הלכה יומית

נאמר בגמרא: "הביאו לפניהם פתיתין ושלמין . . ר' יוחנן אמר שלמה מצוה מן-המובחר". וכך -נפסק להלכה שיש לברך על השלם ואחרי הברכה יש לבצוע ולאכול, ואין הדבר נחשב כ"הפסק" בין הברכה לאכילה כיוון שהחיתוך הינו צורך האכילה. ובפירות בהן ישנו חשש מפני נגיעות של חרקים, כותב אדה"ז שיש לחוש "שמא התליע בתוכו או נרקב ונמצא בירך לבטלה" ומשום-כך בפירות אלו יש צורך לבצעם ולבדקם לפני תחלת הברכה, ומי שבכל-זאת לא בדקם לפני הברכה, עליו לעשות זאת בין הברכה לאכילה.

על איסור אכילת שרצים נאמר: "וכל השרץ השורץ . . לא תאכלום כי שקץ הם", מן-הדין האיסור רק בחרק בגודל כזה שעין האדם יכולה לראותו אולם אם גודלו מאפשר לראותו, אלא שהוא נמצא במקום שקשה להבחין בו, כגון חרק ירוק על עלה ירוק, חרק זה אסור באכילה, ועל-כן צריך ללמוד היטב כיצד לאתרו ולהוציאו. יצוין שאף בעלים, ירקות ופירות הגדלים בגינה עשויים מאוד להמצאות חרקים, ומי שאיננו בקי באופני הבדיקה לא יאכלם; כמו כן יש להיזהר בבדיקתם של המאכלים המחייבים בדיקה, כנדרש על פי הנחיות הכשרות.

חרק שנפל לתבשיל או נמצא בפרי או ירק איננו בטל לעולם, על-אף שבדרך-כלל, איסור שהתערב במאכל, באופן שלא ניתן לזהותו, בטל כשיש במאכל פי שישים ממנו. אולם ישנם דברים שאינם בטלים לעולם מפאת חשיבותם או חומרתם. אחד מהם הוא כאשר האיסור הוא חרק שלם, המוגדר כ"בריה" ואינו בטל. אך אם ניתן לזהות את החרק ולהוציאו בשלימותו הכל מותר, ואין צריך פי שישים כנגד הטעם שנפלט מהחרק כיון שטעמו פגום.

מאכלים ה"מוחזקים בנגיעות", כלומר שרוב פעמים מצוי בהם נגיעות, אסורים באכילה עד שיבדקם שהנם נקיים. מאכל המחויב בדיקה אסור לטוחנו ללא בדיקה, ואם נטחן בטעות מותר המאכל כיוון שגם אם היה נגוע, הרי לאחר שנטחנו בטלים החרקים בשישים ומותר המאכל כולו. אך אסור לטחון את המאכל בכוונה תחלה בכדי להתירו, וכתבו הפוסקים שהטוחן מאכל במטרה להתירו נאסר המאכל על הטוחן או על מי שנטחן בעבורו; ובמאכל שדרכו להאכל ע"י טחינה ואין כוונה לבטל את האיסור יש פוסקים רבים שהתירו את טחינתו באם אין וודאות שיש בו נגיעות ונשטף כראוי. ומיני מאכלים שאין דרכם להתליע מעיקר הדין מותר לאוכלם ללא בדיקה. עם זאת ראוי להסתכל תמיד על כל מאכל לפני שאוכלים ממנו שאין בו נגיעות.

בירקות עלים כגון חסה מצויה מאוד הנגיעות, משום כך יש לצרוך רק את עלי החסה הגדלות בשיטת גידול ייחודית המלווה בפיקוח הלכתי, אולם אין די בכך משום שמצויים חרקים על העלים, ולכן ההנחיה היא להשרות את העלים הפרודים במי סבון למשך כ-3 דקות ולשטפם בזרם מים חזק. פעולה זו הנעשית על מנת להפריד את החרקים הדבוקים מהעלים, אסורה בשבת משום מלאכת "בורר", לכן יש להשרות את העלים קודם השבת. במידה ולא השרו אותן ועל גבי העלים לא נראים חרקים חיים, ניתן לשטוף את העלים במים וסבון תחת הברז ללא השרייתם. חרק הדבוק לעלה אסור להוציאו משום שזהו "בורר", ויש להוציאו יחד עם העלה.

תבשיל שהוכן ממצרכים שלא נבדקו, וכן מאפה שהוכן מקמח שלא נופה חובה לבדוק את שאריות המצרכים שנותרו באריזות, וכן יש לבדוק עד כמה שניתן את המאכל עצמו קודם האכילה, ואם המאכל הוכן ממצרכים שמצויה בהם הנגיעות ודרכם להתליע ברוב הפעמים, מפני שיש בזה ספק איסור לכן יפנה אל רב מורה הוראה ויעשה כהנחייתו.

כל איש או אשה מישראל מעל גיל מצוות נאמנים על בדיקת המאכלים מחרקים, ובתנאי שיודעים לבדוק כראוי בכל מאכל ומאכל לפי סוגו ואופן בדיקתו. ובמאכל שאינו מוחזק בתולעים מעיקר הדין ניתן לסמוך אף על הקטן אך לכתחילה יש לבדוק אף אותם על ידי גדול. אדם שנחלשה ראייתו ונזקק להרכיב משקפיים או להשתמש בזכוכית מגדלת בכדי לראות דברים קטנים רשאי לבדוק באמצעותם וניתן להסתמך על בדיקתו.

נאמר: "ותבוא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו". ודרשו חז"ל שפסוק זה בא ללמד "לסיכה שהיא כשתייה". כלומר, באיסורי תורה, כגון באיסור אכילה ושתיה שנאמר ביום הכיפורים, נחשבת אף הסיכה בכלל האיסור. ונחלקו הפוסקים האם איסור זה קיים אף ביתר איסורי האכילה – האם מותר לסוך בדבר שאסור לאכלו מחמת כשרותו. ויש שכתבו שאמנם ראוי שלא לרחוץ רחיצה של תענוג ולסוך בחומרים אלו. אלא שלמעשה, בסבונים ומוצרים קוסמטיים ודומיהם המיוצרים כיום, גם אם הנם מורכבים משומנים שאינם כשרים, כתבו הפוסקים האחרונים להתיר להתרחץ ולסוך בהם – אפילו למטרת רחיצה של תענוג, כיוון שהרכיבים הבלתי כשרים פגומים מעיקרם, ואין עליהם תואר מאכל כלל.

על טהרת כלי מדיין נאמר "וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים", מכך למדו חכמים שהלוקח כלי מן הנכרים חייב להטבילו, בכדי להוציא את הכלי מטומאת הנכרי ולהכניסו לקדושת ישראל. ודנו הפוסקים אודות מאכלים ומשקאות הנרכשים בכליהן האם חלה עליהם חובת טבילה. ולמעשה כתבו הפוסקים שכל עוד והמאכל נמצא בכלי המקורי עמו נרכש, מותר להשתמש בו ואף לאכול או לשתות מהכלי עצמו, שכן עיקר הכוונה הייתה על רכישת המאכל ולא הכלי; ועוד כמה טעמים נאמרו להקל בזה. אולם לאחר גמר הוצאת כל התכולה מן הכלי, השימוש בכלי הופך אותו לכלי קבוע, ולכן מעוניינים למלאותו בדברי מאכל או משקה יש להטבילו.

המינוח "ביטול איסורים" משמעותו, שדבר האסור ודבר המותר שהתערבבו, כגון חלב שהתערב עם מאכל בשרי, התערובת כולה אסורה, אלא אם כן הרכיבים המותרים בתערובת גדולים פי 60 מהמרכיב האסור, במקרה זה כל התערובת תהיה מותרת. למעט מקרים מסוימים בהם אופן ביטול האיסור דורש תנאים שונים, ולכן יש לברר דינו אצל מורה הוראה כיצד לנהוג בכל מקרה לגופו. ודנו הפוסקים אודות איסור שהתבטל בהיתר על פי ההלכה, האם רשאי האדם להחמיר על עצמו שלא לאכול מן התערובת. יש שכתבו שעל-אף שהותר, מצווה להתרחק מן הכיעור ולא לאכלו. אולם יש שהזהירו שאין להחמיר יותר ממה שקבעו חז"ל, שבכך מראה שאינו מאמין בדבריהם.

אסרו חכמים לאכול מאכלים שהוכנו על ידי גויים בדרך בישול, טיגון או צליה. גם כשהגוי בישל מאכלים כשרים בכלים כשרים. טעם האיסור הוא בכדי למנוע קירבה יתרה לגוי העלולה להביא לנישואי תערובת. טעם נוסף נאמר לאיסור זה – שיהודי לא יהיה רגיל לאכול אצל הגוי, שכן, עלול הוא בכך להגיע לידי אכילת דברים האסורים. ואם בישל הגוי בכליו של היהודי יש להכשיר את הכלים לפני השימוש בהם. ונחלקו הפוסקים באיזה אופן ניתן להתיר את עזרתו של הנכרי בבישול, יש הדורשים שיהודי אף יניח את התבשיל על האש, לעומתם יש שהסתפקו בכך שיהודי ידליק את האש בלבד, וכך אנו נוהגים למעשה.

בהלכה הקודמת התבארה גזרת חכמים שלא לאכול מתבשיל שבישלו הגויים. אלא, שגזירה זו נתקנה רק במקרים הבאים: א( כאשר המאכל אינו נאכל חי והגוי בבישולו גרם שיוכלו לאכלו, אבל דבר הנאכל חי, בישול הגוי לא אסרו; ב( בישול הגוי נאסר רק במאכלים חשובים העולים "על שולחן-מלכים", כלומר – מאכלים שמזמינים עליהם אורחים, או המשמשים ללפת בהם את הפת. ויש מן הפוסקים האחרונים הסוברים שפלאפל אינו נחשב כ"עולה על שולחן-מלכים", כיוון שבדרך כלל הוא נאכל בצורה עראית ולא קובעים עליו סעודה חשובה, ולכן אין בו איסור של בישולי-עכו“ם; אך יש המחמירים בכך, ובכשרויות המהודרות מקפידים שיהודי ידליק את האש אף לטיגון הפלאפל.