הפעולות אותן מבצעים בבוקר, אלא כולן יחד בסיום ההתארגנות. ומנהגנו לאומרם בבית לפני היציאה לבית הכנסת.

את ההלל יש לומר רק בימים שתקנו לאמרו, ואמרו חכמים שהקורא את ההלל בכל יום הרי הוא כמחרף ומגדף. בטעם חומרת הדבר יש שכתבו שמתוך שאומרו תמיד, מתקהים רגשותיו, ובבוא היום בו קוראים את ההלל לא יתפעל ויתעורר להודאה על ניסי ה'. אלא שאיסור אמירת הלל בכל יום הוא רק באמירת הלל דרך שירה, אך תוך כדי אמירת תהלים מותר, ובפרט שאומרים אותו ללא ברכה ובישיבה ואין כופלים בו פסוקים כבהלל, הרי זה מתפרש שאין כוונתו לאמירת ההלל אלא לפסוקי תהלים.