הלכה יומית

מיד לאחר אמירת הקידוש יש צורך לשתות מן היין. חובת השתייה מוטלת על המקדש ובכך יוצאים הוא והשומעים ידי-חובת קידוש. מי שאינו יכול לשתות את היין, יכול לתת לאחד המסובים ששמע הקידוש לשתות כשיעור, אלא שאם יודע מראש שלא יוכל לשתות עדיף שישמע קידוש מאדם אחר. מעבר לכך, ראוי שכל אחד מהשומעים ישתה מעט מיין הקידוש; וכיוון שהכוס ששתה ממנה המקדש כבר נפגמה בשתייתו, לכן מצווה מן-המובחר שיוסיף המקדש מעט יין לכוס הקידוש לפני שימזוג לשומעים בכוסותיהם, וכששותים ישירות מכוס הקידוש עצמה אין-צורך ב"תיקון", וכך נהג הרבי בד"כ כשקידש עבור הרבנית.

מי ששכח ואכל קודם קידוש עליו לקדש ואפילו לאחר כמה שעות מכניסת השבת, וכל עוד ולא יצאה השבת עליו לעשות קידוש מיד שנזכר. אלא שלכתחילה אסור לטעום כלום ואפילו מים משהגיע זמן הקידוש, אף שבשאר מצוות התלויות בזמן התירו שתייה או טעימה לפניהן, בקידוש החמירו משום שעיקר מצות הקידוש היא בסמוך לכניסת השבת. אך כאמור בדיעבד ניתן להשלים את הקידוש עד צאת השבת מיד שנזכר, ואסור לו לטעום דבר עד שיקדש, וכשמשלים הקידוש ביום ישמיט את פסוקי "ויכולו".

מלאכה שהיא לצורך השבת, כגון, לתפור בגדים לצורך שבת – מותר לעשותה כל היום, כיון שאסרו לעשות בערב שבת רק מלאכה שאינה לצורך השבת. אלא שאם עושה את המלאכה לחברו – צריך שיעשה את המלאכה בחינם. שכן, כאשר נוטל האומן את שכרו מחברו הרי זה כאילו נעשית המלאכה בעבור השכר שיקבל, ואין הדבר נחשב כמלאכה הנעשית לצורך השבת.

מי ששערות ראשו גדולות מצווה לגלחן קודם השבת, בכדי שלא יכנס לשבת כשהוא מנוול; ומצווה מן המובחר שהתספורת תהיה בערב שבת ממש ולא קודם לכן, בכדי שיהיה ניכר שמסתפר הוא לכבוד השבת, וכן מותר לספר יהודי בערב שבת כל היום, ואפילו תספורת כזו המוגדרת כ"מעשה אומן" מותרת בערב שבת. ואף מותר ליטול עליה שכר כיוון שהתספורת היא מלאכה שניכר בה שנעשית כעת לצורך השבת. כמובן שכל האמור הוא כאשר הדבר מתאפשר מבחינה הלכתית, אך בימי הספירה ובין המצרים אסור להסתפר גם בערב שבת, וכן למעשה מקפידים שלא להסתפר בראש חודש גם כאשר הוא חל בערב שבת.

לא אסרו מלאכה בערב שבת אלא במלאכה שקובע את עצמו עליה, אבל מותר לעשות מלאכה עראית גם אם מלאכה זו אינה לצורך השבת, ולכן מותר לכתוב לרעיו בערב שבת. וכן תפירת כפתור בבגד או גיהוץ מספר בגדים כאשר ידוע מראש שההתעסקות בהם אינה אורכת זמן רב. כיוון שכל איסור עשיית מלאכה בערב שבת עיקרו הוא שלא לעשות מלאכה דרך קבע – בכדי שיהיה פנוי להתעסק בצרכי שבת, אולם מלאכה עראית שאין זמנה נמשך, מותרת.

אמרו חכמים: "העושה מלאכה בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה לעולם". כלומר העובר על איסור חכמים ועושה מלאכה שאסרו לעשותה בערב שבת, לא יצא מרווח מאותה המלאכה לעולם (ומה שמרוויח בה מפסיד כנגד זה ממקום אחר). טעם הדבר שאסרו חכמים לעשות מלאכה בערבי שבתות הוא, בכדי שיהיו פנויים להתעסק בצרכי שבת. ואחר שתקנו חכמים שלא לעשות מלאכה בערבי שבתות, חל האיסור על הכל ואפילו על מי שאינו צריך כלל להתעסק בצרכי שבת כגון מי שמתארח בשבת או המתגורר בפנימייה וכדומה שלא עליו מוטל להתעסק בצרכי שבת – אף עבורו חל איסור עשיית המלאכה בערב שבת, כיוון שלא רצו חכמים לחלק בגזירתם בין סוגי האנשים ואסרו את המלאכה על הכל.

נחלקו הראשונים ממתי חל איסור עשיית המלאכה בערבי שבתות, יש שכתבו שאסור לעשות מלאכה החל מן הזמן הנקרא – "מנחה גדולה" שהוא חצי שעה (זמנית) לאחר חצות היום. והיו לעומתם שהתירו את המלאכה עד זמן "מנחה קטנה" שהוא שלוש וחצי שעות (זמניות) לאחר חצות היום. ולמעשה פוסק אדה"ז שניתן להקל כדברי האומרים שאיסור עשיית המלאכה בערבי שבתות חל מזמן "מנחה קטנה", ועד זמן "מנחה קטנה" מותר לעשות מלאכה. ושכיר העושה מלאכה אצל בעל הבית, לכתחילה עליו להתנות עם בעל הבית שבערב שבת יסיים את עבודתו עד זמן "מנחה קטנה" (אם אין הרגילות שם לסיים העבודה בע"ש בשעה מוקדמת).

אמרו חכמים שנברא האור במוצאי-שבת הראשון לבריאה, כאשר נטל אדם הראשון שתי אבנים והקיש זו בזו ויצא מהן אש, ולזכר כך תקנו חכמים שיברכו במוצאי שבת על בריאת האש. טעם הדבר שרק על האש תקנו שיברכו עליה בעת בריאתה הוא משום שאף אנו חווים את בריאת האש בכל מוצאי שבת, שכן נאסר האור בשבת והותר במוצאי-שבת והרי זה כאילו נברא עתה מחדש, ולכן מברכים עליו בשעת בריאתו.

בשונה מברכת ההבדלה – ברכת האש לא ניתנת להשלמה במועד אחר, כיוון שעת יצירתו של האש הוא במוצאי שבת. ואף מי שאין לו כוס להבדיל (או בזמן שאין מבדילים כליל תשעה באב) – צריך לברך על האש מיד בראייתה. אבל אם אין לו אש, אין צריך לחזר אחריה, כדרך שצריך לחזר אחר שאר המצוות, מפני שברכה זו נתקנה רק לזכר בריאת האש. יש אומרים שעל ברכת הנר ברבים לא יברך כל אחד מהנוכחים בעצמו, אלא יברך אחד מהם ויוציא את כולם ידי חובתם, משום ש"ברוב עם הדרת מלך", אך יש הנוהגים שכל אחד מברך בפני עצמו. ומי שיצא כבר ידי ברכת "בורא מאורי האש" – טוב שלא יברך להוציא את מי שעדיין לא יצאו ידי חובתן, שלא להכנס לספק ברכה לבטלה.

נר שהודלק בשבת אפילו הדליקו גוי לצורך עצמו אין מברכים עליו, אלא אם כן הודלק לצורך חולה יהודי. אך נר שהיה דולק מערב שבת עד מוצאי שבת, מברכים עליו במוצאי-שבת, בתנאי שהודלקה בשביל להאיר בלבד, לפיכך אין מברכים על נר של בית-הכנסת, או נרות נשמה שלא נועדו להאיר. ונהוג לכבות את הנר מן היין הנשאר בכוס אחר שתיית המבדיל, וזאת בכדי שיהיה נראה לכל שלא הודלק נר זה אלא למצווה.

בנוסח הברכה על האש אומרים: "בורא מאורי האש", לשון המבטא ריבוי מאורות, ועל כן מצווה מן המובחר, לברך על אבוקה שיש בה מאורות הרבה. ונוהגים להבדיל על אבוקה מנרות של שעווה, ושני נרות המקורבים זה לזה עד שהשלהבות מתחברות – נחשבים כאבוקה, שהרי יש כאן ריבוי מאורות ביחד. וכן אם קלע שני נרות של שעווה זה על-גבי זה וחברם לנר אחד – דינם כאבוקה, אף אם אין אורותיהם מודבקים יחדיו, כיוון שהנם כגוף אחד. ואף כשמברך על נר אחד יברך "בורא מאורי האש", כיוון שהאש מורכבת מכמה גוונים.

בכדי לברך על האש, יש להביט בה מטווח ראיה, המאפשר את ההנאה ממנה, עד שיוכל להכיר לאורו בין מטבע מדינה זו למטבע מדינה אחרת. כמו כן יש לראות את האש עצמה, ומי שעומד מן הצד ואינו רואה השלהבת, אף-על-פי שיכול ליהנות מאורה ולהכיר בין מטבע למטבע – אינו מברך עד שיוכל לראות את השלהבת.