הלכה יומית

נאמר: "זכור את יום השבת לקדשו", וביארו חכמים שיש לקדש את השבת בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש, וביציאתו בהבדלה; מצוות הקידוש לדברי הכל הינה מן התורה, ולדעת כמה מן הראשונים אף ההבדלה הינה מן התורה. ותקנו חכמים שתהא זכירה זו על כוס יין בין בכניסתו בין ביציאתו. ומתחלה תקנו הבדלה בתפלה בלבד ולא על הכוס, מפני העוני וחוסר היכולת להשיג יין, ואחר-כך כשהעשירו קבעוה על הכוס, וכשחזר העוני שבו חכמים וקבעוה בתפלה, ובכדי לשמור על יציבות התקנה, קבעו שאף המבדיל בתפלה עליו להבדיל גם על הכוס אם יש יין בהישג ידו, וכן אם הבדיל על הכוס לפני שהתפלל ערבית יזכיר שוב הבדלה בתפילה.

בשונה מקידוש, בהבדלה אין מבדילים על הפת, משום שהפת קשורה לקידוש שהרי הקידוש חייב להיות במקום הסעודה, אך ההבדלה אינה שייכת כלל לסעודה שלאחריה. אך ניתן להבדיל על שכר ועל כל משקה שהוא "חמר -מדינה" (- משקה חשוב שמביאים אותו כתחליף ליין ולא כתחליף למים), אלא שאם יש לו יין יבדיל על היין להידור-מצווה, ואפילו אם יש לו כוס יין שאינו מלא, וכוס של "חמר-מדינה" שהוא מלא, טוב יותר להבדיל על היין, אך אם היין פגום ואי אפשר לתקנו, מוטב להבדיל על תה (מומתק) הנחשב כ"חמר-מדינה".

סדר ההבדלה במוצאי-שבת הוא: ברכת-היין, ברכת-הבשמים, ברכת-הנר וברכת ההבדלה. לאחר הכנת כוס שאינה פגומה המודחת ושטופה, ממלאים יין שאינו פגום על גדותיו; על-פי מנהג הרבי נוטל המבדיל הכוס בימינו, מוסרה לשמאלו, וחוזר ומניחה על כף-יד ימינו כשהאצבעות זקופות מסביב. ומתחיל פסוקי "הנה א-ל"; ומשנת תשכ"ז מנהג הרבי שקודם ברכת-הבשמים מניח את הכוס על השלחן עד לאחר ברכת-האש וההסתכלות בציפורניים, (ובסדור כתב אדה"ז שבשעת ברכת הבשמים יחזיק הכוס בשמאלו ובשעת ברכת האש יחזיק הכוס בימינו), אחר-כך מגביהים שוב את הכוס עד סיום ההבדלה, ולאחר שתיית הכוס מכבים את הנר בשאריות היין.

השומע הבדלה, והתכוון לצאת ידי-חובתו כששמע ברכת-הבדלה, אע"פ שלא היה בדעתו לצאת בהבדלה זו בשעת ברכת-היין, ואפילו לא שמע כלל ברכת היין, יצא ידי-חובת הבדלה. המתכון לצאת ידי-חובתו בשמיעת ההבדלה, לא יענה "ברוך-הוא וברוך שמו", שהרי "שומע כעונה", ונחשב הדבר כהפסק באמצע הברכה. ונהוג שאף השומעים אומרים בלחש את פסוקי "הנה א-ל", ופסוק "ליהודים" אומרים בקול רם, כמו-כן נהוג שכל אחד מהשומעים מברך בפני עצמו על הבשמים והאש.

על-אף שנשים פטורות ממצוות עשה התלויות בזמן, עם-זאת, בכל מצוות השבת חייבות, משום שנאמר "שמור" ונאמר "זכור", ומכאן למדו שכיוון שאשה מצווה בשמירת-השבת, מצווה אף בזכירתה בקידוש וביתר מצוותיה. מסיבה זו אף נשים חייבות בהבדלה שהיא חלק מזכירת השבת. אלא שכיוון שנחלקו הפוסקים אודות חיובה של האשה בהבדלה, לכן מי שכבר יצא ידי-חובת הבדלה לא יבדיל לנשים בלבד, אבל הנשים עצמן, יכולות להבדיל לעצמן ואף להוציא נשים אחרות, אך האיש לא יצא ידי-חובתו בהבדלת האשה.

לאחר ששתה מיין ההבדלה יברך ברכה מעין ג' על הגפן. ואף אם רוצה לסעוד סעודת "מלווה-מלכה" מיד לאחר הבדלה, אך אין בדעתו לשתות יין ב"מלוה מלכה" ואיננו מזמן על הכוס – צריך לברך ברכה-אחרונה לפני הסעודה. ואינו נפטר בברכת-המזון; ולכן גם אם שכח ולא בירך ברכה מעין ג' על היין לפני הסעודה, יברך בתוך הסעודה, לפני ברכת-המזון, אך אם נזכר לאחר ברהמ"ז, לא יברך.

נאמר: "זכור את יום השבת'", וביארו הפוסקים שחיוב קידוש בשבת הוא מן התורה, אלא שכבר בתפלה בה מזכירים קדושת השבת יוצאים ידי חובת קידוש דאורייתא, ואילו הקידוש שעל הכוס לאחר התפלה הנו מדרבנן. ולכן היו שכתבו שאשה שלא התפללה בליל שבת נותר חיובה מדאורייתא, ואילו הבעל המוציאה ידי-חובת קידוש לאחר תפלת ערבית, רמת חיובו היא מדרבן, ומשום-כך הורו לכתחילה שיתפללו אף הן בליל שבת קודם הקידוש, אלא שלמעשה נהוג שאין חוששים לכך ואשה שלא התפללה ערבית יכולה לצאת מהקידוש של בעלה, וכמה טעמים נאמרו בדבר.

גיל החינוך למצוות הוא מהעת בה הילד מתחיל להבין את חשיבות המצווה, ומאז מתחיל חיוב החינוך על ההורים. וקודם גיל זה אין עליהם חיוב בחינוכו למצוות אך אסור להוריו לספות לו איסור בידיים, כגון, מאכל שהוא אסור, למרות שהילד איננו מבין כלל בכשרות האכילה, אסור לתת לו מאכל זה. אבל לגבי איסור האכילה קודם הקידוש אין מקפידים עם הילד אלא נותנים לו לאכול, ואין זה נחשב כאילו מאכילים אותו איסור, כיוון שהמאכל עצמו מותר באכילה וכל האיסור הוא מחמת הזמן, ועל כן אין לענותו ויש לתת לו לאכול אף קודם הקידוש.

מלאכה שהיא לצורך השבת, כגון, לתפור בגדים לצורך שבת – מותר לעשותה כל היום, כיון שאסרו לעשות בערב שבת רק מלאכה שאינה לצורך השבת. אלא שאם עושה את המלאכה לחברו – צריך שיעשה את המלאכה בחינם. שכן, כאשר נוטל האומן את שכרו מחברו הרי זה כאילו נעשית המלאכה בעבור השכר שיקבל, ואין הדבר נחשב כמלאכה הנעשית לצורך השבת.

מי ששערות ראשו גדולות מצווה לגלחן קודם השבת, בכדי שלא יכנס לשבת כשהוא מנוול; ומצווה מן המובחר שהתספורת תהיה בערב שבת ממש ולא קודם לכן, בכדי שיהיה ניכר שמסתפר הוא לכבוד השבת, וכן מותר לספר יהודי בערב שבת כל היום, ואפילו תספורת כזו המוגדרת כ"מעשה אומן" מותרת בערב שבת. ואף מותר ליטול עליה שכר כיוון שהתספורת היא מלאכה שניכר בה שנעשית כעת לצורך השבת. כמובן שכל האמור הוא כאשר הדבר מתאפשר מבחינה הלכתית, אך בימי הספירה ובין המצרים אסור להסתפר גם בערב שבת, וכן למעשה מקפידים שלא להסתפר בראש חודש גם כאשר הוא חל בערב שבת.

לא אסרו מלאכה בערב שבת אלא במלאכה שקובע את עצמו עליה, אבל מותר לעשות מלאכה עראית גם אם מלאכה זו אינה לצורך השבת, ולכן מותר לכתוב לרעיו בערב שבת. וכן תפירת כפתור בבגד או גיהוץ מספר בגדים כאשר ידוע מראש שההתעסקות בהם אינה אורכת זמן רב. כיוון שכל איסור עשיית מלאכה בערב שבת עיקרו הוא שלא לעשות מלאכה דרך קבע – בכדי שיהיה פנוי להתעסק בצרכי שבת, אולם מלאכה עראית שאין זמנה נמשך, מותרת.

עשיית מסחר בערב שבת לא נחשבת כמלאכה ומותרת אף מן המנחה ולמעלה – כיוון שאסרו רק מלאכה גמורה. אלא שלמעשה בערבי שבתות ראוי לסגור את החנויות כשעה קודם צאת הכוכבים (כ-40 דקות קודם השקיעה), ואפילו אם החנות מוכרת צרכי שבת יש להקפיד לסוגרה כשעה לפני צאת הכוכבים, כיוון שלפעמים עלול להמשך המשא ומתן עד הלילה ממש ויבואו לידי מכשול חלילה.