הלכה יומית

היוצא לאחר שאכל פת (או מזונות או שתה יין), ונזכר שלא בירך ברכה אחרונה – לכתחילה עליו לחזור למקומו ולברך. ובדיעבד אם בירך במקום שנזכר יצא. אבל אם אכל מאכלים או שתה משקים שברכתם האחרונה 'בורא נפשות' ויצא למקום אחר – לכתחילה רשאי לברך לאחר האכילה באותו מקום שיצא אליו ואינו צריך לברך במקום אכילתו.

כשמניח את התפילין בשקית שלהן, יש להניחן באופן כזה שכשיבוא ליטלן למחרת לא יפגע תחלה בשל ראש אלא בשל היד, שכן "אין מעבירין על המצוות" (היינו שכשמתאפשר לאדם לקיים שתי מצוות, עליו לקיים את המצווה שבאה לפניו תחילה). והמנהג הוא להניח את של הראש בצד ימין של השקית ושל יד בצד שמאל. כמו כן יש להניח את הטלית מעל התפילין במקום נגיש, כך שבפתחו את התיק יפגוש תחלה את הטלית ולא בתפילין.

על אף איסור השימוש בחפצי חברו שלא ברשותו, וכמו שאמרו חכמים "השואל שלא מדעת נקרא גזלן", עם זאת הרואה את טלית חברו כשחבירו אינו עמו, מותר לו להתעטף בה גם ללא רשותו – וזאת משום שנוח לו לאדם שיעשו מצווה בממונו כאשר אין לו חסרון כיס מכך, אבל אין עליו חיוב ברכה במקרה זה, ואם רוצה יכול לברך עליה.

אף שמותר להשתמש בטלית של חברו ללא רשותו משום שנוח לו לאדם שיעשו מצווה בממונו כאשר אין לו חסרון כיס מכך כנ"ל, אבל היתר זה נאמר רק כאשר משתמש בטלית זו באקראי, אולם אסור להשתמש בה בקביעות שלא מדעת בעליה שמא יקפיד בעל הטלית. ואפילו באקראי ההיתר הוא רק במקום שהניחו אותה בעליה, אבל לא יוציאה למקום אחר (גם אם אחר כך יחזירה למקום הראשון), וזאת משום שלא נוח לו לאדם שיטלטלו את חפציו למקום אחר.

מי שלקח את טלית חברו והשתמש בה, אם כשלקחה הייתה הטלית מקופלת, צריך להחזירה מקופלת, שהרי אם לא יחזירה כך – יתכן ויקפיד בעל הטלית, ויהיה דינו כ'שואל שלא מדעת – גזלן'. אלא שאינו חייב להקפיד לקפלה בדיוק כמו הכפלים שקיפל חברו, ודי בכך שיקפלנה, ובשבת אין צריך לקפלה כלל.

אסור להפסיק בין הברכה עד לבליעת המאכל ולפחות מעט ממנו. ומי שדיבר לאחר שהכניס את המאכל לפיו אך עדיין לא בלעו, כיוון שיש ספק האם צריך לברך שוב, לכן לא יברך שוב מפני שספק ברכות להקל.

מי שברך על מאכל או משקה ולאחר הברכה קודם שטעם ממנו נשפך, ורוצה למזוג לו שוב, אם היה בדעתו לאכול ולשתות ממה שהיה לפניו אינו צריך לברך שוב אלא נפטר בברכה שברך. וכן מי שברך על דבר מאכל ובדעתו להוציא ידי חובה בברכה זו מאכלים נוספים ונמצאים לפניו, עליו לאכול תחלה את המאכל שעליו מברך ואחר כך את יתר המאכלים הנפטרים בברכה זו. אך גם אם אכל תחלה מאותם המאכלים מיד לאחר הברכה ולא ממה שהתכוון לאכול כשבירך, אין זה הפסק ויצא ידי חובתו בדיעבד.

מי שהפסיק בדיבור בין הברכה לאכילה בדברים שאינם צורך האכילה – עליו לחזור ולברך שוב. ואם דיבר על דברים שהם צורך האכילה, כגון אם ביקש שיביאו מלח או ביקש שיביאו מאכל לפלוני וכדומה אינו צריך לחזור ולברך שוב. בין הברכה לבין תחלת הבליעה מן המאכל אסור לענות אמן על ברכה של חברו; אך אם טעה וענה אמן יצא ידי חובתו בדיעבד ואינו צריך לחזור ולברך שוב.

בין הברכה לטעימה מן המאכל יש להיזהר שלא להפסיק בשתיקה יותר ממשך זמן של שאילת שלום תלמיד לרב (באמירת 'שלום עליך רבי'). אלא שאם בכל זאת המתין בשתיקה יותר ממשך זמן זה – אינו צריך לחזור ולברך שוב.

נאמר בגמרא: "הביאו לפניהם פתיתין ושלמין . . ר' יוחנן אמר שלמה מצוה מן-המובחר". וכך -נפסק להלכה שיש לברך על השלם ואחרי הברכה יש לבצוע ולאכול, ואין הדבר נחשב כ"הפסק" בין הברכה לאכילה. ובפירות בהן ישנו חשש מפני נגיעות של חרקים, כותב אדה"ז שיש לחוש "שמא התליע בתוכו או נרקב ונמצא בירך לבטלה" ומשום-כך בפירות אלו יש צורך לבצעם ולבדקם לפני תחלת הברכה, ומי שבכל-זאת לא בדקם לפני הברכה, עליו לעשות זאת בין הברכה לאכילה.

יש לברך במקום האכילה מבלי לעבור למקום אחר, אפילו לא מפינה לפינה באותו חדר, ואם עבר ממקום למקום בין הברכה לבליעת המאכל שלא לצורך הסעודה צריך לחזור ולברך שוב, אבל אם עבר ממקום למקום לצורך האכילה, אינו צריך לברך שוב (כל זמן שאינו בית אחר). ובפרט כאשר המקום בו אוכל אינו נקי ונאלץ לברך במקום אחר בבית, יכול לעבור אח"כ למקום האכילה ואין זה הפסק.

מי שקרא פסוקים מקריאת שמע שלא על פי סדר הפסוקים שהובאו בתורה, כך שהקדים פסוקים המובאים מאוחר יותר ואיחר פסוקים המובאים מוקדם יותר – לא יצא ידי חובת מצות קריאת שמע שנאמר בקריאת שמע "והיו" ודרשו חכמים "בהוויתן יהו", כלומר שצריך לקוראם כפי שנכתבו, ולכן עליו לחזור שוב לקרוא קריאת שמע בסדר הפסוקים שנכתבו בתורה.