הלכה יומית

לאחר ברכת האש נהוג להביט בציפורניים, ולוודא שיכול ליהנות לאור הנר, ולהכיר בין הציפורן לבשר. ומנהג הרבי להביט לאור האבוקה בציפורניים הכפופות לתוך כף היד כשהאצבעות מסתירות את האגודל, בשתי הידיים יחדיו, ולאחר מכן הופך את ידיו ופושט אצבעות שתי ידיו ומביט בהן יחד לאור האבוקה. כמה טעמים נאמרו על ההבטה בציפורניים דווקא, מפני שמסמלות סימן ברכה בכך שהן פרות ורבות לעולם. טעם נוסף לכך מפני שאדם הראשון קודם חטא עץ הדעת היה לבושו כולו ציפורן, אך לאחר החטא כשחטא ניטל ממנו ורק הציפורניים נותרו מלבוש זה, כך שההבטה בציפורניים כרוכה עם תזכורת חטא עץ הדעת, ומסיבה זו נהוג שנשים אינן מביטות בציפורניהן בברכת הנר.

עבור ה"לחם משנה" מקפידים שיהיו החלות שלימות ולכן יש להשתדל שלא להסיר את המדבקה שעל החלות קודם בציעה; כשאין חלות שלימות ל"לחם-משנה", אלא ישנם שני חצאי לחם, ניתן לחברם יחד בעץ או באיזה דבר שאינו מוקצה, באופן שלא יהא חיבורם נראה, ודינו כשלם לעניין "לחם-משנה". אבל אם יש לו לחם שלם – אין לסמוך על זה. ואם לא היה חתוך ומופרד לגמרי, אלא שהיה חתוך רק מעט – נחשב כשלם ל"לחם-משנה". שכל עוד אוחז בפרוסה ושאר הככר עולה עמו, הרי הוא כשלם; כמו כן כשאין לו פת נוספת ללחם משנה ניתן לצרף גם פת הבאה בכסנין.

המסובים בסעודה יוצאים הם ידי חובת "לחם-משנה" בשמיעת בעל-הבית המברך "המוציא", על חלותיו ואוכלים מהן. בכדי שלא להפסיק בין ברכה לאכילה שלא לצורך, על הבוצע להקפיד שיאכל תחלה מן הפת ואחר-כך ייתן הבוצע פרוסה לפני כל אחד מהמסובים, ולא יזרקנה אלא יניחה על השולחן (ולא לתוך ידו של המקבל). מי ששמע את ברכת המוציא מהבוצע קודם שנטל את ידיו יצא ידי חובת לחם משנה, אפילו שלא יצא ידי חובת ברכת "המוציא". ומן הדין יוצאים המסובים מבעל-הבית אף בברכת "המוציא", אלא שמפני שקשה להיזהר מהפסק, וכן כיון שצריך שתהיה כוונת המברך להוציא ידי-חובה וכוונת היוצא לצאת ידי-חובה – נוהגים שכל אחד ואחד יברך לעצמו, כשמגיעה הפרוסה לידו.

על הפסוק העוסק באכילת המן בשבת, "ויאמר משה אכלוהו היום, כי שבת היום לה', היום לא תמצאוהו וגו'", אמרו חכמים שיש בו רמז לשלוש סעודות-השבת. כיוון שבפסוק זה נאמר שלש פעמים "היום". ועיקר סעודת השבת היא בפת, משום שנאמר אודות המן: "הוא הלחם". ואף מפני שהלחם הוא עיקר סעודת האדם. לכתחילה, יאכל פת מעט יותר מכביצה (כ-54 גרם), לפי שעד שיעור זה נקרא אכילת עראי. ואם אינו יכול יוצא ידי-חובתו בכזית (כ-27 גרם). ולמנהגנו אוכלים פת בסעודת הלילה ובסעודת הבוקר -ובבוקר ניתן לצאת ידי-חובה במיני מזונות- אבל לסעודה שלישית יוצאים בטעימה כלשהי.

בערב-שבת נוהגים ללוש עיסה כשיעור חלה ולאפות ממנה חלות, בכדי לבצוע בשבת על חלות ביתיות דווקא ולא בחלות קנויות. ושני טעמים נאמרו בדבר, מצד כבוד-השבת כיוון שחלות ביתיות מושקעות יותר מן הקנויות, ועוד מפני שעל-ידי זה יוכלו הנשים לקיים את מצוות הפרשת-חלה, הבאה בין-היתר כתיקון על חטא עץ-הדעת שהיה בערב-שבת. ולכן גם כיום כשניתן להשיג חלות משובחות שנאפו במאפייה, נוהגים רבים להכין חלות ביתיות לכבוד השבת.

על המן שירד לישראל במדבר מספרת התורה: "ביום השישי לקטו לחם משנה". מפסוק זה למדו חז"ל שיש לבצוע על שתי ככרות, ולהלכה נפסק שאף נשים חייבות ב"לחם-משנה" בשבת. אודות אחיזת הפת בברכה, מובא בגמרא שהיו שנהגו לברך על שתי הכיכרות אך לבצוע רק אחת משום שנאמר "לקטו לחם-משנה" רק על ה"לקיטה" – האחיזה. ולכן למעשה, אין-צורך לבצוע משניהם, אלא לבצוע פרוסה גדולה שתספיק לכל הסעודה שבכך מראה את חביבותו לאכילת סעודת-השבת, (ויש שכתבו שראוי לבצוע את שתי הכיכרות או על כל פנים להשאיר את שתיהן על השולחן). קודם הברכה נהוג לרשום עם הסכין על החלה, תוך הקפדה שלא לחתוך כדי שהחלות יהיו שלימות בברכה.

אודות העדפת בציעת הכיכרות ישנם חילוקי דעות. שכן, מצד הכלל "אין מעבירין על המצוות", על האדם להעדיף לקיים את המצווה שבאה לפניו תחילה, משום כך ישנה עדיפות לבצוע על החלה העליונה. וכך נוהגים למעשה בסעודת ליל יו"ט וכן בסעודת-שבת בבוקר. אולם לגבי סעודת ליל-שבת, נהוג על-פי הקבלה לבצוע מן החלה התחתונה, ובכדי שלא 'להעביר על המצווה', כתבו הפוסקים שהבוצע יקרב אליו יותר את החלה התחתונה. למעשה אנו נוהגים בכל סעודות שבת ויו"ט להניח את החלות צמודות זו לזו בצדם החלק, ותמיד לבצוע מן החלה הימנית, אלא שבשבת ביום החלה הימנית תהיה קצת מעל החלה השנייה.

על יום הכיפורים נאמר: "שבת שבתון הוא לכם ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב, מערב עד ערב תשבתו שבתכם", ואף שהתענית היא בעשירי בתשרי נאמר שהצום חל "בתשעה", ומכך למדו חכמים שיש להוסיף מחול על הקודש, ולקבל את יום הכיפורים מבעוד יום, כמו כן ביציאת יום הכיפורים צריך להוסיף מחול על הקודש, שכן נאמר: "מערב עד ערב", הרי שיש להמשיך את קדושת היום עד הערב. וממה שנאמר "תשבתו שבתכם" למדו חכמים שיש לנהוג כך אף ביתר המועדים ובשבתות; מצווה זו של "תוספת-שבת" הינה חובה ואף נשים מחויבות במצווה זו.

זמן "תוספת-שבת" אין לו שיעור, ומקיים מצווה זו ע"י שמקבל את השבת זמן מה קודם שקיעת החמה ובכך מוסיף הוא מחול על הקודש. תוספת זו חייבת להיות קודם השקיעה, כיוון שלאחר שקיעה עשיית מלאכה אסורה גם ללא קבלת השבת כיוון שזמן זה הוא ספק לילה. וכתבו הפוסקים בדעת אדה"ז שהזמן המינימלי למצוות קבלת שבת, הוא ארבע דקות קודם השקיעה, ויש הסוברים שהזמן המינימלי הוא כ2 דקות. הזמן המוקדם ביותר לקבלת "תוספת-שבת" הוא מפלג המנחה שהוא שעה ורבע זמניות קודם השקיעה.

משעת קבלת "תוספת-שבת" אסור לעשות מלאכה, ורק דברים שהתירו לעשות בבין השמשות הותרו לאחר קבלת "תוספת-שבת" (אם עדיין לא התפלל ערבית). ולמשל בשעת הדחק התירו להפריש חלה בארץ ישראל כשלא הופרשה קודם לכן (כאשר אין לו חלות אחרות), וכן התירו לומר לגוי לעשות מלאכות מסוימות אף שבשבת אסור לומר לגוי לעשות מלאכה, בזמן "תוספת-שבת" (גם אם התפלל כבר ערבית) התירו באופנים מסוימים, כגון לומר לו להדליק נר של יארציי"ט. מי שענה "ברכו" או התפלל ערבית של ליל שבת, גם אם זה היה לפני השקיעה נחשב שקיבל עליו את השבת, ואסור בכל איסורי שבת.

מי שקיבל שבת מוקדם כשעדיין לא נכנסה השבת, או מי שעדיין לא הבדיל בצאת השבת, מותר לו לומר שיעשו עבורו מלאכה, ומותר אף לבקש מיהודי שיעשה עבורו את אותה המלאכה, כיוון שבקבלת "תוספת-שבת" קודם זמנה קיבל על עצמו רק איסורים התלויים ונעשים בגופו, ולא איסורים שחוץ לגופו ולכן מותר שאחר יעשה עבורו את המלאכה.

נחלקו הפוסקים האם ניתן להתפלל תפלת מנחה של ערב שבת לאחר קבלת "תוספת-שבת". ולמעשה כתבו פוסקים רבים שמי שקיבל על עצמו "תוספת-שבת" עדיין יכול להתפלל מנחה של חול, כיוון שהמניעה להתפלל תפלת חול לאחר קבלת השבת נאמרה רק למי שמקבל שבת עם הציבור בעניית ברכו (או האשה בהדלקת נרות) ולא על היחיד. לפיכך כתבו הפוסקים, שמי שעוד לא התפלל מנחה וזמן השקיעה קרב, מוטב שיקבל עליו "תוספת-שבת" תחלה ואח"כ יתפלל מנחה של חול. יצויין כי מי שימלאו לו י"ג שנה בשבת, אף אם קיבל את השבת מוקדם, אינו נחשב עדיין כ"בר-מצווה", ואינו יכול לגשת כשליח ציבור עד הלילה ממש.