הלכה יומית

מן הדין זמנה של תפלת ערבית נמשך כל הלילה (עד עלות השחר), שכן תפלת ערבית נתקנה כנגד אברי העולות בבית המקדש שניתן היה להקריבם על גבי המזבח במשך כל הלילה. ולכתחילה יש להתפלל ערבית מיד אחר צאת הכוכבים, וביחוד הקפידו חכמים שלא לאחר את קריאת שמע של ערבית לאחר חצות הלילה, מפני שחששו שמא ישכח אדם לאומרה. ומכל מקום אם עבר ולא קרא עד חצות הלילה, יקראנה עם ברכותיה עד עלות השחר, ובדיעבד אם נאנס יכול לקוראה עד 'הנץ-החמה', ללא ברכת 'השכיבנו', אבל תפילת ערבית לא יתפלל אחר עלות השחר. זמן תפילת מוסף מתחיל מיד אחר תפילת השחר. ואף אם התפלל שחרית בבוקר מיד שהגיע זמנה, יכול גם-כן להתפלל מוסף בעת ההיא. ומי שהתפלל מוסף קודם תפלת שחרית – יצא.

תשעה באב אסור באכילה ושתיה, רחיצה וסיכה, נעילת הסנדל ותשה"מ. מעוברת ומניקות מתענות בתשעה באב. אמנם, באם מדובר בהריון בסיכון, או שחשה חולשה גדולה, וכן אם עלול להיגמר החלב לתינוק שיונק בהנקה מלאה, עליה להתייעץ עם רב מורה הוראה. הנצרך מטעמי בריאות ועל פי הוראת רב – לאכול לחם בתשעה באב יש אומרים שיאמר "נחם" בברכת המזון, לפני ברכת "ובנה ירושלים", ויחתום את הברכה "מנחם ציון ובונה ירושלים", אבל יש אומרים שמחשש 'הפסק' יאמר "נחם" לפני 'הרחמן הוא יזכנו' (ונראה כדבריהם).

לכתחילה יש ליזהר שלא לאחר תפילת מוסף יותר משעה לאחר חצות היום. אך אף על פי כן יוצא ידי חובתו גם אחרי שעה זו, מפני שזמנה כל היום. ואפילו אם כבר התפלל מנחה – חוזר ומתפלל מוסף. ואם שכח ולא התפלל אותה עד חשיכה – אין לה תשלומין. ואם לא התפלל מוסף עד סמוך לחשכה, ועדיין לא התפלל מנחה, ואין שהות להתפלל שתי התפילות קודם חשכה – יתפלל מנחה לבדה כיוון שהיא תדירה יותר, ואף שיפסיד בכך תפלת מוסף שאין לה השלמה.

אסור להתרחץ בתשעה באב אפילו בצונן, ואפילו להושיט אצבע למים אסור. כאשר פניו או ידיו מלוכלכות, מותר לרחוץ את המקום המטונף בלבד. לנטילת ידיים בבוקר וכן לאחר שמתפנים נוטלים רק עד סוף קשרי האצבעות. סיכה של תענוג אסורה, ולכן אין לשים על הגוף מיני בשמים למיניהם ואף לא מתאפרים ביום זה; אך מותר להתיז חומר ריחני על הגוף (כגון ספריי דאודורנט) לצורך מניעת ריח רע.

אסור להסיח את הדעת מהתפילין כל זמן שהן עליו אפילו לרגע אחד. ולמדו זאת חכמים בקל וחומר מן הציץ שהיה לכהן, שהזהירה התורה "והיה על מצחו תמיד" – שלא יסיח דעתו ממנו, ואם הדברים אמורים בציץ בו היה מוזכר שם ה' רק פעם אחת, הרי שבתפילין בהן מוזכר שם ה' פעמים רבות – על אחת כמה וכמה שאסור להסיח את דעתו מהן. מפאת קדושת התפילין, המניחן צריך להיזהר מאוד בכבודן, ועליו לשמור על נקיות גופו כשהן עליו, ולכן חולה מעיים שאינו יכול לשמור את גופו בנקיות אלא לזמן מועט – יניח תפילין רק בעת קריאת שמע ותפלה אם בזמן זה יכול לשמור עצמו בנקיות.

אין לנעול נעלי עור בתשעה באב, אך מותר לנעול נעלים משאר סוגים. קטן שהגיע לגיל חינוך (וי"א שכבר מגיל שנתיים שלוש), יש לחנכו בנעילת מנעלים המותרים בתשעה באב. יולדת בתוך שלושים יום ללידתה וכן חולה שהצינה קשה לו, מעיקר הדין מותרים בנעילת נעלי עור, אולם כיום שישנם נעליים נוחות שאינם מעור – עדיף שינעלו נעליים אלו ולא נעלי עור.

אסור להכנס לבית הכסא כשהוא לבוש בתפילין ואפילו אם הן מכוסות. ואם מפחד הוא להשאירן בחוץ שמא יטלו אותן עוברי הדרכים, יכניס אותן לכיסוי נוסף שאינו מיוחד להן, ומכניסן עמו לבית הכסא. אבל בבית הכסא שבבית לא יכניסן כלל אפילו בכיסן כיון שיכול להניחן במקום המשתמר.

על התורה נאמר "פקודי ה' ישרים משמחי לב",ומכיוון שלמוד התורה גורם לשמחת הלב, לכן החל מערב תשעה באב לאחר חצות היום לומדים רק דברים המותרים בתשעה-באב, ומי שלא הספיק ללמוד את שיעורי החת"ת היומיים ישלים עד השקיעה. הדברים אותם לומדים בתשעה באב הם מעניני החורבן, כגון מדרש "איכה רבה" וסוגיית "רבי יוחנן" בפרק הניזקין (גיטין נה, ב ואילך). ומותר ללמוד חסידות בענייני תשעה באב, כגון מאמרי אדמו"ר הצמח צדק על מגילת איכה. יש לערוך "סיום" על מסכתות קטנות כמסכת שמחות או מסכת מועד קטן, שמותר ללמדה (את פרק הסיום שלה) ביום זה.

בליל תשעה באב וביומו עד חצות היום אין לעשות מלאכה, ולכן אין לבצע תיקוני בית שונים, כגון חשמל, אינסטלציה וכדומה, ואפילו לתפור כפתור לבגד אסור. אך לאחר חצות היום מותר לעשות מלאכה, ויש לעשותה בדרך ארעי כדי שלא להסיח את הדעת מן האבלות. יש להימנע מהדחת הכלים ומלהציע המיטות עד חצות היום. (ועדיף לשטוף הכלים עם כפפות), ואין לשטוף את הבית.

נוסח הקדיש, משמעותו תפלה ובקשה שיתגדל ויתקדש שם ה' ותתגלה מלכותו בעולם, תוך בקשה לקירוב הגאולה וביאת המשיח, שאז תתגלה מלכותו של ה' בשלימות. וצריר להיזהר מאוד בעניית הקדיש, ויש להשתדל לרוץ לשמוע את הקדיש מפני שקדושת הקדיש גדולה יותר מכל הקדושות, ומצוה גדולה היא בענייה על הקדיש יותר מענייה על שאר קדושות, וראוי לכל אדם להשתדל לענות בכל יום לפחות עשרה קדישים. ואסור לדבר בשעת הקדיש וכפי שמסופר בשו"ע – אזהרות חמורות נמסרו על כך מפי אליהו הנביא.

שומע הקדיש צריך לכוון את ליבו למשמעות המילות ששומע ולדעת על מה הוא עונה. ובפרט בעניית "אמן יהא שמיה רבא" יש לכווין היטב (שיהיה שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים), שכל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כח כוונתו קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה. ויש לענות אותו בקול רם כיוון שקול זה שובר כל המקטרגים ומבטל כל גזרות קשות, אולם לא יתן קולות גדולים שלא יתלוצצו עליו בני אדם ויגרום להם חטא.

מנין שאומרים בו כמה אנשים קדיש ישתדלו לומר כולם יחד, ואם מסיימים כולם יחדיו או שמסיימים הם בתוך כדי דיבור זמן שאילת שלום (משך זמן אמירת 'שלום עליך רבי') יענה ענייה אחת על כל הקדישים. אבל אם אחד מהם מקדים או מאחר ויש מרחק זמן רב יותר מכדי שאילת שלום בין הענייה לאדם הראשון ששומע לבין הענייה לאדם האחרון ששומע יענה על כל אחד ואחד.