הלכה יומית

מעיקר-הדין הרואה ספר-תורה כשמוליכים אותו והרואה נמצא באותה הרשות חייב לעמוד. וכשספר-התורה נמצא במקומו המיועד לו, כגון בארון-הקודש או על בימת הקריאה וכדומה אין חיוב לעמוד מפניו. ולגבי העמידה בעת-פתיחת הארון, בסליחות וכדומה, כתבו הפוסקים שמצד הדין אין חובה לעמוד כיוון שהוא בתוך הארון. עם-זאת כתבו הפוסקים שכיוון שדרכו של הארון להיות סגור, לכן כשפותחים אותו ראוי לעמוד דרך כבוד; ומי שקשה לו עקב חולשה רשאי לשבת. ובפתיחת הארון בר"ה וביוה"כ בעת הפיוטים, לא נעמד הרבי בכל הפיוטים בהם פותחים את הארון.

בין מנהגי חודש-אלול שמנו הפוסקים, הוא מנהג אמירת מזמור "לדוד ה' אורי" בסיום תפלות שחרית ומנחה, החל מל' מנחם-אב (אדר"ח אלול) ועד מנחה של הושענא רבה. טעם אמירת מזמור זה הוא משום שמרומזים בו מועדי תשרי. ויש המנמקים את התחלת המזמור כבר מתחילת חודש-אלול, משום שבמזמור זה ישנם י"ג פעמים שמות ה', המרמזים על י"ג מידות הרחמים שמאירים החל מר"ח אלול. וכמה שיטות נאמרו אודות זמן אמירתו, ומנהגנו לאמרו בשחרית אחרי אמירת "שיר של יום", ובמנחה לפני "עלינו לשבח". אלא שכותב הרבי, שהמתפלל במקום שאומרים "לדוד ה'" לאחר "עלינו", יאמר "עלינו" עם הציבור ואחר כך יאמר "לדוד ה'".

מעיקר הדין יש לבדוק את התפילין והמזוזות פעמיים בשבע שנים, אלא שבדורנו עורר הרבי בהזדמנויות שונות על חשיבות בדיקתן לכל הפחות פעם בשנה; ואנשי מעשה נוהגים לבדקם בחודש-אלול באם לא נבדקו במהלך השנה האחרונה, והורה הרבי שנכון ביותר שכל אחד ואחד ישתדל לפרסם זאת.

בימי הגאונים נהגו לומר סליחות בעשרת ימי תשובה, מאוחר יותר התקבל המנהג להתחיל לומר סליחות ארבעה ימים לפני ראש-השנה, ולמנהגנו אומרים סליחות רק בימים אלו ולא בעשרת ימי תשובה. כמה טעמים נאמרו על ההקפדה על ארבעה ימי סליחות, ומהם: כשם שאת הקרבנות מכינים ארבעה ימים לפני הקרבתם, כך נדרשים לכל-הפחות ארבעה ימי הכנה לראש-השנה בו האדם מקריב עצמו לה'. מסיבה זו כשראש-השנה חל ביום חמישי או בשבת, אזי מתחילים לומר סליחות במוצאי השבת הסמוכה לראש-השנה. אולם אם חל ראש-השנה ביום שני או שלישי, מתחילים לומר סליחות במוצאי-שבת שלפני-כן.

בכדי שלא ייווצר בלבול בחשבון ארבעת ימי-הסליחות, קבעו שלעולם יום הראשון של סליחות יהיה ביום ראשון בשבוע. אלא שכיוון שבסליחות ליום הראשון נאמר "במוצאי מנוחה", אומרים אותם במוצאי-שבת אך רק לאחר חצות-הלילה מפני שאין אומרים סליחות וי"ג-מדות קודם חצות הלילה; הטעם הפנימי להתחלת הסליחות במוצאי-שבת הוא, בכדי להתחיל להתחנן בסליחות מתוך שמחה ועונג קדושת השבת, שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה, וכן בזכות המנוחה מכל הענינים הבלתי רצויים הקיימת בשבת נמשכת הנתינת כח לסליחות; ונהגו חסידים לערוך התוועדות קודם הסליחות. הרבי מורה לקשר את קו התפלה של הסליחות עם קו הצדקה, וכן עם התורה בהלכה פסוקה, ולפני אמירת הסליחות יש ללמוד המאמר "לך ה' הצדקה" של אדמו"ר הזקן.

בעת אמירת הסליחות על שליח-הציבור להתעטף בטלית ולמדו זאת מכך שכשלימד ה' את משה את י"ג-מדות הרחמים "נתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח-צבור"; ולכן גם כשהש"ץ אינו נשוי עליו להתעטף בטלית. וכן על-אף שהסליחות הראשונות נאמרות בלילה, הש"ץ מתעטף בטלית, אך אינו מברך עליה; וביתר הימים שהסליחות נאמרות ביום, שליח-הציבור מברך על הטלית בעת העטיפה. וכשמקיימים מניין לסליחות קודם עלות-השחר, לא יברך על הטלית קודם זמנה, אך כשיאיר היום ימשמש בציציותיו ויברך עליהן, כפי שלמדו חז"ל שהמשמוש נחשב כאלו הוא לובש את הטלית כעת.

על י"ג-מדות הרחמים נאמר "ויעבור ה' .. ויקרא", ודרשו חכמים: "מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח-ציבור, והראה לו למשה סדר תפילה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאים יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם", ומכך למדו שי"ג-מדות נאמרים בציבור. ומי שהתחיל "א-ל מלך" עם הציבור ולא הספיק להגיע לי"ג-מדות עם הצבור מפני זריזותו של הש"ץ, יכול לאמרם כיוון שזה נחשב כאמירה בציבור, וכשאוחז בקטע אחר יעצור ויאמר י"ג-מדות עם הצבור, והאומר סליחות ביחיד מדלג על י"ג-מדות.

כאשר נמצאים בבית הכנסת חתן או אחד מבעלי הברית, אומרים סליחות על-אף נוכחותם; ואף בעלי השמחה עצמם אומרים את הסליחות עם הציבור, אלא שישנם דעות חלוקות האם אומרים את הווידוי שבנוסח הסליחות. ועל-כן יש המבקשים מבעלי השמחה שיצאו מבית-הכנסת קודם אמירת הווידוי ולחזור לאחריו, בכדי לאפשר לקהל לומר את הווידוי שבנוסח הסליחות, אולם בבית חיינו לא נוהגים כן.

החל מראש חודש-אלול, מנהג ישראל לאחל ולברך איש לרעהו לקראת השנה החדשה, בברכת כתיבה וחתימה טובה. ולמעשה נוהגים להקדים ולברך ברכות אלו כבר מחמשה-עשר במנחם-אב. וכן נוהגים להוסיף איחולים אלו אף בכתיבת מכתבים.

ימי חודש-אלול מסוגלים הם במיוחד לתשובה, שכן מצינו שבימים אלו התרצה ה' למחול לישראל על חטא העגל כך שארבעים הימים שמתחילת חודש-אלול ועד יום-הכיפורים הם הימים המסוגלים ביותר לתשובה ולחשבון נפש. משום כך בחודש-אלול צריך האדם לפשפש במעשיו ולתקן את כל הדורש תיקון בשנה החולפת. ובדורות האחרונים גילו לנו רבותינו נשיאינו שי"ב הימים מח"י אלול עד ראש-השנה, הם כנגד י"ב חדשי השנה, יום לחודש יום לחודש, והוסיף ע"כ הרבי וגילה שתאריכי החודש של אלול החל מ-א' אלול פועל על כל ימים אלו בשנה שחלפה, עד ליום כ"ט באלול שמתקן את כל ימי כ"ט ואף יום ל'.

בחודש-אלול יש להוסיף בלימוד התורה כמרומז בפסוק אודות ערי-המקלט: "אנה לידו ושמתי לך" שהוא ראשי תיבות "אלול" שכן התורה אף היא משמשת כ"מקלט", ומגינה על האדם. וכן יש להוסיף בגמילות החסדים, בחודש-אלול כמרומז בפסוק שראשי התיבות שלו – "אלול": "איש לרעהו ומתנות לאביונים". כמו כן יש להתחזק בעבודת התפילה המרומזת בפסוק שראשי התיבות שלו הם אלול: "אני לדודי ודודי לי", שהרי תפילה היא ההתקשרות בין האדם לקב"ה, מתוך אהבת ה'. בכלל הוספה בתורה נהגו להוסיף באמירת תהילים, ובייחוד בפרקי התהילים שנמסר לנו בדורות האחרונים מהבעש"ט ששמע ממורו, לומר החל מיום ב' של ראש-חודש אלול שלושה פרקים ביום, וביום-הכיפורים אומרים שלושים ושישה פרקים, כך שמסיימים את ספר-התהילים אחר נעילה.

אמרו חכמים: "בראש חודש-אלול אמר הקב"ה למשה: "עלה אלי ההרה" והעבירו שופר בכל המחנה, שהרי משה עולה להר, שלא יטעו עוד אחר העבודה זרה. והקב"ה נתעלה אותו היום באותו שופר, שנאמר: "עלה אלקים בתרועה". "ועל כן התקינו חכמים שיהיו תוקעים בשופר בראש חודש-אלול בכל שנה ושנה", מפני שיש בכוחו לעורר לעשות תשובה; ולמנהגנו תוקעים תשר"ת תש"ת תר"ת, ולכתחילה נוהגים שתקיעות השופר תהיינה לאחר תפלת שחרית, אך אם מסיבה כלשהי לא תקעו בשחרית, יתקעו לאחר המנחה. אולם בערב ראש-השנה אין תוקעים, בין הטעמים שנאמרו על כך הם: א) כדי להפסיק בין תקיעות של מנהג לתקיעות שהן מצוות עשה מן התורה. ב) כדי "לערבב את השטן" שירגיש המקטרג שישראל בטוחים שכבר עשו את עבודת ראש השנה לפני זמנה וכבר זכו בדין, שיסבור שכבר עבר ראש השנה ואין עוד תועלת בקטרוגו..