הלכה יומית

אסור לאדם לחשוב חשבונותיו בפיו בשבת, גזרה שמא יכתוב, ואפילו חשבון שעבר כבר אלא שעדיין צריך לזכרו כגון לחשב האם סיים לשלם לעובדיו או שעדיין חייב להם, אסור – שמא יכתוב את הסיכום לזכרון. אבל אם ידוע לו שסיים חובו וחשבון זה הוא שלא לצורך כלל – לא חששו בכך שמא יבוא לכתוב, ומותר, אלא שגם בחישובים אלו אין להרבות מפני שאסור להרבות בשיחה בטלה בשבת.

אסור לקנות ולמכור בשבת, גם אם נזהר שלא לעשות אחת מל"ט מלאכות, הדבר אסור, וכפי שמתואר בנחמיה שכאשר הגיע נחמיה לירושלים מצא שקיימו יום שוק בשבת, והוכיח את העם על כך שמחללים הם את השבת בכך, בעקבות זאת החלו הסוחרים למכור בשבת את מרכולתם מחוץ לחומות ירושלים, בראותו זאת ציווה נחמיה לסגור את שערי העיר בכל משך השבת. נמצאנו למדים שאסור לפתוח חנות ולמכור ולקנות בה בשבת גם אם הגוי משלם או לוקח בעצמו את התשלום.

מן האמור "וכבדתו מעשות דרכך ממצוא חפצך" למדו חכמים שאסור לאדם לעסוק בחפצי חול שלו ביום השבת. וחכמים עשו סייג לתורה ואסרו כל מקח וממכר, גם לצורך מצווה, גזרה שמא יבוא לכתוב. וכן אסור לשכור או להשכיר בשבת, אף אם אינו מוסר לו את החפץ בשבת, אלא מוכר או משכיר בדבור בלבד, – איסור זה הוא גם אם אינו מסכם עמו על דמי המקח והשכירות. ואפילו אינו מזכיר לו שם דמים כלל אלא שאומר לו לשון מכירה או שכירות – אסור.

נפסק להלכה שבשבת יש להתחיל לאכול את סעודת היום לפני חצות, (אלא אם כן אינו רוצה עדיין לאכול והאיחור הוא עונג לו). אלא שכתבו הפוסקים שכיון שרגילים לטעום קודם התפילה – איחור הסעודה אינו נחשב כתענית בשבת, וגם כשאוכלים את הסעודה אחר חצות, אין הדבר נחשב כעינוי בשבת. ומכל מקום יש שכתבו להסמיך כל סעודה של שבת לתפילה שלפניה, ולכן לכתחילה ראוי לקדש ביום קודם תפלת המנחה ולא לאחריה.

מצוה מן המובחר לקדש על היין גם ביום השבת, ומי שאין לו יין לקידוש יום השבת (או שקשה לו לקדש על היין) יקדש על חמר מדינה (משקה חשוב שמהווה תחליף ליין כגון תה) ולא על הפת, ואף שבקידוש הלילה כשאין יין מקדשים על הפת, שונה הדבר בקידוש היום שעדיף לקדש על חמר מדינה – שכן בקידוש בלילה יש נוסח ברכה לקידוש השבת, אך ביום (שאין נוסח זה רק ברכת הנהנין) אם יברך על הפת, לא יהיה היכר לקידוש (שאף בלא קידוש היה מברך ברכת הפת). ועל פי הוראת הרבי יש להימנע מקידוש על 'משקה' גם כשאין יין, ועל כן יקדש על חמר מדינה ולא על 'משקה'.

גם קידוש היום צריך שיהא במקום סעודה כמו בקידוש הלילה, וכתבו הפוסקים שכיוון שהמזונות והיין מזינים ומשביעים, נקראים אף הם "סעודה". ולכן כשאכל כזית פת, או מיני "מזונות", או אפילו כששתה רביעית יין, יוצא בזה ידי קידוש במקום סעודה; אלא שלכתחילה צריך שתהיה הרביעית יין בנוסף לכוס הקידוש, ויכול אח"כ לסעוד את עיקר הסעודה במקום אחר. ואם אכל רק מינים שברכתם האחרונה "בורא נפשות", לא יצא ידי חובתו ועליו לקדש שוב במקום שיסעד.

אודות העדפת בציעת הכיכרות ישנם חילוקי דעות. שכן, מצד הכלל "אין מעבירין על המצוות", על האדם להעדיף לקיים את המצווה שבאה לפניו תחילה, משום כך ישנה עדיפות לבצוע על החלה העליונה בסעודת ליל יו"ט וכן בסעודת-שבת בבוקר (בשונה מסעודת ליל-שבת, בה נהוג על-פי הקבלה לבצוע מן החלה התחתונה, אך הבוצע מקרב אליו יותר את החלה התחתונה). ולמעשה אנו נוהגים בכל סעודות שבת ויו"ט להניח את החלות צמודות זו לזו בצדם החלק, ותמיד לבצוע מן החלה הימנית, אלא שבשבת ביום החלה הימנית תהיה קצת מעל החלה השנייה.

חייב אדם לקרות לעצמו בכל שבוע ושבוע, פרשת אותו השבוע – שנים מקרא ואחד תרגום, אף-על-פי ששומע הפרשה כל שבת בציבור. אודות חשיבות אמירת "שניים מקרא ואחד תרגום" בזמנה, ניתן ללמוד מן האמור בגמרא: "כל המשלים פרשיותיו עם הציבור מאריכין לו ימיו ושנותיו", כשהכוונה "פרשיותיו עם הציבור" היא, לפרשה הנקראת בציבור באותו השבוע. והרגיל בטעמי המקרא לכתחילה יקרא "שניים מקרא" בהטעמת הטעמים.

מדברי הגמרא עולה כי ניתן להתחיל לאומרה מתחילת השבוע, משום שכבר במנחת השבת החלו לקרוא בציבור את הפרשה החדשה. רבותינו נשיאנו היו מתחילים לאומרה בליל שישי, ולמחרת החלו מחדש וסיימו את כולה, ובשבת בבוקר היו חוזרים על "שביעי". למעשה, עכ"פ רצוי לאומרה ברצף ביום שישי לאחר חצות היום. מי שלא הספיק ישלים לא יאוחר מתפלת שחרית של שבת או עכ"פ עד סעודת היום, ואם לא הספיק ישתדל לסיימה עד מנחת שבת או לפחות עד לסוף יום שלישי, ואם גם אז לא הספיק, יכול להשלים עד לשמחת תורה; הנצרך להשלים יקרא תחלה פרשת אותו השבוע ואחר כך ישלים פרשיות קודמות.

אף שאסור לדבר בעת קריאת-התורה ואפילו בדברי תורה, וכן אין ללמוד תורה, בעת קריאת התורה, יש המתירים לקרוא "שניים מקרא ואחד תרגום" בלחש בעת הקריאה, אלא שכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב שולל זאת ולכן אין לנהוג כך, אלא להאזין לבעל-קורא ולעקוב בשתיקה מתוך החומש אחרי כל מילה של קריאת-התורה.

מן הדין ניתן לצאת ידי חובת קריאת "שניים מקרא ואחד תרגום" אף אם קרא את כל הפרשה ברצף פעמיים ואחריהם תרגום או בכל אופן שהוא, אך המנהג הנכון הוא – לקרות כל פסוק פעמיים והתרגום עליו מיד, כיוון שכך היו עושים בזמן שהיו מתרגמים בקריאת התורה בציבור, שהיו מתרגמים כל פסוק בפני עצמו. הובא בשלחן ערוך שלאחר שסיים לקרוא את הפסוק האחרון בפרשה ולתרגמו, טוב לחזור ולכפול את פסוק זה בכדי לסיים בפסוק מן התורה, ואכן יש שכתבו לכפול את הפסוק בסוף פעמיים. אלא שלמעשה לא נהוג לכפול פעמיים את הפסוק האחרון, ובכדי לסיים במקרא די בקריאת ההפטרה בלבד, או שדי לאמרו פעם אחת.

אף שמן הדין אין חיוב לקרוא ברצף, יש הנוהגים שלא להפסיק כלל באמצע שנים מקרא ואחד תרגום, אפילו בדיבור, ואפילו בדברי תורה. אלא שכתבו הפוסקים שאף הנוהגים שלא להפסיק בדבור באמצע קריאת שניים מקרא ואחד תרגום, עונים הם דברים שבקדושה כגון אמן, קדושה וכו' ואף לברך 'אשר יצר, וכן אם נצרכים הם לשתות באמצע הקריאה רשאים לשתות ולברך על השתייה לפנייה ואחריה, ויש שנהגו שאם הפסיקו באמצע קריאת שניים מקרא ואחד תרגום לאיזה צורך (דיבור) התחילו עוד הפעם מתחלת הפרשה