הלכה יומית

חייב אדם לקרות לעצמו בכל שבוע ושבוע, פרשת אותו השבוע – שנים מקרא ואחד תרגום, אף-על-פי ששומע הפרשה כל שבת בציבור. אודות חשיבות אמירת "שניים מקרא ואחד תרגום" בזמנה, ניתן ללמוד מן האמור בגמרא: "כל המשלים פרשיותיו עם הציבור מאריכין לו ימיו ושנותיו", כשהכוונה "פרשיותיו עם הציבור" היא, לפרשה הנקראת בציבור באותו השבוע. והרגיל בטעמי המקרא לכתחילה יקרא "שניים מקרא" בהטעמת הטעמים.

מדברי הגמרא עולה כי ניתן להתחיל לאומרה מתחילת השבוע, משום שכבר במנחת השבת החלו לקרוא בציבור את הפרשה החדשה. רבותינו נשיאנו היו מתחילים לאומרה בליל שישי, ולמחרת החלו מחדש וסיימו את כולה, ובשבת בבוקר היו חוזרים על "שביעי". למעשה, עכ"פ רצוי לאומרה ברצף ביום שישי לאחר חצות היום. מי שלא הספיק ישלים לא יאוחר מתפלת שחרית של שבת או עכ"פ עד סעודת היום, ואם לא הספיק ישתדל לסיימה עד מנחת שבת או לפחות עד לסוף יום שלישי, ואם גם אז לא הספיק, יכול להשלים עד לשמחת תורה; הנצרך להשלים יקרא תחלה פרשת אותו השבוע ואחר כך ישלים פרשיות קודמות.

אף שאסור לדבר בעת קריאת-התורה ואפילו בדברי תורה, וכן אין ללמוד תורה, בעת קריאת התורה, יש המתירים לקרוא "שניים מקרא ואחד תרגום" בלחש בעת הקריאה, אלא שכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב שולל זאת ולכן אין לנהוג כך, אלא להאזין לבעל-קורא ולעקוב בשתיקה מתוך החומש אחרי כל מילה של קריאת-התורה.

האכלת בעלי החיים בשבת מותרת רק בבעלי חיים שברשותו, אך בעל-חי ש"אין מזונותיו עליך" אסרו חכמים להאכילו בשבת. וביארו הראשונים שטעם האיסור משום טרחא שלא לצורך, וכך נפסק להלכה שמותר להאכיל בשבת רק בעלי חיים שמזונם תלוי בבעליהם. למעט כלב שניתן לתת לו מעט מאכל אפילו אם הוא של הפקר מפני שחס עליו ה'.

אודות עונג שבת מצינו שאמרו חכמים מענגה בשינה, ומענגה בתלמוד תורה. ויש שביארו שהעוסקים בתורה בכל השבוע מצווה שינוחו מעט בשבת, ומאידך יש שפירשו שאדרבה, דווקא להם יותר עונג שיעסקו בתורה בשבת. ומנהג האריז"ל היה לישן בשבת וכוונות עמוקות היו בשינה זו. ולמעשה כתבו הפוסקים שהרגיל בשינה בכל השבוע לא יבטלה בשבת משום שיש בה עונג. אך אין ראוי להרבות בשינה בשבת, ובפרט על פי מנהג החסידים להקדיש את השבת לתפלה ולימוד דא"ח שחוששים לאבד זאת ע"י השינה. ומכל מקום גם הנוהגים לישן בשבת אסור להם ללכת לישן במוצהר ששינתם היא לאגור כח לעשיית מלאכה בצאת השבת.

לכתחילה אין לקבוע טיפול רפואי כניתוח וכיו"ב בשלשה הימים הסמוכים לשבת. טעם הדבר הוא משום שהדבר כרוך בדרך כלל בצער סחרחורות וכדומה וישנו חשש שהדבר יפריע לעונג שבת. (ולכן גם כאשר ידוע שהניתוח הינו קצר וקל, ואינו כרוך באשפוז, ראוי להימנע מלעשותו בערב שבת). זאת ועוד, במקרה שייתכן ויידרש מהמנותח לעבור סדרת טיפולים ובדיקות ויחללו את השבת בגללו, במצב זה קביעת הניתוח סמוך לשבת מהווה איסור וודאי. אלא שכל זה הוא רק כשמועד הניתוח ניתן לקביעה מראש יש לדרוש שיתבצע בשלשת ימי השבוע הראשונים, אך כשדחיית הניתוח כרוכה בסיכון חיי האדם –כמובן שאין לדחותו.

אחת מל"ט המלאכות שהייתה במשכן הינה מלאכת טוחן לצורך טחינת סממני הצבע. ומכאן למדו חכמים שהטחינה מוגדרת כמלאכה האסורה בשבת. הגדרתה של מלאכה זו היא הפרדת חומר אחיד לחלקים קטנים, כפי שנהוג לעשות בטחינת תבואה ושחיקת תבלינים, חיתוך ירקות או עצים. כיוון שהמלאכה שהייתה במשכן מעיקרה היא טחינת גידולי קרקע, לכן מאכלים שהנם גידולי קרקע כגון פירות וירקות אסור לטוחנם או לגרד אותם, בין מבושלים ובין שאינם מבושלים (אא"כ נעשו רכים מאוד ע"י הבישול), כמו כן אסור לחתוך אותם לחתיכות קטנות או אפילו לרצועות דקות וארוכות, כיון שחיתוך כזה נחשב טחינה. אולם מאכלים שהמרכיבים שלהם נטחנו בעבר (אף שמקורם הוא מגידולי קרקע), כגון לחם ועוגיות – מותר לפוררם אפילו לפירורים קטנים מפני ש"אין טחינה אחר טחינה".

הרוצה לחתוך סלט ירקות או פירות בשבת, כיוון שהם גידולי קרקע, לכן לכתחילה ראוי שיחתוך חתיכות גדולות יותר ממה שרגילים לחתוך בחול. אבל סמוך לסעודה אף שמעיקר הדין ניתן לסמוך על המתירים לחתוך חתיכות קטנות סמוך לסעודה, עם זאת נכון להחמיר שיהיו חתיכות גדולות קצת, (וי"א שהשיעור הוא שיהיו בגודל כזה שעדיין יהיה צורך לטחון את המאכל), ובמקום הצורך, כגון עבור תינוק שזהו מאכלו, ניתן לחתוך סמוך לסעודה אפילו חתיכות קטנות מאוד. ואף מותר ללעוס מאכל עבורו כדי להאכיל אותו מיד. וביארו הפוסקים שהזמן המוגדר כ"סמוך לסעודה", הינו הזמן המשוער שנדרש להכין את כל צרכי הסעודה שיהיו מוכנים לשעה שבה מתכוונים לקדש (וכמובן שזמן זה עשוי להשתנות בהתאם לריבוי האורחים או המאכלים המוגשים בסעודה).

כאשר חותכים את הסלט בשבת, אף אם מעוניינים לחתכו לחתיכות גדולות, אין להשתמש לצורך כך בכלים המיועדים לקציצה טחינה או ריסוק כגון מגרדת, קוצץ, מרסק תפוחי אדמה, מפני שכלים אלו מיוחדים לטחינה ואסור הדבר משום 'עובדין דחול' (מעשה חול). אך בכלי המיועד לקיצוץ ירקות – שמורכבים בו מספר סכינים מרוחקים זה מזה וקוצץ את הירקות לחתיכות גדולות, מותר להשתמש בו.

ירקות ופירות רכים כגון אבוקדו או בננה, אם הם רכים כל כך שכאשר מועכים אותם אינם מתפוררים לחלקים אלא נשארים גוש אחד – מותר למעוך אותם על ידי מזלג (אך לא בכלי המיוחד לטחינה). אבל אם המעיכה גורמת להם להתפורר לחלקים, מותר למעוך אותם רק ב'שינוי' כגון בידית המזלג או בכף.

מאכלים שאינם גידולי קרקע ואוכלים אותם כמו שהם, כגון: בשר ודגים מבושלים, גבינה קשה וביצים מותר לקצוץ ולטחון אותם אפילו על ידי מזלג, אך אין לעשות זאת באמצעות כלי המיועד לקיצוץ או טחינה כגון מגרדת, משום 'עובדין דחול', וכן מותר לפרוס ביצים בכלי המיועד לכך.

בגד שהתלכלך מבוץ, כאשר התייבש הבוץ, אין להסירו משום איסור טוחן, שבפעולה זו מפורר הוא את גוש העפר שדבק בבגד. אבל אם הלכלוך הוא משיירי מזון שהוא מגדולי קרקע ונטחן כבר כגון דייסה וכדומה, אין בזה משום איסור טוחן ומותר להסירו, אך אם הוא מגדולי קרקע ולא נטחן, כגון שהלכלוך הוא מפירות שלימים אסור לגרדם משום טוחן. וגבינה שנתקשתה או דברי מאכל שונים שאינם גידולי קרקע – מותר לגרדם ללא חשש.