הלכה יומית

נוסף על כך שהסעודה צריכה להיות במקום הקידוש, היא צריכה להיות סמוכה לקידוש גם בזמן. לכן, צריך לאכול במקום הקידוש לאלתר אחר הקידוש. ואם עבר זמן, אפילו זמן קצר, צריך לחזור ולקדש (וכמה דקות בודדות אינו נחשב הפסק, וכן אם מתעכב בגלל צורכי הסעודה אין זה הפסק). אבל אם בעת הקידוש היה בדעתו לאכול מיד, ולאחר מכן אירעו אונס ולא היה יכול לאכול מיד אלא התעכב ואכל מאוחר יותר – אינו צריך לחזור ולקדש, ובלבד שלא יצא בינתיים ממקומו.

מצוה מן המובחר לברור את היין הטוב והמשובח ביותר (עבורו) לקידוש ולהבדלה. וניתן להשתמש ביין שחור, אדום או לבן. ואין צריך לחזר אחר יין אדום אם אינו משובח מן הלבן. כמו כן מותר להשתמש ביין מבושל או יין מתובל שמעורב בו דבש, ואפילו אם יש לו יין אחר אלא שאינו טוב כמותם. אך אין לקדש או להבדיל על יין שריחו רע. אין לקדש או להבדיל על יין שהיה מגולה, ואם היה מגולה שעה מועטת בלבד – אין להקפיד אלא אם כן השתנה ריחו וטעמו.

יין ששתה ממנו אדם, פגמו ואין להשתמש בו לקידוש והבדלה. ואפילו אם שתה מתוך בקבוק, או חבית נפגם כל היין שבהם. וגם אם הטה את הכוס או הבקבוק ושפך ממנו יין באוויר אל תוך פיו – פגמו. יין פגום ניתן לתקנו על ידי שיוסיפו עליו מעט יין שלא שתו ממנו. ולאחר שהוסיפו עליו מעט מהבקבוק וכדומה נעשה מתוקן. כמו כן, ניתן לתקן יין פגום על ידי שיוסיפו עליו מעט מים שאינם פגומים. ובשעת הדחק, כשיש לו רק יין פגום ואין לו לא יין ולא מים לתקן על ידם – יכול להשתמש ביין הפגום.

יין שנגע בו גוי, נאסר בשתיה. אך אם לא נגע ביין עצמו אלא בבקבוק, אם לא שכשכו – מותר, ובלבד שהיה הבקבוק סגור. יין שגוי ראה אותו אך לא נגע בו – מותר בשתיה, ונוהגים להחמיר שלא להשתמש בו לקידוש. יין מבושל, אינו נאסר בנגיעת גוי. יהודי המחלל שבת בפהרסיא, דינו כנכרי לענין זה ואוסר יין בנגיעתו.

צריך למלא את הכוס ביין עד שתהיה הכוס מלאה על כל גדותיה. והמנהג הוא להוסיף עוד יין, עד שיישפך יין מהכוס החוצה. אלא שמקפידים שיישפך לתוך כלי שלם ולא על הארץ, כדי שלא יהיה בזיון. צריך שיהיה בכוס לכל הפחות רביעית (86 סמ"ק) יין. אם יש לו כוס גדולה יותר מרביעית ואין לו מספיק יין כדי למלא את כל הכוס, או שאינו רוצה להוסיף עוד יין – יכול להכניס דבר כל שהוא לתוך הכוס כדי להגביה את היין עד שתהיה הכוס מלאה, כי אינה צריכה להיות מלאה דוקא מיין אלא די ברביעית יין, ורק שלא תהיה הכוס חסרה.

מי שאין לו יין, בליל שבת ובליל יום טוב –מן הדין טוב יותר לקדש על הפת מאשר על חמר מדינה, ואם גם על פת אין אפשרות אזי יקדש על חמר מדינה. ביום השבת ויו"ט – אם אין לו יין יקדש על חמר מדינה, ורק אם אין לו גם חמר מדינה יקדש על הפת. בהבדלה – ניתן להבדיל על חמר מדינה, אך אין להבדיל על פת בשום אופן. מצוה מן המובחר לקדש ולהבדיל תמיד על יין.

חמר מדינה הוא משקה שדרך רוב אנשי אותה העיר לקבוע עליו את סעודותיהם, כמו שקובעים על יין במקום שהיין מצוי. בזמננו נחשב יי"ש חמר מדינה, ולכן מן הדין ניתן להשתמש בו לקידוש והבדלה (אלא שלמעשה מנהגנו, על-פי הוראת הרבי – לפחות לאלו שלפני גיל ארבעים – שלא לקדש (ולהבדיל) כלל על יי"ש). תה, קפה ובירה – נחשבים אף הם "חמר מדינה", ובמקום הצורך ניתן להשתמש בהם לקידוש והבדלה. ובארץ ישראל בזמננו שהיין מצוי מאד, יש המחמירים ואומרים שמי שאינו יכול לשתות יין (או מיץ ענבים), אין עצה כי אם לשמוע קידוש והבדלה מאחר (או לקדש על פת).

נאמר: "זכור את יום השבת לקדשו", ותקנו חכמים שזכירה זו תהיה על כוס יין בכניסת וביציאת-השבת. ואסרו חכמים לטעום כלום אפילו מים מזמן בין השמשות של כניסת השבת עד שיקדש; ואף שבשאר מצוות התלויות בזמן התירו שתייה או טעימה לפניהן, בקידוש החמירו משום שעיקר מצות הקידוש היא בסמוך לכניסת השבת. וכן אם קיבלו תוספת שבת מבעוד יום אסור לאכול או לשתות עד לאחר הקידוש, כמו כן יש לנשים להיזהר שלא לטעום אחר הדלקת נרות עד לאחר הקידוש (ובשעת הדחק יש שהתירו לה להתנות שאינה מקבלת שבת לעניין זה, ואז תאכל ותשתה עד בין השמשות).

ככלל, גיל החינוך למצוות עשה הוא מהעת בה הילד מתחיל להבין את מהות המצווה, ומאז מתחיל חיוב החינוך על ההורים; וקודם גיל זה אין עליהם חיוב בחינוכו למצוות עשה, אך אסור לתת לו מאכל איסור, למרות שהילד איננו מבין כלל. אולם לגבי איסור האכילה קודם הקידוש אין מקפידים עם הילד אלא נותנים לו לאכול, ואין זה נחשב כאילו מאכילים אותו איסור, כיוון שהמאכל עצמו מותר באכילה וכל האיסור הוא מחמת הזמן, ועל כן אין לענותו ויש לתת לו לאכול אף קודם הקידוש.

סעודה שהחלה בערב שבת מבעוד יום, (ומצוי בסעודת מצווה כגון ביו"ט או בפורים החלים ביום שישי), ניתן להמשיך את הסעודה עד השקיעה (ולנשים עד הדלקת הנרות), ואח"כ אין להמשיך לאכול כיון שחלה חובת קידוש. במצב זה ישנה אפשרות לפרוס מפה על הפת, ולערוך קידוש (באמצע הסעודה) ולהמשיך בסעודה, אלא שלמעשה כיון שהנהגה זו עלולה לגרום לבלבול לא נוהגים כן למעשה, אלא המנהג הוא שמברכים ברכת-המזון, מתפללים קבלת שבת וערבית של ליל שבת, ולאחר מכן מקדשים ועורכים את סעודת ליל-שבת.

מי ששכח ואכל קודם קידוש עליו לעצור ולקדש, גם לאחר חלוף שעות מכניסת השבת, ניתן להשלים את הקידוש כל עוד ולא יצאה השבת, ועליו לעשות קידוש מיד שנזכר, ואף שמקדש שלא בזמן כניסת השבת אסור לו לטעום כלום ואפילו מים עד שיקדש וכשמשלים הקידוש ביום ישמיט את פסוקי "ויכולו".

גם ביום נמנעים מלאכול ולשתות קודם קידוש, וחובת קידוש ביום השבת חלה לאחר תפילת שחרית, וע״כ (בכדי שהתפילה תהייה כראוי) נוהגים לטעום קודם התפילה גם בשבת (ללא צורך בקידוש). לאחר תפילת שחרית של שבת ויו"ט – קודם תפילת מוסף אם מעוניינים לטעום (כגון קודם ההקפות בשמחת תורה), יש לקדש תחילה, ואח"כ לשתות רביעית יין נוסף או לאכול כזית פת או מזונות מיד לאחר הקידוש, בכדי שיצא בזה ידי קידוש במקום סעודה (ואי"צ לקדש שוב אחר מוסף); עם זאת, יש לזכור שקודם תפלת מוסף מותרת רק אכילת פת או מזונות, רק בשיעור כביצה (כ- 56גרם) אך לא יותר (אם יש חשש שישכח להתפלל), אך אין הגבלת כמות באכילת מיני פירות וכדומה.